מלכות המשנה החדשה התמודדה עם שאיפות האימפריה הפורטוגזית לכיבוש שטחיה הסמוכים לברזיל. מלך ספרד קרלוס השלישי החליט לצאת לפעולה כנגד הפורטוגזים, בעודו מנצל את המצב הבינלאומי המיוחד שנוצר בעקבות מלחמת שבע השנים ומלחמת העצמאות של ארצות הברית; צרפת הייתה לבעלת בריתה של ספרד, בעוד הממלכה המאוחדת, שהייתה נתונה בהתמודדות עם חוסר השקט במושבותיה, החליטה להיוותר נייטרלית בסכסוכים שבין ספרד לפורטוגל. פדרו דה סבאיוס, המשנה למלך, כבש את קולוניה דל סקרמנטו ואת איי סנטה קתרינה לאחר שלושה ימי מצור, מה שהביא את הפורטוגזים לחתום על חוזה סן אידלפונסו הראשון. במסגרת ההסכם, הכירו הפורטוגזים בשליטתה של ספרד על אגן ריו דה לה פלטה והעבירו לה את השליטה באורוגוואי. בתמורה, הכירו הספרדים בשליטתה של פורטוגל בריו גראנדה דו סול. סבאיוס הוחלף בחואן חוסה דה ורטיס אי סלסדו,[3] עליו הוטלה המשימה לפתח את הייצור המקומי של פשתן וקנבוס, סחורות שהיו נחוצות לתעשיית הטקסטיל הספרדית המתפתחת.
על מנת להקל את המסחר במלכות המשנה החדשה, התיר קרלוס השלישי לאוניות ספרדיות המאוישות במלחים ספרדים לסחור דרך הנמלים של בואנוס איירס ומונטווידאו ולא רק דרך לימה, כבעבר. מנמלים אלו יובאו לספרד מוצרים הפטורים ממס והוקמו בהן לשכות סחר של מדינות זרות ובתי דין למסחר. אולם, לא היה מדובר בסחר חופשי, אלא בגרסה מוקדמת ומצומצמת שלו. בעשור שבין 1778 ו-1788 היקף המסחר שבין ספרד למושבותיה באמריקה עלה ב-700%. משרדי מכס הוקמו בבואנוס איירס ב-1778 ובמונטווידאו ב-1789. אולם, המדיניות הספרדית עדיין הגבילה את הסחר דרך מלכות המשנה והעדיפה להעביר סחורות יקרות כמו כסף מפוטוסי דרך לימה.
שיטת החלוקה למחוזות שנקראה "קורחימיינטו" בוטלה במלכות המשנה ב-1782 והוחלפה בשיטה שכונתה "אינטנדסיאס". מטרת השיטה החדשה הייתה להגביר את הריכוזיות מלכות המשנה ולאפשר לה שלטון אפקטיבי יותר. האינטנדסייה הראשית הוקמה בבואנוס איירס וערים גדולות אחרות הפכו למרכזי אינטנדסיאס אזוריות. ב-1776, ספרד קיבלה מצרפת את השליטה על איי פוקלנד, והקימה בהם את מושבת העונשין פוארטו סולדד. ב-1767, לאחר שחיזקו את שליטתם באיי, הכפיפו אותם למרותה של מלכות המשנה של ריו דה לה פלטה. סילוק מתיישבים בריטים מהאיים ב-1770 הובילו למשבר בין המדינות, אשר נפתר בהסכם שאפשר לבריטים לשוב אליהם. אולם, אף אחת מהמדינות לא ויתרה או אכפה את ריבונותה על האיים, מה שהוביל בעתיד לסכסוך על השליטה על האיים ולמלחמת פוקלנד.
המאה ה-19
בתחילת המאה ה-19, בואנוס איירס החלה להפוך לעצמאית יותר וכלכלתה ותשתיותיה החלו מתבססות בפני עצמן, ללא צורך בתמיכה הכלכלית והניהול של הממשל המרכזי במדריד. מלחמות ופלישות חוזרות של בריטניה הובילו להתדרדרות במצב הכללי במלכות המשנה, בעיקר בשל הפגיעה הבריטית במסחר הימי שיצא מנמליה. בתקופה זו, תושבי האודיינסיה של פרו עילית החלו להתמרמר כנגד ההעדפה של מרכזי השלטון בבואנוס איירס בפיתוח והגנה על אזור ריו דה לה פלטה, על אף שהמחוזות הצפוניים היו אלו שסיפקו את רוב ההכנסות למלכות המשנה (בעיקר ממכרות הכסף בפוטוסי); בשלבים שונים, 75% מההכנסות של מלכות המשנה הגיעו מהאודיינסיה. גם תושבי האודיינסיה של אלטו פלאטה (אזור פרגוואי של ימינו) החלו מתנגדים לשלטון המרכזי בבואנוס איירס, בעיקר בשל המונופול שלו על הייצוא.
