דומנש אי מונטנר נולד ברחוב אביניו (Carrer Avinyó)[1] בברצלונה, בנם השני של פרה דומנש אי סאלו, מו"ל וכורך ספרים אמיד, ומריה מונטנר אי וילה, בת למשפחה מצליחה מקאנה דה מאר, שם למעשה חי דומנש אי מונטנר לסירוגין במהלך חייו. ברבות השנים, הפך ביתו בקאנה דה מאר למוזיאון שמתעד את חייו ועבודתיו.[2]
לאחר שהשלים את לימודיו, הוא טייל ברחבי צרפת, שווייץ, איטליה, גרמניה ואוסטריה במטרה להיחשף לסגנונות אדריכליים שונים ולצבור ניסיון.
בשנת 1875, ממש עם פתיחתה של מכללת ברצלונה לאדריכלים, הצטרף אליה ליואיס דומנק אי מונטנר כמרצה לטופוגרפיה ומינרולוגיה. יחד איתו עבד גם חברו, האדריכל ג'וזף וילאסקה. בשנת 1877 הוא היה לפרופסור ל"הכרת חומרים ויישום המדע הפיזי-כימי באדריכלות". בשנת 1899 הוא היה לפרופסור ל"קומפוזיציה אדריכלית" ומורה פרויקט.
בשנת 1900 הוא מונה למנהל המכללה לאדריכלות, ובשנים 1901–1905 הוחלף על ידי חואן טוראס אי גוארדיולה, כאשר התגורר במדריד וכיהן כסגן בקונגרס. הוא שב לתפקידו בניהול המכללה וכיהן ברציפות בין השנים 1905 ל-1920.[3] קריירת ההוראה של דומנש אי מונטנר נמשכה 45 שנים. תחתיו עברו סטונדטים רבים שהפכו לאמני המודרניסטה הגדולים ביותר, והוא היה בעל השפעה נרחבת על סגנון האדריכלות שעיצב את פניה של קטלוניה.
עבודות אדריכליות
הבניינים בעיצובו של דומנש אי מונטנר משלבים יחדיו רציונליות מבנית וקישוטים יוצאי דופן, בהשפעות של התרבות האדריכלית ההיספנו-ערבית ושל הקימורים האופייניים לסגנון המודרניסטה. יצירותיו נחשבו אוונגרדיות בזמנן, עם השימוש בפלדה מבנית ובלבנים חשופות, והשילוב ההרמוני בין מוזאיקה, ויטראז' וקרמיקה.[4]
כמנהל המכללה לאדריכלות הוא קידם סגנון שאומץ על ידי רבים מתלמידיו. ג'וזף פו אי קדפאל תיאר אותו בתור "אדם של תקופה מסוימת ובית ספר מסוים לאמנות, שטייל במדינות אחרות במטרה להתפתח, ואימץ אותן אל דמותו בדרך חדשנית".[5]
בניגוד לאדריכלי מודרניסטה רבים, עיצוביו של דומנש אי מונטנר נהיו "קלים" יותר לאורך השנים; הוא הפחית את כמות החומר הבנוי, תוך ששמר על האלמנטים הקישוטיים במרכז.
תקופת הטרום-מודרניסטה
זמן קצר לאחר שסיים את לימודיו, נסע דומנש למסע מחקר אדריכלי באירופה בלווית חברו ג'וזף וילאסקה, ונמשך אל האדריכלות הפרוסית. מסעותיו וחקירותיו אלה, כמו גם אישיותו של וילאסקה, השפיעו על עבודותיו של דומנש לאחר מכן.
