על מובן והוראה[1] הוא מאמר של גוטלוב פרגה שנכתב ב־1892 ומהווה את נקודת המוצא לדיון הפילוסופי האנליטי בשפה. פרגה זיהה שני היבטים למשמעות הביטוי הלשוני - המובן (בגרמנית: Sinn, באנגלית: sense), שהוא תוכן מחשבתי בעיקרו, וההוראה (בגרמנית: Bedeutung; באנגלית: reference), שהיא האובייקט הממשי שמכוונת אליו המחשבה.
בעבודתו שקדמה למאמר זה הייתה השאיפה של פרגה, בהשפעת לייבניץ, ליצור שפה מדעית מושלמת שאין בביטויה חוסר בהירות ודו־משמעות, ושמאפשרת ניתוח לוגי של כל מושג ומשפט המראה כיצד הוא קשור ביחסי היסק עם כל משפט אחר בשפה. ב"על מובן והוראה" החיל פרגה את עקרונותיו אלו גם על השפה הטבעית, אך בשל ההבדלים שבין ביטויים טבעיים לביטויים מלאכותיים, נדרש פרגה לנסח תורת משמעות חדשה שבבסיסה הבחנה בין מילים, תכנים מחשבתיים, והדברים שאותן מילים מציינות.
ההבחנה בין מובן והוראה שעושה פרגה מקבילה לכמה הבחנות מָסורתיות בפילוסופיה של הלשון, כגון זו שבין אינטנסיה(אנ') (intension) ואקסטנסיה(אנ') (extension) של מושגים, מן הפילוסופיה הסכולסטית של ימי הביניים, או זו שבין דנוטציה (אנ') (denotation) וקונוטציה (connotation), שהציע ג'ון סטיוארט מיל.
עֶקרון ההקשר של פרגה
על פי עקרון ההקשר (עקרון הקונטקסט) של פרגה, לא ניתן להבין מילים אלא במסגרת הקשר של משפט שלם. פרגה תופס את המשפט כמורכב מפונקציה - הנשוא (או: הפרדיקָט) - אשר פועלת על אובייקטים (המיוצגים על ידי הנושא) ומחזירה ערכי אמת, דהיינו אמת או שקר. ערך האמת של משפט היסודי נקבע על ידי היחסים הלוגיים בין המושגים והאובייקטים (למשל: "הילד הוא קירח" אמיתי כאשר האובייקט, הילד, שייך לקבוצת הקירחים, ושקרי אם לאו), או כאשר מדובר במשפט מורכב הכולל קשרים לוגיים, ערך האמת של המשפט הראשי נקבע על ידי היחסים בין ערכי האמת של המשפטים היסודיים (למשל: שני משפטים יסודיים המחוברים על ידי הקוניונקציה "וגם" יתנו ערך אמת חיובי רק אם כל אחד מהם נותן ערך אמת חיובי בפני עצמו: "אחת ועוד אחת שווה שתיים וגם השמש זורחת במזרח").
מן הניתוח של שפה מלאכותית לניתוח של שפה טבעית
עבור ניתוחם של משפטים מן השפה המדעית – כלומר מתוך שפה מלאכותית שהוגדרה מראש כך שכל שם חד־משמעי ויש אובייקט שהוא מציין אותו, וכל נשוא הוא מוגדר היטב, דהיינו אין עמימות בנוגע לגבולות הקבוצה של העצמים המשויכים אליו – אין לפרגה בעיה לקבוע את התנאים שבהם יש למונח הוראה. ואולם, כאשר הוא ניגש לטפל בשפה הטבעית, אף שגם כאן הוא סבר בכל מקרה כי כדי לתת דין וחשבון מספק לשפה עלינו לעסוק ברובד האובייקטיבי שלה בלבד, הוא נוכח שדרושים קריטריונים נוספים, מלבד ההוראה כדי להבין את השימוש שאנו עושים בה.
בנקודה זו פרגה הִבחין בין שני אופנים שבהם תורם ביטוי לשוני ל"משמעות" הביטוי – מובן והוראה. בעבור ביטוי כמו שם, המובן הוא התוכן המחשבתי -המושג - המקושר אליו, וההוראה היא הדבר החיצוני שאליו השם מצביע (ההוראה מכונה גם דנוטציה או אקסטנסיה). כך, למשל, מובן המילה "חד־קרן" היא המושג או אוסף המושגים והתכונות המקושרות עם החד־קרן, אך למילה עצמה ייתכן שאין הוראה, שכן הקבוצה בעולם שאליה המילים מתייחסות היא קבוצה ריקה.
ברמת המשפט, המובן הוא המחשבה השלמה, המבטאת את התנאים שבהם נאמר שהמחשבה היא אמיתית. אולם מהי הוראת המשפט?
מובן והוראה כפתְרון לחידה בנוגע לזהות
את הצורך המקורי בהבדלה בין מובן והוראה הציג פרגה בתגובה על חידה בנוגע לזהות: כיצד להבחין בין המשפטים "א' הוא א'" ו"א' הוא ב'", במקרה ששני המשפטים אמיתיים? שהרי אם הם אמיתיים, אנו רשאים על פי כללי הלוגיקה להחליף את א' ב-ב' הזהה לו, בכל מקום. מדוע אם כן יש אנשים השואלים את עצמם, למשל, אם כוכב השחר הוא כוכב הערב? שהרי אם הם זהים לגמרי, נראה כי אנשים אלו שואלים את עצמם אם כוכב השחר הוא כוכב השחר, וזה מובן מאליו. נהוג לומר כי המשפט הראשון הוא אנליטי, ושהוא נכון תמיד עקב המבנה הלוגי שלו, ומסבירים את אמיתותו של המשפט השני בכך שא' וב' הן מילים נרדפות. ואולם, פרגה היה מעוניין לתת הסבר חד יותר לתופעה.
