מופשט פוסט-ציורי הוא מונח שטבע מבקר האמנות קלמנט גרינברג ככותרת לתערוכה שאצר במוזיאון האמנות של מחוז לוס אנג'לס בשנת 1964. התערוכה הציגה לאחר מכן גם במרכז האמנות ווקר ובגלריית האמנות של אונטריו (כיום: גלריית האמנות של אונטריו).
גרינברג זיהה תנועה חדשה בציור שמקורה באקספרסיוניזם המופשט של שנות הארבעים והחמישים, אך היא נוטה "להעדיף פתיחות או בהירות" בניגוד למשטחי הצבע הצפופים של האקספרסיוניזם המופשט. בתערוכה הציגו 31 אמנים, שכללו את וולטר דארבי בנארד, ג'ק בוש, ג'ין דייוויס, תומאס דאונינג, פרידל דזובאס, פול פיילי, ג'ון פרן, סם פרנסיס, הלן פרנקנטלר, סם גיליאם, אל הלד, אלסוורת' קלי, ניקולס קרושניק, אלכסנדר ליברמן, מוריס לואיס, ארתור פורטסקיו מקיי, האוורד מארינג, קנת' נולנד, ז'ול אוליצקי, ריי פארקר, דייוויד סימפסון, אלברט סטדלר, פרנק סטלה, מייסון וולס, אמרסון וולפר, ועוד מספר אמנים אמריקאים וקנדיים שהפכו לידועים בשנות השישים.[1]
מבין אמני האמנות העכשווית בדור שקדם לתערוכה, האמן האמריקאי בארנט ניומן זוהה כמי שחזה מראש "כמה ממאפייני המופשט הפוסט ציורי", מושג שהפך למטבע לשון בשנות השישים.[2] כאשר הציור המשיך לנוע לכיוונים שונים בהתאם לרוח החדשנות של התקופה, בתחילה תוך התרחקות ממסורת האקספרסיוניזם המופשט, המונח "מופשט פוסט ציורי" הוחלף בהדרגה על ידי שמות של תנועות אחרות, כגון המינימליזם, Hard edge painting, הפשטה לירית וציור שדות צבע.[3]
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