את השפעות אלה ניתן לראות בעיצוביו של דומנש טרום 1878 - השנה בה הוא פרסם את המניפסט שלו, En busca d'una arquitectura nacional ("בחיפוש אחר אדריכלות לאומית") - ביניהם בית משפחת קלאווה וקאסה מונטנר שברחוב רונדה דה לה אוניברסיטט, וגם פרויקט שתכנן עבור מוסדות החינוך המחוזיים (provincial education institutions) של קטלוניה אך מעולם לא יצא לפועל. את עבודות אלה ניתן לסווג כ"טרום-מודרניסטה".[6]
הפרויקט שביצע עבור חברת ההוצאה לאור מונטנר אי סימון (1879–1885) היה הפרויקט הראשון של דומנש לאחר פרסום המניפסט שלו, והוא כלל אלמנטים עיצובים של אדריכלות מודחאר (מסורת איברית-מוסלמית), תוך שהוא שומר על ההשפעות והסימבוליזם הגרמניים והאוסטריים שאפיינו את עבודותיו של דומנש לפני כן.[6] דומנש הלך מעבר למסורות האדריכליות שהיו נהוגות באותו זמן והציע שפה חדשה ועניינית וגישה אדריכלית שמשלבת בתוכה יחדיו את כלל האמנויות. דומנש נשכר לעבודה זו על ידי דודו,[7] רמון מונטנר אי וילה; מונטנר אי וילה שכר לאחר מכן את דומנש כדי לבנות גם את ביתו בברצלונה, פלאו רמון מונטנר, וכדי לשפץ את הקסטל דה סנטה פלורנטינה, ביתו בקאנה דה מאר.
דומנש אי מונטנר נשכר לבצע כמה עבודות שתוכננו לקראת התערוכה העולמית של ברצלונה ב-1888, הודות לידידותו הקרובה עם אליאס רוג'נט, מנהל המכללה לאדריכלות ואוצר התערוכה העולמית. דומנש היה חבר בוועדת הכרייה, ומונה לאדריכל האחראי על עבודות השיפוץ בפארק דה לה סיוטדליה. הוא גם שיפץ את בניין העירייה של ברצלונה, על מנת שבני משפחת האצולה יוכלו להתארח בו בזמן האירוע.[8] העבודות הידועה ביותר של דומנש שנבנו כחלק מההכנות לתערוכה הן הוטל אינטרנסיונל (Hotel Internacional), שכבר לא קיים כיום ונבנה בזמן שיא של 53 ימים,[9] ובית הקפה-המסעדה טירת שלושת הדרקונים (כיום מוזיאון הזואולוגיה של ברצלונה) - אחד הבניינים שמדגישים יותר מכל את הטרנדים האדריכליים החדשים של התקופה, ושנחשב לאחת מהסנוניות הראשונות של עידן המודרניסטה.
לאחר מכן, עיצב דומנש שורה של בתי מגורים פרטיים, ביניהם קאסה נוואס אי רול בעיר ראוס, קאסה לאו מוררה וקאסה תומאס בברצלונה וקאסה סולה בעיר אולוט. את כל העבודות האלה הוא עיצב על פי העקרונות המנחים של זרם המודרניסטה, תוך שימוש אינטנסיבי בשילוב אמנות, ובייחוד שימוש בפיסול, במוזאיקה ובויטראז'.
עבודות מרכזיות
בשיא הקריירה המקצועית שלו, לקח על עצמו דומנש אי מונטנר את העבודות הגדולות והמורכבות ביותר שלו, אלו המזוהות איתו ביותר כיום. הוא עבד לעיתים על מספר פרויקטים בו זמנית, מה שאפשר לו לספוג ניסיון והשראה בין פרויקט אחד לשני. הרבה מהידע שצבר והחידושים הטכניים שראה בעת בניית מסעדת התערוכה (טירת שלושת הדרקונים) שימש אותו לאחר מכן בעיצוב ובניית הפלאו דה לה מוזיקה, והאלמנטים האוונגרדיים בהם השתמש בעיצוב מוסד פרה מאטה אומצו ושופרו על ידו שוב בעיצוב בית החולים דה סנט פאו.
