מדעי היהדות הם ענף של מדעי הרוח העוסק בנושאי יהדות: היסטוריה של עם ישראל, מחשבת ישראל, משפט עברי וטקסטים יהודיים, ובהם תנ"ך, התורה שבעל פה, קבלה, ועוד. כענף של מדעי הרוח, הגישה במדעי היהדות היא גישה מחקרית וביקורתית, ושונה מהגישה הדתית הנפוצה לנושאים אלה.
השימוש הראשון במושג זה נעשה בגרמניה, בראשית המאה ה-19, על ידי אנשי תנועת חכמת ישראל, שמטרתם הייתה להציג את יופייה של היהדות בפני העולם האירופי המשכיל של אותה תקופה, ולבסס את חקר היהדות על יסודות מדעיים מודרניים.
את תחום מדעי היהדות מאפיין השימוש הנרחב בכלי המחקר הפילולוגי – חקר הנוסח והעיסוק בכתבי יד, כמו גם בכלים ספרותיים, השוואות לתרבות הכללית, ועוד.
חוגים למדעי היהדות מתקיימים, בשמות שונים, במרבית האוניברסיטאות בישראל, וכן באוניברסיטאות במדינות נוספות. במשך שנים רבות נחשבה האוניברסיטה העברית בירושלים כמובילת תחום זה בעולם. "האיגוד העולמי למדעי היהדות" הוא ארגון גג של חוקרים ותלמידים בתחום זה.
יחס היהדות הדתית למדעי היהדות
מדעי היהדות עוסקים, בין השאר, בנושאים הנמצאים במרכז עולמה של היהדות הדתית, ובפרט התנ"ך, המשנה, התלמוד ומפרשיהם. עם זאת, רוב רובה של החברה החרדית וכן חלק מן החברה הדתית-לאומית, רואים בשלילה את העיסוק האקדמי ביהדות. חלק אחר מן החברה הדתית לאומית וכן גם מיעוט אחר מהחברה החרדית רואה בעיסוק זה ברכה ותוספת נדבך חשוב ללימודי היהדות המסורתיים, ועם החוקרים הבולטים במדעי היהדות נמנים חובשי כיפה רבים.
דוגמה למחלוקת בתחום זה בתוך החברה הדתית ניתן לראות בפולמוס על אודות לימוד הגמרא בעזרת שיטת הרבדים, שמקורה בעולם האקדמיה.
ראו גם
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
