בלום הוא תושב דבלין, אירלנד, בן 38, נשוי ואב לבת. מוצאו יהודי, אך הוא נוצרי בדתו. ב"יוליסס" מוצג בלום כאדם בעל חולשות, עם נטייה לגרגרנות ולמציצנות, אך עם זאת כאדם אנושי ובעל חמלה. מוצאו היהודי של בלום מציב אותו בקונפליקט מתמשך בין לאומיותו האירית לבין זהותו היהודית. "יוליסס" מתמקד בעלילותיו של בלום על פני יום אחד, 16 ביוני1904, במהלכו משוטט בלום ברחבי דבלין. דמותו של בלום נחשפת לעיני הקורא באמצעות טכניקת זרם התודעה, שבה מבטא בלום באמצעות מחשבותיו את תחושותיו, לבטיו ומאווייו.
מאז 1954 מצוין 16 ביוני כיום חג על ידי מעריצי ג'ויס, וקרוי על שמו של בלום, "בלומסדיי" ("יומו של בלום").
רקע
דלת הכניסה לביתו (הבדיוני) של בלום ברחוב אקלס 7 בדבלין, שמורה במרכז ג'יימס ג'ויס. הבית המקורי נהרס, אך המקום מהווה אתר עלייה לרגל לחובבי ג'ויס.
בלום נולד בדבלין, אירלנד, ב-1866, כבנו היחיד של רודולף ויראג, מהגר יהודי מסומבטהי שבהונגריה, שהמיר את דתו לנצרות הפרוטסטנטית, שינה את שמו לרודולף בלום,[א] והתאבד לבסוף. אימו של בלום, אלן היגינס, הייתה אירית פרוטסטנטית.
בלום נשא לאישה את מריון (מולי) טווידי בשנת 1888, ונולדו להם שני ילדים, מיליסנט (מילי) ורודולף (רודי), אך האחרון מת מספר ימים לאחר לידתו. המשפחה חיה בדבלין, ברחוב אקלס מספר 7. בלום הוא בן 38, מוכר מודעות פרסום במקצועו.
על אף היותו אחד משני גיבורי הספר, מופיע בלום לראשונה רק בפרק הרביעי, "קאליפסו". מרבית העלילה מתמקדת בקורותיו של בלום ביום אחד, 16 ביוני 1904, הנקרא כיום על שם גיבורו, "בלומסדיי" - יומו של בלום. במשך אותו יום משוטט בלום ברחובות דבלין, משתתף בלווייתו של חברו פאדי דיגנאם, עוסק מעט בעסקי המודעות מהם הוא מתפרנס, מבקר בחוף הים ומגיע שם לסיפוק מיני, ומסתובב עם בן-לווייתו הצעיר ממנו בשש-עשרה שנים, סטיבן דדאלוס, שהוא גם גיבור ספר אחר של ג'ויס, "דיוקן האמן כאיש צעיר", ברובע הזונות, בעוד אשתו מתנה אהבים עם מאהבה.
האתרים בהם מסתובב בלום הם אמיתיים. כך, למשל, מתרחש הפרק השישי "האדס", שבו מובא דינגאם לקבורה, באזור בית הקברות גלאסנווין בדבלין. בפרק השמיני "לסטריגונים" מובא במדויק מסלול הליכתו של לאופולד בלום לאורך מספר רחובות בעיר, מסלול שהונצח על ידי אבני מרצפת בהן חקוקים ציטוטים מהספר.
דמותו של בלום
בלום נחשף לקורא לראשונה בחלקו השני של הספר, בפרק "קאליפסו". הוא מקבילו של אודיסאוס, ו"מסעו" בן 17 השעות בדבלין, המתואר בספר, מקביל לאודיסיאה - המסע בן עשר השנים של אודיסאוס בחזרה הביתה, אל אשתו פנלופה. עם זאת, לאורך כל הספר בלום הוא אנטי גיבור ואנטיתזה לאודיסאוס, וההשוואה ביניהם היא פארודית.
חלק ניכר מדמותו של בלום נחשף לקורא באמצעות טכניקת זרם התודעה, שבה מבטא בלום את תחושותיו, לבטיו, ורצונותיו דרך מחשבותיו.
