ליאון (אריה) בר-אל, נולד וגדל באיסטנבול, טורקיה. בנם של אולגה לבית אינזלברג, ילידת סלוניקי ומישל בורנשטיין (שעסק בסחר בנייר), יליד אודסה. לבר-אל הייתה אחות אחת, רנטה תאומי-בורנשטיין, צעירה ממנו. סיים בית ספר תיכון בגיל 16. בשנת 1943 בעיצומה של מלחמת העולם השנייה עלה בגפו לארץ ישראל.
עוד במהלך לימודיו נבחר על ידי פרופ' ארנסט דוד ברגמן להצטרף כמומחה בתחום הנדסה כימית לפרויקטים מחתרתיים ומאוחר יותר צבאיים במסגרת מפעלי התעש (מכון יוסף,[1] מכון אשד ומכון במפנה[2]).
בשנת 1948 התחיל את לימודי הדוקטורט, אך מלחמת העצמאות קטעה את מסלול לימודיו והוא הצטרף כחייל מלווה לשיירות לירושלים.
לאחר קום המדינה הקים בשנת 1952 יחד עם שותפיו לדרך שלמה בוגרד ויהודה זימרוני את מפעל "חרושת חומרי נפץ"[3] באזור זכרון יעקב.
חברת תעשיות חומרי נפץ בע"מ, באמצעות מפעלה בזכרון יעקב, ייצרה חומרי נפץ לשוק האזרחי לשימוש במחצבות וכמו כן, אמצעים מיוחדים עבור מערכת הביטחון.
הקמת מפעל שלאון
מפעל שלאון בקריית גת
בשנת 1967, בתום מלחמת ששת הימים, על רקע הידיעות על הימצאותם של חומרי לחימה כימיים וביולוגיים בידי מדינות ערב (ובעיקר פעילותה של מצרים בתחום הלוחמה הכימית בדרום תימן בשנת 1966), וכפועל יוצא מהחלטת ממשלת לוי אשכול, הוחלט על הקמת תשתית תעשייתית במדינת ישראל לייצור ערכות מגן עבור אזרחי המדינה.[4]
בעקבות החלטת הממשלה ופנייה ישירה של שר האוצר פנחס ספיר לתעשיינים שלמה בוגרד ובר-אל, הוחלט על הקמתו של מפעל שלאון[5] בעיירת הפיתוח קריית-גת (כשהמיקום נקבע גם כן על פי דרישתו של ספיר). הקמת המפעל דרשה תהליך של לימוד וצבירת ידע, וכן הצטיידות מיוחדת. במהלך תקופה של כשנתיים למד צוות ההקמה - בוגרד ובר-אל בגרמניה את כל הנחוץ להקמת המפעל. אליהם הצטרף איסר סנפירי (פיש), שלמד את תהליכי הייצור וניהל את המפעל בשנותיו הראשונות.
בשנת 1969 החל המפעל בייצור מסכות הגז.
מפעל שלאון בקרית-גת הפך תוך מספר שנים למפעל הגדול בעולם לייצור אמצעי התגוננות בפני לוחמת אב"כ לאוכלוסייה האזרחית ולכוחות הביטחון, והעסיק, במשך תקופה מסוימת, אלפים מתושבי קריית גת והסביבה. המפעל הגיע לשיא פרסומו הציבורי בזמן מלחמת המפרץ כאשר כל תושבי מדינת ישראל הצטיידו בערכות מגן מתוצרת המפעל.
בר-אל לקח, במהלך שנות עבודתו בתעשייה הביטחונית, חלק פעיל והיה שותף סוד בוועדות שונות ובצוותי חשיבה במערכת הביטחון שעסקו בנושא האיום הלא קונבנציונלי על ישראל.
בר-אל דגל כל חייו בעבודה קשה, ביסודיות, ובחתירה למצוינות, וסייע בכך להקמתה ולביסוסה של תשתית תעשייתית מתקדמת כחלק ממעטפת הביטחון של מדינת ישראל.
בשנת 1984 כאות הערכה וכביטוי לקשר המיוחד שנוצר בין בר-אל ושותפו שלמה בוגרד לבין קריית גת ותושביה, חברו העירייה וחברת שלאון להקמת בית ספר תיכון בעיר, "אורט מקיף שלאון", שקרוי על שם החברה.[6]
משפחתו
בית ספר מקיף אורט שלאון בקריית גת
היה נשוי, מ-1948 ועד מותו, לפנינה לבית פרחודניק, שלמדה כמוהו לתואר שני בכימיה באוניברסיטה העברית, ושאותה הכיר בזמן לימודיהם המשותפים. במלחמת העצמאות הצטרפה פנינה לחיל המדע (חמ"ד) והוצבה במכון זיו (לימים - מכון ויצמן למדע) בו עבדה בהנחייתו של פרופ' אהרן קציר.
אב לשלושה: שני בניו, מיכאל בר-אל ואיתי בר-אל ממשיכים את דרכו בניהול מפעלי שלאון, וקיבלו את אות יקירי העיר קריית גת לשנת 2022. בנימוקים לקבלת האות נאמר: "על שזירת גורלם האישי והעסקי עם העיר קריית גת...ועל מערכת היחסים שנרקמה בין הנהלת החברה לעובדים תושבי העיר, תוך ביסוס פארק התעשייה בעיר כאחד המובילים בארץ...".[7] בתו, ארנה רשף, עסקה בטכנולוגיית מידע (IT) במשטרת ישראל ובמגזר הפרטי (לפרק זמן גם במפעל שלאון).
^הכנסת, הישיבה השישים ושלוש של הכנסת החמש עשרה יום שלישי, י"ב בטבת התש"ס (21 בדצמבר 1999) - הצעה לסדר היום מיגון העורף בפני סכנת איום הנשק הבלתי קונבנציונלי, דברי הכנסת, 21 בדצמבר 1999
^שם המפעל "שלאון" נגזר משמותיהם הפרטיים של מייסדיו שלמה בוגרד ו-לאון בר-אל.
