הפגנה של מהגרי עבודה ברומא, מאי 2006, בדרישה לשיפור יחסה של ממשלת איטליה כלפיהם והתנאים שלהם
מהגר עבודה או עובד זר הוא אדם העובר למדינה אחרת, שבה אין לו מעמד של אזרח או תושב קבע, כדי למצוא פרנסה. לעיתים מדובר בהגירה שסופה התאזרחות במדינה המארחת, ולעיתים זו הגירה לזמן קצוב, לשם שיפור מצבו הכלכלי של העובד.
תופעת הגירת העבודה התקיימה מאז ומעולם בקנה מידה מקומי ועל פי מחזורי הכלכלה כחלק מהגירת פנים, הקיימת גם כיום. התופעה הפכה משמעותית בקנה מידה בין-לאומי לאחר המהפכה התעשייתית ועם הופעתה של טכנולוגיה שאפשרה מעבר מהיר, יחסית, וזול בין מדינות. כך, למשל, עם הופעת מנוע קיטור וירידת מחירי כרטיסי ההפלגה הטרנס אטלנטית, יצאו פועלים חקלאיים מדרום אירופה, במיוחד מאיטליה וספרד, לעבודה עונתית בת מספר חודשים בברזיל וארגנטינה.
כיום, מרבית המדינות במערב מספקות אשרות שהיה חוקיות וזמניות למספר מוגבל של מהגרי עבודה בהתאם לצורכיהן, על מנת למלא מחסור בכוח עבודה במגזרי תעסוקה אשר אינם אטרקטיביים עבור אזרחיה המקומיים, בעיקר בשל השכר הנמוך אך גם בשל רתיעה תרבותית מעבודות מסוימות. בנוסף לכך, אחוז ניכר מכלל מהגרי העבודה במרבית ערי המערב שוהים ועובדים בהן ללא אשרות חוקיות. מדינות שונות נוקטות בגישות שונות כלפי מהגרי העבודה המתועדים והבלתי-מתועדים אשר חיים במרחב הריבוני שלהן: החל ממדיניות – מוצהרת בלבד או מעשית – של גירוש (למשל בספרד ובישראל), וכלה בשיתוף פעולה עם מהגרי העבודה, ארגוניהם ומנהיגיהם על מנת לשפר את תנאי חייהם כפי שנעשה בהולנד ובשוודיה (שם).
עובדים בהצבה (Expatriates) או מוצבים מקצועיים בין-לאומיים (Career Expatriates) הם בעלי מקצוע מומחים בתחומם או מנהלים הנשלחים על ידי חברות רב-לאומיות או ארגונים בין-לאומיים לארץ זרה על מנת לעבוד שם לתקופה שיכולה להיות קצובה מראש ויכולה להיות בלתי מוגבלת מראש. ההבדל העיקרי בינם לבין מהגרי עבודה אחרים הוא הסטטוס החברתי-כלכלי.
בארצות בהן נדרשת אשרת עבודה, הצבת העובד בחו"ל, הטיפול בבקשה נעשה על ידי החברה המציבה אן על ידי החברה הקשורה בארץ היעד.
טיפול בהוצאות הניוד של עובד המועסק בארץ זרה נעשה לרוב על ידי המעסיק ונהוג גם שהמעסיק משתתף בהוצאות שכר הדירה אם ארץ היעד יקרה מארץ המוצא.
בעקבות כך, החל משנת 1989 מדינת ישראל החלה להעניק אשרות שהייה ועבודה לעובדים זרים, על מנת שישמשו כוח עבודה משני שיחליף את העובדים הפלסטינים. לאור מדיניות חדשה של הממשלה, בעקבות הסכמי אוסלו, הוחרפו ההגבלות על כניסתם של פלסטינים לתחומי הקו הירוק, ובמקומם החלו להגיע מהגרי עבודה מארצות שונות, בעיקר: רומניה, תאילנד, סין, מערב אפריקה, דרום אמריקה והפיליפינים. מהגרי עבודה אלו החלו להוות כוח עבודה עיקרי בבינוי, חקלאות, משק בית וסיעוד.
קשה לאמוד במדויק את מספר מהגרי העבודה בישראל, בעיקר מכיוון שלא כולם מתועדים ומאושרים כחוק. על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בסוף שנת 2000 שהו בישראל 240,000 מהגרי עבודה, כאשר שנת 2002, שנת השיא במספר מהגרי העבודה בישראל, עמדם מספרם על כ-250,000, כאשר רובם לא חוקיים. מאז שנת 2003 ניכרה מגמת ירידה במספרם הכולל של מהגרי העבודה בישראל. נכון לשנת 2023, מספרם מוערך בכ-150,000 עובדים.
רשויות המיסים ועבודה לא חוקית
במידה ורשויות המיסים של מדינה כלשהי מגלים כי אדם עזב מדינה מסוימת עם כספים ללא היתר ואישור, האחרונים ירדפו אותו אדם עד שכלל הכסף יצא בחזרה למדינת המקור. במידה וייתפס אדם עובד ללא אשרת עבודה במדינה מסוימת, כלל הכסף שהרווח באותה המדינה יוחרם על ידי אותה רשות המיסים והמשטרה. במיוחד אם אדם מסר פרטים שקריים על-מנת להנפיק אישורי עבודה או אזרחות מדוברת.
