לב יודע מרת נפשו הוא פסוק במשלי (פרק י"ד, פסוק י'), המשמש ככלל הלכתי, לפיו אדם הוא סמכות רפואית מכריעה לגבי מצבו הבריאותי. על פי כלל זה הותר לעיתים לאדם לעבור על איסור מהתורה במצבי חולי, כאשר האדם חש כי נשקפת סכנה לחייו, אף כאשר רופא חולק על אבחנה עצמית זו.
הכלל
כלל זה נשנה בתלמוד בבלי[1], לגבי אופן היתר לחולה לאכול ביום הכיפורים, מעיקר הדין אין היתר לחולה לאכול, אלא אם כן קבעו הרופאים שהצום יסכן את בריאותו או את חייו, על פי הכלל פיקוח נפש דוחה את כל המצוות שבתורה, חוץ משלוש עברות. כאשר החולה עצמו מבקש לאכול, משום שהוא חש שזה חיוני לחייו, מותר לו לאכול, על אף שהרופאים המומחים סבורים שמצבו של החולה מאפשר לו לצום ללא חשש, דעתם אינה שקולה כנגד תחושתו של החולה, שכן "לב יודע מרת נפשו".
האחרונים חלוקים בדעתם, האם כלל זה, תקף לגבי שאר מצוות, כגון: חולה שסבור על פי תחושתו שאכילת מצה תסכן את חייו, או שמא דווקא לגבי תחושת רעבון,
הרב יחיאל יעקב וינברג כתב בספרו שו"ת "שרידי אש", שההיתר נאמר רק לגבי תחושת רעבון, ולא לגבי שאר דברים, אולם הרב אליעזר יהודה ולדנברג בשו"ת ציץ אליעזר חלק עליו, וסבר שהכלל תקף בכל המצוות, ואלו דבריו: "ועניין לב יודע מרת נפשו הוא לא מכח מבינות אלא מכח רגשים עמוקים שהאדם חונן בהם לשם שמירת גופו... דהך (=שהכלל), "לב יודע" איננו מטעם מבינות, כי אם רק מכח דלבו אומר לו שצריך, עיין שם, ואם כן שייך זה בכל עניין שהוא, בין אם יאמר שאם יאכל דבר זה יועיל לו וגם לרבות אם יאמר להפך שאם יאכל דבר זה יזיק לו".
פירושים נוספים לפסוק
הפסוק המלא הוא, "לב יודע מרת נפשו, ובשמחתו לא יתערב זר".
בנוסף על הפירוש הנגזר מהכלל האמור, נאמרו על ידי פרשני המקרא, פירושים נוספים על הפסוק, רש"י מביא שני פירושים אלו:
- "לב יודע מרת נפשו" - טרחו ויגיעו שעמל בתורה, לפיכך "בשמחתו לא יתערב זר" - כשיקבל שכרו לעתיד.
- "לב יודע מרת נפשו" - ישראל שהם מרי נפש בגלות, והיו נהרגים על קדושת השם, "ובשמחתו לא יתערב זר" - לעתיד.
בספרות המוסר נעשה לעיתים שימוש בפסוק זה, כדי לעורר את האדם, לשוב מעוונותיו, הידועים רק לו עצמו.
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
