לינה צ'פלין (נולדה ב-4 במרץ1934) היא במאית ומפיקת קולנוע ישראלית, יוצרת הקולנוע הוותיקה ביותר בישראל והבמאית הפעילה הוותיקה ביותר בעולם שביימה מעל 60 סרטים תיעודיים ועלילתיים. זוכת פרס אופיר למפעל חיים.[1]
ביוגרפיה
צ'פלין נולדה וגדלה כבת יחידה למשפחה יהודית בוולדיווסטוק שלחופי הים היפני בסיביר שברוסיה הסובייטית. כשלינה הייתה בת 5, משפחתה העתיקה את מקום מגוריה לעיר הבירה מוסקבה. בשנת 1941, בזמן מלחמת העולם השנייה, כשהיטלר פלש לברית המועצות, הוריה גויסו לצבא הסובייטי ולינה הועברה לבית יתומים בהרי האורל לשם ביטחונה ובטיחותה. השהות שם הייתה מאתגרת עבור לינה, בעיקר לנוכח המחסור במזון. כשסיימה את בית הספר ורצתה להתקבל ללימודים גבוהים, נתקלה בגילויי אנטישמיות. יהודים לא הורשו אז ללמוד בכל מוסד לימודים. בילדותה לא הייתה לה משיכה לקולנוע, במשפחתה לא היו אנשים בעלי נטייה לאמנויות, וגם היא צעדה במסלול שונה ואחר מאמנות בתחילה. את לימודיה הגבוהים החלה ללמוד בתחום הכימיה באוניברסיטה במרכז מוסקבה.
בזמן לימודי הדוקטורט שלה בכימיה, היא הכירה את מי שהפך לימים לבעלה ולשותפה האמנותי, סטניסלב (סלבה) צ'פלין. אז, במאי קולנוע מתחיל ברוסיה הסובייטית ובוגר המכון ההמלכתי הרוסי לקולנוע (VGIK) שהוא מוסד הלימודים הגבוה ביותר לקולנוע ברוסיה ונחשב לאחד מבתי הספר לקולנוע הטובים בעולם. השניים נישאו בשנת 1957.
לינה, שהייתה מסוקרנת ממלאכת הקולנוע אליה נחשפה בעקבות בעלה שנהג לנסוע לתקופות צילומים ממושכות באתרים רחוקים, בחרה לעזוב את עבודתה במעבדה וניסתה להתקבל לבית הספר לקולנוע בו למד. אלא שיהודים לא היו רצויים גם שם, ולינה נאלצה להסתיר את עובדת יהדותה על מנת לקבל את ההזדמנות לעבור את מבחני הקבלה, אותם צלחה בציונים גבוהים.
בלימודיה גילתה עניין ומשיכה לקולנוע תיעודי נטורליסטי ובשנת 1969 ביימה את סרט הגמר שלה ״ניסים ונפלאות״ המעיד אף הוא על עוצמת היקסמותה מהפלא שבעשייה הקולנועית. הסרט עוסק ביחסים בין פסקול לתמונה ומתחקה אחר אמני ההקלטה של האפקטים המוזיקליים בקלאסיקות קולנועיות־רוסיות בימים בהם עוד לא הייתה קיימת האפשרות הטכנולוגית של הקלטת סאונד באופן מסונכרן לצילום.[2]
עם סיום לימודיה, לינה עברה לסנט פטרסבורג ועסקה בבימוי סרטים לפי הזמנה בתחום המדע הפופולרי. סרט היסטורי שביימה על ״מרד הדקבריסטים״ זיכה אותה בפרס ברית המועצות ע"ש סטלין ובזכות לצאת מרוסיה לצלם סרט על היחסים בין פושקין למשורר אדם מיצקביץ, שעה שהיציאה מגבולות רוסיה הייתה אסורה. שם שוב נתקלה בגילויי אנטישמיות כשזכות זו נמנעה ממנה בתואנה שהמפלגה לא רצתה שסרט בינלאומי יבויים על ידי יהודיה.
