נולד בי’ באייר תרנ”ה (1895) בקרקוב לר' שמואל, רבותיו היו הרב מרדכי בוימן, והרב פנחס אליהו דמביצר שהיה דיין בקרקוב. והוא למד בבית המדרש של חסידות צאנז, שם היה נותן שיעורים. כבר בצעירותו התכתב עם גדולי דורו, כתב הערות לספריהם ופרסם חידושי תורה בקבצים רבניים.
בשנת תרפ”ז (1927), עבר לשמש כדיין בקהילה הכללית פרנקפורט דמיין.
שם, כדיין, הוא נדרש לשאלות הלכתיות הקשורות עם עליית הנאצים לשלטון. הנאצים החלו לעצור אלפי יהודי ולשלוח אותם למחנות ריכוז. רבים נרצחו ונשרפו, ואפרם נשלח למשפחותיהם. בעקבות כך, הרב קירשבוים הוציא לאור בקרקוב קונטרס, בשם “תקנות איך להתנהג כעת באפר הנשרפים בעו”ה”.
בעודו משמש שם כדיין, כתב תשובה הלכתית בה התיר חליבה בשבת בתנאים מסוימים, עליה הגיב הראשון לציוןהרב עוזיאל, וחלק על היתרו.[2]
בשנת תרצ”ד (1934) נסע לפולין לבקר את הוריו, ובאותה הזדמנות נתבקש על ידי רבי יעקב פריימן לבא בדברים עם גאוני פולין, בשאלת גזירת השחיטה.
בשנת תרצ”ו (1936) ביקר בארץ ישראל ודן שם עם גדולי הרבנים בעניינים הלכתיים שונים.
בשואה
בשנת תרצ”ו (1936) גרשו הנאצים את רב העיר, הרב הופמן, והרב קירשבוים מילא את מקומו כרב ואב”ד בקהילה. וכן הוכר כפוסק לקהילות נוספות בגרמניה, ובהן מאנהיים, קארלסרוה ומגנצא.
בדצמבר של שנת 1938 שלח הרב את ילדיו - נתן ורחל לבריסל, והוא עצמו העדיף להישאר עם קהילתו בעת מצוקה. אך בסוף שנת תרצ”ט (1939) עזבו הרב ואשתו את פרנקפורט והצטרפו לילדיהם. הוא ייסד שם “בית ועד” להתכנסות שבועית לשם לימוד תורה. הרב מרדכי רוטנברג, אב בית דין אנטוורפן, צירף אותו לבית דינו. הוא וויתר על רישיון עליה שהיה ברשותו, ומסרו למישהו אחר, כיוון שרצה להמשיך את הקשר עם קהילתו בפרנקפורט. בהיותו בבריסל שימש כרב ודיין של קהילת "מחזיקי הדת". באביב של אותה שנה כבשו הגרמנים את בלגיה, הרב קירשבוים ניסה לברוח לגבול צרפת, ובמהלך הבריחה נורה ונפצע קשה. לקראת שנת תש”ב הוא ערך והדפיס לוח זמני הדלקת נרות שבת וזמני צאת השבת, לטובת יהודי בריסל שהיו במצור ולא הייתה להם אפשרות לדעת אותם.
בראשית קיץ תש”ב (1942), במסווה של גירוש לעבודה, החלו השילוחים למחנות ההשמדה. בשבת שובה של שנת תש”ג הרב קירשבוים יצא מביתו לבית הכנסת, בלי לשאת עליו את “תעודת השחרור” מעבודה ונתפס ע”י הגיסטפו. יחד איתו נתפס גם בנו - שמעון יוסף.
הוא גורש למחנה מאלין, ומשם גורש לאושוויץ, שם נרצח בהיותו בן ארבעים ושבע. אשתו נאסרה וגורשה לאושוויץ כמה ימים אחריו. לפני מאסרה היא עוד הספיקה להכניס את בנה - נתן ואת בתה - רחל לבית היתומים "טיפנברונר", שם הם עברו את המלחמה.
בשנת 1946 הילדים עלו לארץ ישראל לקיבוץ נתיבה. בהשתדלות ה"חזון איש", הבן - נתן, התקבל לישיבת "קול תורה" בירושלים. ר' נתן (1930–2017) נישא לשרה רחל בת אליעזר וחיה שולמית כ"ץ והשתכן ברמת השרון.
ספריו
בשנת תרצ"ה בעיר לובלין הודפס החלק הראשון מספר השו"ת שכתב - מנחם משיב. החלק השני נמסר לדפוס בפרנקפורט בשנת תרצ”ח (1938), אך בשל סגירת כל בתי הדפוס היהודיים לאחר “ליל הבדולח” לא נגמרה הדפסתו והוא יצא בלי כריכה קשה ובלי הדף האחרון.
בשנת תשכ"ה יצא לאור בניו יורק הספר ציון למנחם, שכולל את חלקו השני של השו"ת מנחם משיב, ועוד כמה מאמרים הלכתיים ולמדניים של הרב קירשבוים, וכן פירוש על ספרים יהושע ושופטים.
