לואיג'י לוצאטי נולד ב-1841 בוונציה, למשפחה יהודית, תושבת העיר ומחוז - מדינת ונטו, שבצפון מזרח איטליה, מזה דורות רבים. לאביו היה בית מלאכה קטן לאריגת שמיכות צמר ועסק גדול יותר לעיבוד של קנבוס. לוצאטי סיים בהצטיינות יתירה את לימודי המשפטים באוניברסיטת פדובה. ב-1863 הוא הקים בוונציה חברה לעזרה הדדית בין הגונדוליירים וארגן שביתה. בעקבות זאת הוא גורש מהעיר בידי המשטרה האוסטרית ומצא מקלט במילאנו, שם זכה בקתדרה לסטטיסטיקה מסחרית וכלכלה ציבורית במכון הטכני. ב-1867, בן 26 היה לפרופסור למשפט חוקתי באוניברסיטת פדובה ולאחר צירוף ונציה ומחוז - מדינת ונטו כולה, לאיטליה, לקח חלק בייסוד אוניברסיטת פוסקרי בוונציה.
קריירה פוליטית
במאי 1869 היה לוצאטי לסגן שר החקלאות, התעשייה והמסחר. כשנה וחצי אחר כך, בדצמבר 1870 הוא נבחר לפרלמנט האיטלקי מטעם העיירה אודרצו, שבמחוז ונטו, צפון איטליה, 66 קילומטר צפונית מזרחית לוונציה. עם זאת, עקב גילו הצעיר הוא לא יכול היה לכהן כחבר הפרלמנט ונכנס לתפקיד זה רק במרץ 1871, משהגיע לגיל שלושים, המינימום שנדרש לכהונה זו באותה עת.
לוצאטי מילא תפקידים נוספים בממשלה, וקידם באופן כללי מדיניות כלכלית - חברתית ליברלית. בין השאר הוא הכניס לתודעה הציבורית באיטליה את תורתו של הכלכלן הגרמני Schultze-Delitzsch בנוגע לבנקי אשראי, ועודד יצירת מוסדות מעין בנקאיים, שיתופיים, שנאבקו בריבית הנשך שהוטלה בדרך כלל על הלוואות עד אז. הוא עודד את הסחר החופשי ונאבק בשיטה הפרוטקציוניסטית, שהטילה מכסים גבוהים והגבילה את הסחר החופשי בין המדינות. הוא קידם בנייה של שכונות מגורים עממיות ותמך בחקיקה לשיפור תנאי העסקתם של נשים וילדים. ב-1891 הוא נבחר לראשונה למישרת שר האוצר של איטליה, תפקיד אותו החזיק שוב בין השנים 1896–1898, בשנים 1903–1905 ופעם רביעית בשנת 1906 (ממשלת סידני סונינו הראשונה). בשנת 1909 כיהן כשר החקלאות בממשלת סונינו השנייה.
ב-1915, לאחר רצח העם הארמני בידי הטורקים, תמך לוצאטי ועשה כמיטב יכולתו כדי שהפליטים הארמנים יקבלו מקלט באי של סן לזרו.
ב-1920 הוא כיהן לתקופה של כחודשיים בלבד, כשר אוצר בפעם החמישית וב-10 באפריל 1921 לא "רץ" שוב בבחירות לפרלמנט אלא פרש בפועל מפעילות פוליטית ומונה לסנטור. הוא נפטר ב-1927, כאשר גם בתקופת חייו האחרונה נחשב לרב השפעה בתחומים הכלכליים של איטליה וכשהביע דעה בנושאים אלה, בדרך כלל פעלו על פי עצותיו.
יחסו ליהדותו
לוצאטי למד בילדותו בבית ספר יהודי ואף ידע עברית. כבר בנעוריו הוא הפסיק אמנם לשמור מצוות, אבל מעולם לא התכחש ליהדותו. ב-1899 הוא הצהיר שכף רגלו לא תדרוך בצרפת עד שיעשה צדק עם דרייפוס ובהמשך הוא התערב בפומבי לטובת אמיל זולא, שהואשם בהעלבת הצבא הצרפתי.
הפרק החמישי בספרו Dio nella libertà ("אלוהים בתוך החירות"), שיצא לאור ב-1926, נקרא "ההגנה על העם הנרדף בכל אלפי שנות ההיסטוריה". בפרק זה מתאר לוצאטי מקרים חוזרים ונשנים לאורך עשרות שנות פעילותו, בהם התערב לטובת עמו, בעקשנות ולמול ממשלות ודיפלומטים זרים. בין השאר הוא מספר כיצד פעל ב-1902 עבור יהודי רוסיה, ולאחר מכן למען יהודי פולין, מרוקו ולוב, בשנים 1913–1914 למען יהודי רומניה, ובשנת 1925 למול חבר הלאומים.
לוצאטי תמך בהקמת בית לאומי יהודי בפלשתינה, שבו יוכלו היהודים הנדכאים ממדינות רבות בעולם, למצוא מקלט. ב-1925 הוא שלח מסר חם לאוניברסיטה העברית בירושלים לרגל חנוכת הקמפוס בהר הצופים. מסר קודם הוא שלח בעת הנחת אבן הפינה, ב-1920 ובשתי האיגרות שב והצהיר ש-"ישמח לעזור לאגודות בפלשתינה" בהקשר של הקמת קואופרטיבים חקלאיים בארץ ישראל.
בהודעה שהוא שלח ל"בני ברית" ב-1922, הוא אמר: "כותב הודעה זו עזב את בית התפילה של אבותיו לפני שנים רבות, אך הקדיש את חייו הציבוריים להגנה על החירות הדתית וחוזר להיות יהודי בכל פעם שהיהדות מותקפת, כפי שהוא הופך לקתולי, פרוטסטנטי, או בודהיסטי כאשר הם נרדפים."
לכומר בכיר שהפציר בו להמיר את דתו, לוצאטי כתב: "אני נמצא מחוץ לכל הכנסיות, היהודית בה גדלתי וגם האחרות. אבל כאשר תוקפים אותי בגלל מוצאי היהודי או שרודפים יהודים אני מרגיש ומצהיר שאני בן ישראל אל מול הגידופים והחרפות."
ספריו
בין ספריו: "חופש המצפון והמדע", שפורסם במילאנו בשנת 1909, והספר "אלוהים בתוך החירות: מחקרים על הקשר בין המדינה והכנסייה", שהוזכר לעיל, ואשר יצא לאור בבולוניה ב-1926[1].
הנצחתו בישראל
במרץ 2007 קיימו המכון האיטלקי לתרבות, בתל אביב והאוניברסיטה העברית, כנס בירושלים לזכרו של לוצאטי, במלאת 80 שנה למותו[2]. ביוני 2012 נקרא בירושלים רחוב על שמו[3].
.svg)