לינה החליטה לעלות לישראל, אלא שכדי לעזוב את ברית המועצות, היה צורך בתשלום סכום כסף רב עבור ביטול האזרחות הסובייטית. כדי להשיג את הכסף לכיסוי הוצאות העזיבה, הזוג צ'פלין נסע לצלם סרט בטג'יקיסטן שבאסיה, סלבה בתפקיד הבמאי ולינה בתפקיד עוזרת הבמאי הראשונה. בשנת 1976 לינה עלתה ארצה עם בעלה סלבה, בהיותה בת 42. הזוג הגיע למרכז קליטה במבשרת ציון. העובדת הסוציאלית במקום הציעה ללינה ללמוד ראיית חשבון ושלחה את סלבה לעבודה במפעל לייצור מטפחות. השניים לא התרצו והאמינו שיצליחו למצוא עבודה במקצוע שלהם. למרות קשיי השפה ופערי התרבות, שניהם הצליחו להשתלב בעבודה כבמאים עבור הערוץ הראשון אחרי שעברו קורס בן חצי שנה לעוזרי במאי מטעם משרד הקליטה. בקורס קיבלו גם תקציב להפקת תיק עבודות באורך 10 דקות. לינה הגישה את תיק העבודות שלה לשירות הסרטים הישראלי וקיבלה הזדמנות לצלם סרט קצר. כך צולם סרטה הראשון בווידאו ובישראל, ״טניה ואברהם״ על סיפור אהבתם וקליטתם של טניה הציירת שעלתה מרוסיה ואברהם הגיטריסט שעלה מארצות הברית שהכירו באולפן הקליטה.[3]
כ־40 שנה, לינה וסלבה פעלו בנפרד עד שגמלה בליבם ההחלטה לשלב כוחות. התוצאה הייתה עיבוד קולנועי לספרו של סמי מיכאל ״חצוצרה בוואדי״. הסרט זכה בפרס אופיר לסרט הטוב ביותר בשנת 2002, נמכר לערוץ ARTE, הוקרן בלמעלה מ־20 פסטיבלים וקטף את המקומות הראשונים בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה, פסטיבל סרטי אהבה ברוסיה ופסטיבל הקולנוע היהודי בניו־יורק. ההכרה לה זכו סימלה עבורם את הכניסה הרשמית לתרבות הישראלית ועודדה אותם להוסיף וליצור כשהם בשנות ה־70 לחייהם. פועלם יחד ולחוד תועד על ידי הבמאים ברכה זיסמן־כהן ודני ברנע בסרט ״הצ'פלינים״.[4]
נוסף על היותה במאית ותיקה ופורה, לינה היא גם מרצה לקולנוע. במשך שלושה עשורים, לימדה במוסדות רבים ללימוד אמנות, טיפחה וחנכה דורות של יוצרים ויוצרות צעירים בבית הספר לאמנויות הבמה ״בית צבי״, בית הספר לאמנויות הקול והמסך במכללה האקדמית "ספיר" ומעלה - בית הספר לטלוויזיה לקולנוע ולאמנויות בירושלים.
יחד עם בעלה, הבמאי סטניסלב (סלבה) צ'פלין, לינה ביימה סרטים עלילתיים רבים ומיני סדרת טלוויזיה. לדברי ד"ר אבנר פיינגלרנט, "השניים יצרו זרם חדש בקולנוע הישראלי, שחיבר בין הישראליות לבין התרבות הרוסית על כל היופי והייסורים שבה, ובצד זה גם עם המון אירוניה עצמית." כשסלבה, שותפה לחיים וליצירה, הלך לעולמו בגיל 81, לינה הרגישה כאילו תמו גם חייה שלה, אך מהר מאוד גילתה שהצורך לביים חזק מתחושת האבל. היצירה ריפאה את חלל האובדן[5]והניבה יבול מרשים של סרטים תיעודיים שקטפו פרסים רבים. פועלה של לינה מעורר עניין והתפעלות רבים בקרב קהילת היוצרים בישראל ובין היתר תועד בסדרה ״הדוקומנטריסטים״ אשר שודרה בשנת 2016 ברשות השידור.הדוקומנטריסטים | פרק 3 - הם ואנחנו | כאן 11 לשעבר רשות השידור, סרטון בערוץ "כאן 11 - תאגיד השידור הישראלי", באתר יוטיוב (אורך: 54:52) משנת 2017, מתעדים הבמאים ברכה זיסמן־כהן ומעיין שוורץ את לינה לסרט תיעודי אודותיה שנקרא "הסרט האחרון של לינה". [6]
קריירה
משנת 1977, לינה ביימה כתבות לכל תוכניות המגזין של הערוץ. בשנת 1998, נבחרה להימנות על צוות הבמאים של סדרת הדגל ״תקומה״ לרגל 50 שנות עצמאות של מדינת ישראל. היא ביימה את הסרט ״ישראל השנייה״ שאחד מגיבוריו הוא אמיל ירון, צלם ופעיל חברתי מוואדי סאליב. לינה עשתה שימוש בתמונות שצילם בעת המהומות שפרצו שם כדי להוכיח את כוחו של הצילום התיעודי לא רק כעדות משמרת של ההיסטוריה, אלא גם ככוח מפענח. בעזרת תמונותיו היא חשפה עובדות על היחס הקשה כלפי תושבי ואדי סאליב שהשלטון ביקש להסתיר ומתחה ביקורת קשה על אטימות השלטון ועיוורון המנהיגים.
בשנת 1999, ביימה את הסרט ״אחיותינו גיבורות התהילה״ על נשים בתנועת הפלמ"ח שזכה בפרס בפסטיבל ניו־יורק לסרטים היסטוריים. בשנת 2000, ביימה את הסרט ״נוף עם מאיר פיצ'חדזה״ על האמן היהודי־גיאורגי שהפך לאחד הציירים הבולטים באמנות הישראלית. הסרט הוקרן בפסטיבל ירושלים.