המלחמות הנפוליאוניות באירופה העסיקו את הממשל המרכזי בספרד, ובהיעדרו קמו חונטות מהפכניות של קריאולים ומסטיסים במספר ערים ובעיקר בלה פאס וצ'וקיסקה, ובכך היוו את התקדים לשלטון עצמי. לאחר ההפסד של ספרד בקואליציה האנטי-צרפתית הראשונה, נפוליאון הכתיר את אחיו ז'וזף בונפרטה כמלך ספרד. ב-1805 הצי הספרדי הושמד על ידי בריטניה בקרב טרפלגר ועל כן, הודיעה הממשלה הספרדית למלכות המשנה של ריו דה לה פלטה שלא תוכל להגן עליה במקרה של פלישה בריטית. ב-27 ביוני 1806, פלשו לבואנוס איירס 1,500 חיילים בריטים בפיקודו של קולונלויליאם בריספורד. המשנה למלך, רפאל דה סוברמונטה, נמלט מהעיר אל קורדובה. הכוח הבריטי הובס על ידי מיליציות מקומיות מבואנוס איירס ומונטווידאו, על אף אזלת ידם של חיל המצב הספרדי והממשל. בפברואר 1807 הגיע כוח בריטי נוסף שמנה 8,000 חיילים, אשר הצליח לכבוש את מונטווידאו לאחר קרב קשה. במאי הגיע לעיר לוטננט גנרלג'ון וייטלוק, אשר פיקד על המתקפה על בואנוס איירס ב-5 ביולי. לאחר שאיבד יותר מחצי מחייליו, וייטלוק חתם על הסכם הפסקת אש ושב לבריטניה.
בשנת 1810 התחוללה מהפכת מאי בה הודח המשנה למלךסיסנרוס (Cisneros) בידי המהפכנים בבואנוס איירס. למהפכה הובילו גורמים רבים וביניהם: עצמאותו הכלכלית של האזור, כישלונה של ספרד בניהול והגנה של מלכות המשנה, הצלחותיהן של המיליציות המקומיות והעובדה שגברו על כוח בינלאומי כמו בריטניה. מלכות המשנה החלה להיקרע בין הכוחות השונים: ארגנטינה הפכה עצמאית בפועל ב-1810, פרגוואי הכריזה על עצמאותה ב-1811, אזור האנדים היה תחת שליטת המלוכנים ממלכות המשנה של פרו ובסופו של דבר אוחד אליה, ובשאר השטח קמו כוחות מהפכניים. מושל מונטווידאו, פרנסיסקו חביאר דה אליו, נתמנה בידי ההקורטס של קדיס למשנה למלך החדש, והכריז על בואנוס איירס כעיר מורדת. הוא היה נתון למצור של שנתיים ששמו עליו המהפכנים במונטווידאו, ועם נפילת העיר ומנוסתו לספרד, חדלה מלכות המשנה מלהתקיים.[1]
ממשל
על אף שמלכות המשנה של ריו דה לה פלטה נחשבה למושבה ספרדית, חלק מהאימפריה הספרדית, בפועל היא הייתה לרכושו הפרטי של מלך ספרד. שיטת שלטון זו אפשרה גם לספרד עצמה וגם למושבותיה לקיים מערכות חוקים ותקנות שלא מושפעת מאלו של המושבות האחרות.
מלך ספרד מינה משנה למלך שינהל את מלכות המשנה בשמו. תחילה, כהונתם לא הייתה קצובה בזמן ויכלה להימשך לכל החיים; מאוחר יותר נקצבה כהונתם ל-3 עד 5 שנים.[3] בשל המרחק בין ספרד לדרום אמריקה, ומאחר שדרך התקשורת היחידה באותם ימים הייתה דרך הים, היה פער זמן משמעותי בין ההכרזה על משנה למלך ועד תחילת כהונתו בפועל. הדבר נכון לשאר התקשורת שבין ספרד למושבותיה באמריקה הדרומית, ולכן למלכות המשנה ולמשנה למלך היה חופש פעולה משמעותי. להלן רשימת המשנים למלך:[4]
ממשלה זמנית בזמן ההמתנה למינוי והגעת המשנה למלך החדש
אנטוניו אולגר פליו
2 במאי 1797 - 14 במאי 1799
בתקופת שלטונו התמודד עם פלישות ונוכחות של כוחות בריטים ופורטוגזים באזור ריו דה לה פלטה. כמו כן, התמודד עם רעיונות מהפכניים שהתפתחו במלכות המשנה בהשראת המהפכה הצרפתית שהתחוללה באותה התקופה. הוא פתח לראשונה את נמל בואנוס איירס לספינות מסחר זרות על מנת להמריץ את הפעילות הכלכלית במלכות המשנה
הכריז על עצמו כמשנה למלך לאחר מהפכת מאי, וכהונתו אושרה על ידי הקורטס של קדיס, שגם הכריזה על מונטווידאו כבירת מלכות המשנה החדשה ועל בואנוס איירס כעיר מורדת
.svg)
.svg){kind=small}
.png){kind=small}
.jpg)
