מחנה הריכוז אוסטהופן (בגרמנית : KZ Osthofen) היה מחנה ריכוז נאצי באוסטהופן (אנ') שליד העיר וורמס שבגרמניה. הוא הוקם במרץ 1933 במפעל לייצור נייר. המחנה נוהל על ידי המשטרה הפוליטית של מדינת הסן, עם שומרים מה-SA וה-SS, מאוחר יותר רק אנשי SS. האסירים הראשונים היו בעיקר קומוניסטים או סוציאל-דמוקרטים, אך בהמשך נשלחו למחנה גם האדוונטיסטים חברי תנועת JW וכן יהודים.
בדרך כלל, מחנה אוסטהופן החזיק 200 איש בו זמנית, כאשר הסך הכולל של המוחזקים בו היה כ-3,000 אסירים. אף שאיש מהאסירים לא מת במחנה עצמו, רבים חלו בשל תנאי החיים וההיגיינה הירודים. פעמים רבות האסירים, ששימשו כפועלים ללא שכר, חוו התעללות והשפלה. מקס צ'ורניצקי, אחד משני האסירים שהצליחו להימלט מאוסטהופן, פגש את הסופרת אנה סגרס בגלותה בפריז, והרומן שלה "הצלב השביעי", מתאר את התנאים ב"מחנה ריכוז ווסטהופן" בדיוני, בהשראת אוסטהופן.
אתר מחנה הריכוז שימש כמפעל רהיטים בשנים 1936 עד 1976, והלוח הראשון להנצחת קיומו של המחנה הותקן רק בשנת 1978. לאחר לחצים, נרשם אתר המחנה כאנדרטה מוגנת ב-1989, ובסופו של דבר הפך לאנדרטה למחנה הריכוז על ידי מדינת ריינלנד-פאלץ.
היסטוריה
ההיסטוריה הרשמית של מחנה הריכוז אוסטהופן מתחילה בצו של קומיסר המדינה ורנר בסט למשטרה בהסה ב-1 במאי 1933, לפיו כל מי שנעצר מסיבות פוליטיות בהסה למשך יותר משבוע, או צפוי להיות במאסר של יותר משבוע, נצטווה להישלח לאוסטהופן. אולם בשלב זה המחנה כבר פעל באופן לא רשמי במשך חודשים.
לאחר צו שריפת הרייכסטאג ב-28 בפברואר 1933, חירויות האזרח בגרמניה הוגבלו, ומספר רב של קומוניסטים נעצרו. ב-6 במרץ הוחרם מפעל הנייר הריק מבעליו החוקי, איש העסקים היהודי קארל ג'והלינגר, לשם הפיכתו למחנה ריכוז. קבוצות גדולות של אסירים החלו להישלח למחנה החל מ-13 במרץ 1933, כאשר רוב האסירים הראשונים היו קומוניסטים או סוציאל-דמוקרטים. מקיץ 1933 נכלאו גם יהודים לא פוליטיים, חברי JW, אדוונטיסטים ואחרים.[1]
המחנה נסגר ביולי 1934 כתוצאה מריכוזיות של מחנות הריכוז בהנהלת היינריך הימלר, ו-13 האסירים האחרונים הועברו למחנות ובתי כלא אחרים, כולל דכאו.
מינהל ושומרים
מחנה אוסטהופן היה תחת ניהולה של המשטרה הפוליטית של הסה, שהפכה מאוחר יותר לחלק מהגסטפו. קארל ד'אנג'לו, שהיה יו"ר המפלגה הנאצית המקומית באוסטהופן, מונה למפקד המחנה בהוראת ורנר בסט. רופא המחנה היה ריינהולד דאום, שהכריז על כל אדם חדש שהגיע למחנה כבריא וכשיר רפואית למאסר, גם אם המצב לא היה כזה. שומרי המחנה היו בתחילה בעיקר מאנשי SA ו-SS מקומיים, שהפכו למשטרת עזר (95 אנשי SA ו-99 אנשי SS, מתוכם 55 שירתו בכל יום), אך ה-SA הוחלפו ב-SS בסתיו 1933, באופן משמעותי. איש מהשומרים לא הועמד לדין בגין מעשיו במחנה לאחר תום מלחמת העולם השנייה ב-1945.
קיומו של מחנה הריכוז לא נשמר בסוד, ובאותה עת זכה להתייחסות רבה בעיתונות, הן בזו המקומית והן בעיתונות הבינלאומית. הניו יורק טיימס דיווח על המחנה ועל כליאתם של יהודים באוגוסט 1933. שלט המחנה, שצויר על הבניין באותיות גדולות, נראה בבירור מרכבות חולפות.
התנאים במחנה
במהלך קיומו, מחנה אוסטופן החזיק כ-3,000 איש. התפוסה הממוצעת הייתה כ-200 אסירים, שהוחזקו בדרך כלל בין שבועיים לשישה שבועות, אך משך השהות שלהם נע בין שבוע לשנה. האסירים, כולם גברים, שימשו כפועלים ללא שכר. למרות תנאי החיים וההיגיינה הירודים במחנה, אף כאשר אסירים ישנו על רצפת הבטון, לא מתועדים מקרי מוות של אסירים באוסטהופן. אולם רבים חלו במחלות שונות, בעיקר במחלות כרוניות בדרכי השתן. האסירים עברו התעללות והשפלה באופן שגרתי, במיוחד יהודים. כך למשל, האסיר היהודי ארנסט כץ הוכה קשות ביום כיפור, ואף אולץ לאכול חזיר לאחר שחזר להכרה. פוליטיקאי ה-SPD קרלו מירנדורף, נאלץ ליישר ציפורניים שחבריו האסירים נאלצו לכופף. הוא גם הוכה בלילה על ידי תוקפים שנטען כי הם קומוניסטים, אך הם זוהו כאנשי SA.[2] ב"מחנה II" הסמוך, ששימש למעצר בנסיבות מחמירות, נאלצו האסירים לבלות את הלילות בכלובי תיל, עם אורות דולקים שהקשו על השינה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
