מחנה רסבדו (בצרפתית: Récébédou) היה מחנה מעצר לרפובליקנים ספרדים וליהודים, שהתקיים מפברואר 1941 עד ספטמבר 1942, בפורט-סור-גארון (Portet-sur-Garonne), דרומית לטולוז. עצירים הובלו ממחנה זה ברכבת דרך דרנסי לאושוויץ ולמחנות השמדה נוספים.
היסטוריה
אזור רסבדו
בסביבות 1560 היה האזור אדמתו של יהאן דה גילברט (Jehan de Gilbert), שהיה כונס פסקי הדין באזור ריווייר ורדן (Rivière Verdun). החווה המרכזית באזור נודעה כ"חוות הכונס" (באוקסיטנית: borda del recevedor או bordo del rebédou). האדמה, על גדות הגארון, מורכבת בעיקר מאדמות חקלאיות ויער. במהלך המהפכה הצרפתית הוחרמה האדמה כ-Biens nationaux ("לטובת האומה") ובשנת 1791 נרכשה על ידי בעל הפונדק דומון (Daumont) מטולוז, ששיפץ את מבני החווה, וזו הפכה לטירת קלרפון (Clairfont).
בשנת 1939 נרכשה הקרקע לשם בניית עיר עבור עובדי מפעל הנפץ הלאומי של טולוז.[1] בעיר הוקמו 87 בניינים קטנים עם קומות לבנים שהציעו נוחות סבירה.[2]
מחנה המעצר
מרכז פליטים
מלחמת העולם השנייה הביאה לשינוי בשימוש של העיר רסבדו בניהולה של עיריית טולוז. ביוני 1940 שימש המקום לשיכון פליטים, יהודים שגורשו מגרמניה ושהו עד אז בבלגיה ובצפון צרפת.[3] ביולי, נוכח זרם פליטים רפובליקאים ספרדים ויהודים שנמלטו מהאזור הכבוש של צרפת, הפכה העיר למרכז קליטה של פליטים ונמלטים.[4]
מחנה בית חולים
בפברואר 1941 הוכפפה העיר למחוז גארון עילית והפכה למחנה בית חולים רשמי של עצירים זקנים וחולים,[5] עם כוח עבודה מתוכנן של 1,400 איש. משטר וישי הפך אותו למוסד פתוח למחצה, שאפשר לעיתונאים ולארגוני צדקה לבדוק אותו. משטר וישי שקל להשתמש בו למטרות תעמולה.[3]
בהתחלה התנאים היו סבירים, אך הידרדרו במהירות עקב מחסור בציוד רפואי, תרופות ומזון.[6] בשנת 1941 היו במחנה 739 עצירים, מחציתם היו מעל גיל 60 וסבלו ממחלות קשות. במהלך החורף של 1941–1942, רעב, קור וחולי, הותירו 118 מתים, ובסך הכל מתו 314 בני אדם, בהם 254 יהודים.[5]
כמה שיירות של מגורשים עזבו את רסבדו במהלך אוגוסט 1942. חלקם יצאו כבר ב-11 באוגוסט אך רובם יצאו בלילות 26–28 באוגוסט מפורט-סור-גארון בקרונות משא, והובילו את העצורים למחנה דרנסי[4] בשלוש שיירות[7] שיצאו משם לאושוויץ עם 349 יהודים מרסבדו.[2][8]
מחאתו של הארכיבישוף
ז'יל-ז'רו סאלייז', הארכיבישוף של טולוז מחה באופן פעיל על המדיניות נגד היהודים והתעקש על סגירת המחנות בנואה וברסבדו במכתב רשמי של הכמורה, שהוקרא בכל הקהילות של הדיוקסיות שלו ב-23 באוגוסט.[4] פעולותיו, עם פעולותיהם של ארגונים הומניטריים כמו Cimade והצלב האדום, סיפקו תמיכה מסוימת לעצורים. מספטמבר 1942 הופנו העצורים בהדרגה לבתי חולים אחרים באזור, והמחנה סיים את פעילותו. המחנה נסגר רשמית באוקטובר 1942[7] בתואנה שהוא קרוב מדי לטולוז.
כשנכנסו הכוחות הגרמנים לטולוז בסוף 1942, שימש המחנה לזמן קצר למשכן אנשי ורמאכט.[דרוש מקור]
הווילה של דון קישוט
עם שחרור צרפת, רפובליקנים ספרדים שנמלטו ממחנה הריכוז מאוטהאוזן, אך לא הצליחו לחזור לארצם, שהו בתריסר מבנים במחנה. מושבה זו נודעה בשם "וילה דון קיחוטה".[7][9]
מוזיאון הזיכרון
במבנה אחד שהשתמר, הוקם מוזיאון הזיכרון (Musée de la Mémoire) כמוזיאון הנצחה המוקדש להיסטוריה של המחנה, בו יכולים המבקרים לצפות במסמכים, דגמים ושחזורים.[2][10] המוזיאון נחנך ב-6 בפברואר 2003 על ידי אלי ויזל.[9]
סרט תיעודי צרפתי על לורט אלכסיס-מונה שהתנדבה במחנה, בבימויו של פרנסיס פורקו, יצא לאקרנים ב-2016. הסרט, Laurette 1942, une volontaire au camp du Récébédou, התבסס על הספר Les Miradors de Vichy מאת אלכסיס-מונה, חבר Cimade. ההיסטוריון פייר וידאל-נאקה מתח ביקורת על הספר כהונאה וסיפור בדוי.[11]
ראו גם
לקריאה נוספת
הערות שוליים
