מוצר בר-קיימא מינימלי (באנגלית: minimum viable product או בקיצור: MVP) הוא מוצר עם המינימום ההכרחי של תכונות כך שלקוח יוכל להשתמש במוצר. המטרה העיקרית של שלב מוצר זה היא מישוב.[1][2]
היתרון הגדול של מוצר בר-קיימא מינימלי הוא בכך שעלות הפיתוח של מוצר כזה היא נמוכה יחסית. כך שאם המוצר נכשל או לא עונה על הדרישות שבשבילן הוא אופיין אז כמות הכסף והזמן שהושקעה היא מינימלית. המונח הוטבע והוגדר על ידי פרנק רובינסון ב-2001[3], והפך לפופולרי בזכות סטיב בלנק (אנ') ואריק ריס (אנ').[4][5][6][7] ונתפס כיום כמושג מרכזי בעולמות הפיתוח הטכנולוגי כחלק מתפיסה של סטארט אפ רזה ופיתוח תוכנה זריז וכשלבים ראשונים בחברות הזנק.
תיאור
למוצר בר-קיימא מינימלי אמורות להיות את היכולות המינימליות הנדרשות כדי לשחרר אותו למשתמשים או לשוק. בדרך כלל המפתחים של המוצר ינסו לשחרר אותו לקבוצה חלקית מתוך כלל הלקוחות האפשריים - לדוגמה לקהילת המאמצים המוקדמים (אנ') שמקובל לחשוב שהם יהיו יותר סלחניים, יתנו משוב יותר מפורט ויוכלו להבין את מהות המוצר גם בשלבים המוקדמים של הפיתוח. האסטרטגיה הזאת חוסכת פיתוח של תכונות או מוצרים שהלקוחות לא צריכים ולמקסם את כמות המידע תוך השקעה כספית קטנה משמעותית.
בפרויקטים המתבססים על מימון המונים, יסתפקו לרוב במוצר בר-קיימא מינימלי, כאשר יגיעו לשלב המימון. רק במקרים נדירים מגיעים לשלב זה כאשר המוצר הוא כבר מלא ומוכן לשיווק.[8] בשלב זה אפשר להתייחס למימון ההמונים עצמו בתור סקר שוק ובכך להמשיך לפתח רק מוצר שיעמוד בדרישות שנובעות מסקר שוק זה. פעמים רבות, הפלטפורמות של מימון המונים מאפשרות גישה נוחה לקהילת המאמצים המוקדמים.
ביקורת
ישנם מחקרים המראים כי שחרור מוקדם של מוצר בר-קיימא מינימלי עלול לפגוע בחברה יותר מאשר לעזור לה, מכיוון שהיא עוזרת למתחרים לחקות תכונות ייחודיות של המוצר כאשר הוא עדיין לא בשל לתחרות מלאה בשוק.[9] באותם מחקרים גם צוין, שלעיתים, שחרור מוקדם של מוצר כזה יכול לפגוע במוניטין של החברה.