כ־40 שנה, לינה וסלבה פעלו בנפרד עד שגמלה בליבם ההחלטה לשלב כוחות. התוצאה הייתה עיבוד קולנועי לספרו של סמי מיכאל ״חצוצרה בוואדי״. הסרט זכה בפרס אופיר לסרט הטוב ביותר בשנת 2002, נמכר לערוץ ARTE, הוקרן בלמעלה מ־20 פסטיבלים וקטף את המקומות הראשונים בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה, פסטיבל סרטי אהבה ברוסיה ופסטיבל הקולנוע היהודי בניו־יורק. ההכרה לה זכו סימלה עבורם את הכניסה הרשמית לתרבות הישראלית ועודדה אותם להוסיף וליצור כשהם בשנות ה־70 לחייהם. פועלם יחד ולחוד תועד על ידי הבמאים ברכה זיסמן־כהן ודני ברנע בסרט ״הצ'פלינים״.
בשנת 2002 ביימה לינה סרט על חיים הרצוג, ״דרך חיים״ עבור שירות הסרטים הישראלי. בשנת 2003 יצא סרטה העצמאי ״נתיבה״ על נתיבה בן־יהודה לוחמת הפלמ"ח. הסרט זכה בפרסים בפסטיבל ירושלים ובפסטיבל הסרטים היהודי בלוס אנג'לס. באותה שנה, סלבה ולינה ביימו את הסרט ״היה או לא היה״ על סיפור אהבתם של שחקנית התיאטרון חנה רובינא והמשורר אלכסנדר פן. הסרט זכה בפרס האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה.
בשנת 2005 ביימו את הסרט ״המקום״ שהוקרן בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה ושודר בערוץ 2. באותה שנה, ביימה לינה את הסרט ״יואל, ישראל והפשקוה גילים״ שניפק הצצה נדירה אל החיים של חרדים נטורי קרתא בירושלים. הסרט שודר בערוץ 8 והוקרן בפסטיבלים רבים, ביניהם פסטיבל ירושלים ופסטיבל טורונטו. בשנת 2008 ביימו לינה וסלבה את הסרט ״מוקי בוערה״ המספר את סיפורו של נער מתבגר, דור שלישי לשואה. הסרט הוצג בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה ובפסטיבל מוסקבה. בשנת 2009 ביימו את סדרת הטלוויזיה ״סוזנה הבוכייה״ ששודרה בחברת הכבלים. בשנת 2010 ביימו את הסרט "בדמי ימיה" על פי הנובלה של ש"י עגנון.
בשנת 2013, סלבה הלך לעולמו כשהוא בן 81. את החלל שנפער אחר לכתו, מילאה לינה בעשייה בלתי פוסקת. באותה שנה יצא סרטה ״קולות מהבודקה״ שמספר את סיפורם של עולים מברית המועצות שעובדים למחייתם בשמירה אחרי שעלו לישראל בגיל לא צעיר. הסרט הוצג בפסטיבל ״דוקאביב״ ובפסטיבל הקולנוע הישראלי בוורשה, וזכה בפרס העריכה של הפורום הדוקומנטרי בישראל.
בשנת 2016 יצא סרטה ״שמוניסטים״, שתיעד מסע כפול שלה כבמאית בת 82 אז בנפתולי זקנתה על הזכרונות והשאלות שמזמנת תקופת החיים הזאת יחד עם שלוש גיבורות נוספות שהגיעו לגבורות: המשוררת יוליה וינר ז"ל, כלת פרס ישראל נעמי פולני ז"ל ודליה גולומב. הסרט זכה בציון לשבח בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה ובפרס אופיר לסרט התיעודי הטוב ביותר לשנת 2016. הסרט הוגדר בידי המבקרים כ"יצירה פיוטית על זיקנה בועטת״.
בשנת 2019, יצא סרטה ״אנדרגראונד בלט״ שמספר את סיפורו של בית ספר לבלט הממוקם מתחת לאצטדיון הכדורגל טדי בירושלים. הסרט שודר בערוץ 8, זכה בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה, בפרס הסרט הטוב ביותר של הפורום הדוקומנטרי בישראל והוקרן בפסטיבלים שונים ברחבי העולם.
בשנת 2020, יצא סרטה ״במסתרים״ המספר את סיפורם של "האנוסים" החיים בזהות כפולה בחברה החרדית. הסרט שודר בערוץ ״כאן 11״ והוקרן במהדורת קורונה של פסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה.
בשנת 2024, יצא סרטה ״פרנצ'ישקה״ העוסק בסיפור הגבורה של פרנצ'ישקה מאן, רקדנית בלט יהודיה מוורשה שחיסלה ביריות אקדח קצין נאצי במחנה ההשמדה אושוויץ בזמן שהובלה לתאי הגזים. הסרט הוקרן בפסטיבל דוקאביב ועתיד לעלות לשידור בערוץ ״יס דוקו״ ביום השואה 2025.