בשלהי המאה ה-19, תור הזהב של זרם המודרניסטה, בנה דומנש אי מונטנר את מוסד פרה מאטה (Institut Pere Mata), מוסד לטיפול בהפרעות נפשיות, בעיר ראוס שבקטלוניה. בניית המוסד ארכה 15 שנים, החל ב-1897 ועד 1912. עבודה זו של דומנש היא דוגמה לאדריכלות ככלי שרת של העם, שעדיין שומרת על ההיבט האסתטי המרכזי. התוכנית קודמה על ידי הפוליטיקאי פאו פונט דה רובינאט, כחלק מתוכנית שיפור של מתן השירותים הרפואיים לקהילה, בתקופה בה גבר הצורך העממי בגישה לשירותים רפואיים.
הבניין מורכב מביתנים מבודדים שמאורגנים במבנה של "רחובות" פנימיים, בהם ניתן לקבל את כל השירותים הנחוצים. דומנש השתמש בעיצוב הבניין בשפה ציורית, בה הטבע חודר אל החדרים דרך החלונות המשלבים ויטראז', מוזאיקה וקרמיקה, ועוזר להקליל את הרוח.
בשנת 1901, תוך בניית מוסד פרה מאטה, החל דומנש להשתמש בידע שצבר בבניית המוסד הרפואי, כשעיצב את בית החולים דה סנט פאו.
בבניית אולם הקונצרטים פלאו דה לה מוזיקה קטלאנה השתמש דומנש בפתרונות מבניים מתקדמים, כולל חלקים מרובדים, מסגרת פלדה שיוצבה על ידי מערכת תומכים, קמרונות היקפיים בהשראה גותית וקירות זכוכית גדולים.[10]
הבניין מציג דוגמאות טובות לסגנונו של דומנש: השליטה בחלל הפנימי ובאור שחודר אליו בעזרת חזית הבניין הכפולה, והשימוש המשולב באמנויות - פיסול, מוזאיקה, ויטראז' ועבודות ברזל יצוק. דומנש אי מונטנר עבד על הבניין לצד אמנים שעבד איתם בעבר: אמן המוזאיקה לואיס ברו ואמני הקרמיקה ג'וזף אוריולס ומודסט סוניול; כמו כן עבדו על הבניין הצייר אנטוני ריגלט אי גראנל שיצר את הויטראז'ים והפסלים מיקל בליי, אוסבי ארנאו, דידק מסאנה ופאו גרגליו.[11]
דומנש אי מונטנר כתב רבות עבור כתבי העת הקטלאניים המובילים של התקופה: La Renaixença, Lo Catalanista, Revista de Catalunya, El Diluvio ובראשם La Veu de Catalunya - הביטאון של תנועת Lliga Regionalista. בשנת 1904, לאחר שהסתכסך עם פרנצסק קמבו, מנהיג הליגה רג'יונליסטה, הפסיק דומנש לכתוב עבור ביטאון התנועה והקים שבועון חדש - El Poble Català ("העם הקטלאני"). דומנש אי מונטנר גם היה סופר ופרסם ספרים רבים, חלקם ספרי עיון מקצועיים (Historia general del arte: arquitectura, 1886; Iluminación solar de los edificios, 1877), וחלקם מאמרים חברתיים ופוליטיים: La política tradicional d'Espanya ("הפוליטיקה המסורתית של ספרד") ב-1898, Estudis polítics ("לימודי פוליטיקה") ב-1905, Conservació de la personalitat de Catalunya ("שימור אישיותה של קטלוניה") ב-1912 ו-La Política tradicional d'Espanya: com pot salvar-se'n Catalunya ("הפוליטיקה המסורתית של ספרד: כיצד ניתן להציל את קטלוניה") ב-1919.
במאמר En busca de una arquitectura nacional ("בחיפוש אחר אדריכלות לאומית"), שפורסם ב-28 בפברואר1878 ב-La Renaixença, פרש דומנש את הקווים המנחים של האדריכלות הלאומית המודרנית של קטלוניה.[13]
.jpg)
