תזמורת בחתונה בירושלים. בהתאם למנהג ירושלים, יש רק תופים וזמרים.
מנהג ירושלים מתייחס למנהגים שונים שהונהגו בירושלים ולרוב הם שונים מהמנהגים במקומות אחרים. ההתייחסות ל"מנהג ירושלים" מופיעה רבות בספרי הלכה ומנהג ונוגעת למגוון תחומים בהלכה. מנהגים שונים נהגו בעדות שונות ולרוב "מנהג ירושלים" של עדה אחת אינו מקובל אצל עדות אחרות.
כבר במשנה ובגמרא מוזכרים מנהגים מיוחדים שנהגו בירושלים. עם זאת, המונח מנהגי ירושלים מתייחס בדרך כלל למנהגים שנהגו העדות הירושלמיות החל מהתקופה שלאחר גירוש ספרד, עת שבה התגבשו מספר קהילות בירושלים.
מנהג הספרדים בירושלים
מהתקופה שלאחר גירוש ספרד ייסדו הספרדים קהילות מסודרות בירושלים. הרבנים וטובי הקהל הנהיגו מנהגים, הסכמות ותקנות שונות. למרות שבחלק מן המנהגים היה קונצנזוס, בנושאים שונים התגלעו חילוקים בין בתי הכנסת הספרדיים אשר לכל אחד מהם היו מנהגים משלו, ובין אלו לבין ישיבת המקובלים בית אל, אליה השתייך חלק ניכר מן הרבנים. במהלך המאה ה-19 ניכרו הבדלים מסוימים בין הקהילות לבין גלי ההגירה מארצות צפון אפריקה, שבמהלך המאה נפרדו מן הספרדים והקימו את קהילת המערביים. מי שהוביל את העדה המערבית וביסס את מנהגיה היה רבה של העדה רבי רפאל אלעזר בן-טובו.
ספרות מנהגי הספרדים
במהלך השנים הופיע המידע על המנהגים במסורת שבעל פה, בכתבי יד ובעיקר, בפיזור בספרות ההלכתית שחוברה על ידי רבנים ירושלמיים, כרבי חזקיה די סילוה, החיד"א ואחרים. בשנת ה'תר"ב (1842) הוציא לאור הראשון לציון רבי חיים אברהם גאגין, את "ספר התקנות וההסכמות", המכנס באופן שיטתי את המנהגים וההסכמות של קהילות הספרדים בירושלים. משנת ה'תרמ"א (1881) הוציאו תלמידיו של רבי רפאל אלעזר בן-טובו את ספרו המקיף על השולחן ערוך בשם "פקודת אלעזר", המייצג את מנהגי העדה המערבית בירושלים. משנת ה'תרס"ח (1908) הוציא רבי רפאל אהרן בן שמעון סדרת ספרים בשם "שער המפקד" המביאה את מנהגי ירושלים לפי סדר הנושאים שבשולחן ערוך. ספר נוסף בנושא הוא "נתיבי עם" (שני כרכים), שהתחבר על ידי רבה של העיר פתח תקווה רבי עמרם אבורביע.
במהלך המאה ה-19 התגבשה הקהילה האשכנזית בירושלים, ורבניה תיקנו תקנות שונות.
ממנהגי ירושלים
תפילה
נפילת אפיים - בתחנון, נופלים אפיים רק במקום שיש בו ספר תורה, אולם בירושלים נהוג שעושים נפילת אפיים אף במקום שאין בו ספר תורה. טעם מנהג זה הוא מפני קדושתה של ירושלים. הרב שלמה זלמן אוירבך טען שבמנהג זה יש לנהוג רק בעיר העתיקה, אולם רבים נוהגים בו בכל ירושלים[1].
החתן אינו הולך לבית הכנסת בימי שני וחמישי כדי שלא למנוע מהציבור אמירת תחנון[6]
לא מנגנים בכלי נגינה בחתונה. ויש שנהגו לנגן בכלי נגינה אחד בלבד ולא בתזמורת. ולמנהג זה נתנו טעמים שונים, בהם שזה נועד למנוע תערובת של נשים וגברים ושבירושלים נדמים היהודים כמי שמתו מוטל לפניו[7]
קבורה ואבלות
קבורה - מנהג ירושלים שצאצאי נפטר זכר אינם משתתפים במסע ההלוויה. וכן נהוג להכריז בחרם (יש שנהגו להכריז "בחרם יהושע בן נון") לפני הוצאת המת מהבית שצאצאיו לא ילווהו ולא ילכו אחר מיטתו[8]
מעמידים מצבה על הקבר מיד לאחר תום השבעה אך חוקקים עליה רק לאחר השלושים[10].
בירושלים המנהג שאפילו לכבוד המת (כלומר כדי להכין לו תכריכים וארון או כדי להודיע לקרוביו) אין מלינים את המת.
שבת
זמן כניסת שבת - בירושלים נהוג שזמן כניסת שבת והדלקת נרות הוא ארבעים דקות קודם לשקיעה, בניגוד לכל הארץ בה זמן כניסת שבת הוא 20 דקות קודם לשקיעה. בפתח תקווה שנוסדה על ידי בני ירושלים נהוג גם כן שזמן כניסת שבת הוא 40 דקות קודם לשקיעה. הרב עובדיה יוסף היה ידוע בהתנגדותו למנהג זה.
