המחנה הוקם לראשונה ב-1913 כמחנה צבאי ושימש במהלך מלחמת העולם הראשונה כבית חולים צבאי.
בפרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1939, הקימו הצרפתים בית חולים צבאי בכמה צריפים לבנים ישנים בעיר קומפיין. שנה לאחר מכן, לאחר כניעתה של צרפת ביוני 1940, הפכו הגרמנים את המתקן למחנה שבויים לצרפתים ולאנגלים. לאחר מכן קיבל הגסטפו את השליטה במחנה והפך אותו ביוני 1941 ל"פרונט-סטאלאג 122", מחנה ריכוז קבוע לאסירים "עויני המשטר". האסירים הראשונים היו רוסים שנעצרו לאחר פלישת גרמניה לברית המועצות. הצטרפו אליהם חודש מאוחר יותר אסירים "פוליטיים": אנשי איגודים מקצועיים, סוציאליסטים וחברי התנגדות קומוניסטיים שנעצרו באזור הכבוש. החל מפברואר 1942 העיד צו רשמי מקום ליהודים במחנה "למטרות גירוש" ו"כבני ערובה ליישום העתידי של צעדי תגמול".
היהודים רוכזו בחלק מהמחנה והופרדו מהצרפתים והרוסים על ידי גדרות תיל.
הגירוש הראשון של יהודים ואסירים פוליטיים מצרפת למחנות הריכוז הנאצים יצא ממחנה קומפיין. ביום שישי, 27 במרץ1942 יצאה ממנו הרכבת הראשונה ועליה 1,120 יהודים שגורשו לאושוויץ. בין 1942 ל-1944 יצאו עשרים וששה משלוחים קטנים ועוד 12 גדולים. מעל 45,000 איש - לוחמי התנגדות, יהודים, אנשי איגודים מקצועיים ואחרים - נשלחו ממחנה קומפיין למחנות ריכוז וההשמדה בשטחי גרמניה הנאצית.
ההיסטוריון ניצול השואהאויגן קוגון תיאר את המגורשים שהגיעו מקומפיין לבוכנוואלד: "בקושי יכול לתאר את המצב בו האנשים האלה הגיעו. בקיץ 1943 הועמסו מאות צרפתים מהתחנה בויימאר יחד עם מתיהם. הם הועברו בקרונות בקר מקומפיין והיו לבושים בתחתונים או היה עירומים. לאחר מכן הם צעדו יחדיו לבוכנוואלד..."[1].
התכנסות אסירים במחנה, יוני 1942. ציור של דוד בריינין
תוכנית של קונצרט במחנה, מאי 1942. ציור של דוד בריינין
לאחר המלחמה
המחנה שימש את הצבא הצרפתי. בחודש פברואר 2008 נחנך אתר זיכרון בבניינים שעדיין קיימים, הכולל סרטונים, תיעוד תעמולה, קטעי עיתונות, מכתבים, הקלטת אודיו של ראיונות עם שני ניצולים ומסמכים המתארים את חיי היומיום במחנה (כולל שירים ותוכניות קונצרטים)[2].