מכיוון שבלוגיקה של פרגה כל ביטוי בעל משמעות תורם לקביעת ערך האמת של המשפט שהוא מופיע בו, וההחלפה בין שני ביטויים בעלי הוראה זהה, א' וב', באותו משפט, אינה משנה את ערך האמת של המשפט, הרי זו ההוראה של המשפט שבה אנו מעוניינים כשאנו מעוניינים בערך האמת. מכאן גזר פרגה שמה שמבדיל בין משפטים כאלו ומאפשר לנו למצוא בכל זאת ערך בגילוי כי "כוכב השחר הוא כוכב הערב", למשל, אינו השוני בהוראה של הביטויים ושל המשפט עצמו, אלא המובן שלהם, קרי התוכן המחשבתי שהם מביעים, שהוא עבור פרגה אופן הצבעתם על האובייקט (או במילים אחרות: הדרך "להגיע" אל הרפרנט; למשל, כדי "להגיע" אל הרפרנט של המושג "כוכב הבוקר", עלי להתבונן במופע של כוכב מסוים, במיקום מסוים בשמים, בשעות הבוקר).
לפיכך, טענות זהות מכילות לא רק מידע אנליטי על השפה; הן מכילות מידע אמפירי על העולם, בכך שהן מביאות לידיעת הנמען את העובדה ששני מובנים שונים חולקים הוראה אחת ויחידה. כך, הטענה "סופרמן הוא קלארק קנט" מביאה לידיעת הנמען את העובדה כי שני מובנים שונים, סופרמן וקלארק קנט, יובילו אל אותו רפרנט בעולם, אל אדם אחד ויחיד. הערך הקוגניטיבי שבטענות זהות הוא, לפיכך, הלמידה כי שני אופני הצגה של אותו אובייקט זהים הם מבחינת הוראתם. לעומת זאת, הוראת המשפט אינה אלא ערך האמת שלו, ומכאן שהוראתו של כל משפט אמת זהה, אף כי הם שונים במובניהם.
מובן והוראה בהקשר של עמדות טענתיות
פרגה הבחין גם כי יש ביטויים בשפה הטבעית היוצרים הקשר (קונטקסט) שבו אין למלים את המובן וההוראה הרגילים שלהם. דוגמה פשוטה לכך היא סימני הציטוט - אלו משנים את הוראת המלים, שכן איננו מדברים על משמעותו של הציטוט כשאנו מצטטים, אלא על העובדה שאדם מסוים אמר דבר מה. דוגמה מורכבת יותר היא הקשרים אינטנסיונליים, דהיינו הקשרים האמנות, רציות, ושאר עמדות טענתיות (propositional attitudes) ומודליות, כגון "דני מאמין ש...", "דני רוצה ש...", "הלוואי ש..." וכו'.
בהקשרים כאלו, סבר פרגה, ההוראה של התת־משפט המציין את הטענה שהיא תוכן ההאמנה או המשאלה אינה ההוראה הראשונית שלה, אלא המובן הראשוני שלה - דהיינו התת־משפט מורה על המובן של הטענה, במקום להביע את המובן הזה. המובן של התת־משפט הזה אף הוא מתחלף מן המובן הראשוני לדבר־מה שפרגה מכנה "המובן המשני". מכאן עולה בעיה סבוכה, שכן השפה מאפשרת להכפיף משפטים זה לזה עד אין קץ ("דני האמין שרני האמין שיוני האמין ש..."), ונשאלת השאלה אם באמת יש היררכיה אינסופית של מובנים משניים שכל אחד מהם שונה מזולתו. נראה כי פרגה לא היה מוטרד מכך.
אובייקטיביות ועולם שלישי
כאמור, פרגה סבר כי על הפילוסוף לעסוק אך ורק במאפיינים האובייקטיביים של השפה. את המובן וההוראה, את המחשבה ואת ערך האמת החשיב כתכונות אובייקטיביות כאלו. משפטים בעלי מובן שונה שונים מבחינה אובייקטיבית, ולא רק מבחינה סובייקטיבית. ואולם, כיצד מעוגן התוכן האובייקטיבי של אלו? שיקולים כאלו הובילו את פרגה להציע את קיומו של עולם שלישי של ישים.[2] אשר אליו שייכים התכנים האובייקטיביים - המחשבות והמובנים - המשותפים לבני אדם שונים. זרמים מזרמים שונים בפילוסופיה האנליטית נחלקים במידה שבה הם מוכנים לקבל ריאליזם בנוגע לקיומו של עולם שלישי שכזה, כמתחייב מן האובייקטיביות של השפה, או מתנגדים לכך.
^המאמר נכתב במקור בגרמנית:
Gottlob Frege, "Über Sinn und Bedeutung" in Zeitschrift für Philosophie und philosophische Kritik 100: 25–50 1892.
תרגום אנגלי: "On Sense and Reference" in Peter Geach and Max Black, eds., and trans., 1980. Translations from the Philosophical Writings of Gottlob Frege, 3rd ed. Blackwell (1st ed. 1952).