כבר בתחילה מוצג בלום לשלילה כגרגרן:
"מר לאופולד בלום אכל מתוך עונג איברים פנימיים של חיות ועופות. הוא אהב מרק קרבי-אווז סמיך. מוראות באגוזים. לב צלוי ממולא. פרוסות כבד מטוגנות עם פירורי לחם יבש. ביצי דגים מטוגנות. אך יותר מכל אהב כליות-כבש בגריל, שהעניקו לחיכו טעם עז וערב של שתן ריחני קמעה."
מעשהו הראשון של בלום הוא רכישת כליות חזיר באטליז השכונתי, לשם הכנת ארוחת בוקר למולי, אשתו. בדרך חזרה הוא מביא לה מכתב ממאהבה, ששמו עזאזל בוילאן (Hugh 'Blazes' Boylan). בהמשך הוא מכין לה את ארוחת הבוקר, שאותה הוא מגיש לה בעודה במיטתה. כל אותו זמן מתכרבלת מולי בלום במיטה, תוך מתן הוראות לבעלה, אותו היא מכנה "פולדי". בלום מוצג כדמות חלשה וצייתנית, כבעל המציית לאשתו ומקבל את רצונה ללא עוררין, כמתואר בפרק "קירקי": "והגברת היא האדון, היא זו שלובשת את המכנסיים".
שם הפרק הרביעי,[ג] "קאליפסו", שבו מתחיל בלום את מסעו, הוא ביטוי נוסף לאירוניה שמביע ג'ויס: בעוד אודיסאוס שהה במחיצת הנימפהקליפסו שבע שנים עד שאולצה לשחררו מחמת געגועיו לאשתו פנלופה, הרי שבלום נמצא בביתו שלו, במחיצת אשתו, וממנו הוא מתחיל את מסעו.
בניגוד לאודיסאוס, המחסל את מאהבי אשתו, מבליג בלום על בגידותיה ואינו מגיב. בפרק "קירקי", בו מציאות ודמיון משמשים בערבובייה, אומר בוילאן, מאהבה של אשתו, לבלום: "אתה יכול להציץ בחור המנעול ומותר לך לשפשף את עצמך בזמן שאני מכניס לחור שלה כמה פעמים", והאחרון משיב לו בהכנעה: "תודה רבה, אדוני. אני אעשה את זה, אדוני. מותר לי גם להביא שני חברים שיהיו עדים למעשה ויצלמו את זה?". בלום מושיט לבוילאן צנצנת משחה וממשיך: "וזלין, אדוני? תמצית מי תפוז...? מים פושרים...?". במרבית המקרים בהם מצטלבות דרכיהם, עושה בלום, החושש מבוילאן, כל מאמץ כדי להסתתר מפניו.
"הייתי אז מאושר יותר, או אולי זה לא היה אני? או האם אני עכשיו אני? בן עשרים ושמונה הייתי והיא עשרים ושלוש כשעזבנו את רחוב לומבארד ווסט. משהו השתנה. לא יכלה ליהנות מזה יותר אחרי רודי. אי אפשר להחזיר את העבר. כמו להחזיק מים בכף היד. היית רוצה לחזור לאז? היית רוצה? אתה לא מאושר אצלך בבית. מסכן שלי ילד רע? רוצה לתפור בשבילי כפתורים. מוכרח לענות."
יוליסס, לסטריגונים
בפרק "אוכלי הלוטוס" הולך בלום לבית דואר ומוציא מכתב המיועד לאלטר אגו שלו, הנרי פרח,[ד] והממוען לתא הדואר שלו. בולט הניגוד בין בלום, שמכתבי אהבה מנשים מגיעים אליו תחת שם בדוי, לאשתו, שמקבלת ממאהבה מכתבים באופן גלוי, ושבעלה בעצמו מביא לה את מכתביו. מולי בלום מודעת לפלירטוטיו של בלום, לאחר שראתה אותו כותב מכתב בסתר, ומביעה את דעתה על בעלה: "גולם שאפשר לעבוד עליו... כל הגברים נעשים קצת ככה בגילו, בייחוד עכשיו שהוא מתקרב לארבעים" (יוליסס, פנלופי). גם כאן בולט הניגוד בין בוגדנותם של בני הזוג לבין נאמנותם של אודיסאוס ופנלופה זה לזה. לאופולד ומולי בלום לא קיימו יחסי מין מזה עשר שנים, מאז מות בנם רודי.
במהלך הספר נחשפת נטייתו של בלום למציצנות, וחיבתו הבלתי מוסתרת לתחתוני נשים, שאותה חושפת גם מולי בלום במונולוג המסיים את הספר. בפרק "נאוסיקה", בסצנה המתרחשת על חוף הים, מגיע בלום לפורקן מיני כשהוא מאונן בקרבתה של נערה יפה.
על אף חולשותיו, מצטייר בלום כאדם אנושי, בעל חמלה, כפי שהדבר מתבטא בסצנת בית החולים ליולדות בפרק "שורי השמש", שבה הוא נזכר בלידת בנו רודי. מכריו מתארים אותו כאדם הגון ושקט, כזה שאפשר לסמוך עליו. בקרב מכריו האירים הוא נחשב לאאוטסיידר, אחד שאינו מפריז בשתייה, נמנע מניבולי פה, סולד מאלימות ונמנע ככל האפשר מעימותים.
שני אירועים משמעותיים בעברו משפיעים על בלום ומופיעים רבות בהרהוריו: התאבדותו של אביו רודולף ב-1886 ומותו של בנו התינוק רודי (שנקרא על שם אביו) שמונה שנים מאוחר יותר. ניכר בו כי מציק לו היעדר בן יורש לשושלת ויראג. בפרק "האדס", שבו מדבר סיימון דדאלוס על בנו סטיבן, נזכר בלום בבנו המת רודי: "אילו רודי הקטן היה נשאר בחיים. לראות אותו גדל. לשמוע את קולו בבית. הולך לצידה של מולי בחליפת איטון. בני...".
המקורות לעיצוב דמותו של בלום
"אדי מרק ראש-עגל והבל כיסני-ריבה שנאפו זה עתה נפלטו ממסעדתו של האריסון". לוחית הקדשה ליוליסס במדרכת רחוב או'קונל בדבלין. לוחיות ממין זה הונחו לאורך מסלול הליכתו הדמיוני של בלום בפרק "לסטריגונים".
במויזאון ג'ויס בטריאסטה קובעים שהשם לאופולד בלום נקבע בעקבות השותפים (היהודים) לאופולדו פופר ואדולף בלום. משפחות פופר ובלום החזיקו חברת ספנות ושילוח בינלאומית ולאופולד ואדולף ניהלו את הסניף שלה בטריאסטה. ג'ויס שהה בטריאסטה ולאופולד פופר שכר את שירותיו כמורה לאנגלית לבנותיו וביניהן עמליה פופר (לימים ריזולו). קיימות טענות שלעמליה ולג'ויס הייתה פרשיית אהבים, שהונצחה בספרו "ג'אקומו ג'ויס".
חברו של ג'ויס, פדריג קולום, העיד[2] כי ג'ויס עצמו לא הכיר אף יהודי מקהילת דבלין, ותר אחרי כאלה כאשר חיפש בשנת 1902 מקורות למימון עיתון יומי חדש שרצה להקים. המקור הראשוני לדמותו של בלום היה כפי הנראה דבלינאי בשם אלפרד ה. האנטר (Alfred H. Hunter), שג'ויס חשבו ליהודי, אשר סייע לג'ויס בעת שנקלע לקטטה ב-22 ביוני 1904.[3] ב"יוליסס", בסצנה המשחזרת את האירוע, מחלץ בלום את סטיבן דדאלוס מקטטה שאליה נקלע, והם ממשיכים לביתו של בלום.
התקרית הביאה אותו ככל הנראה לידי הרעיון לכתוב יומן מסע חד-יומי על שיטוטיו של יהודי בדבלין. בספטמבר 1906, בעת שהותו ברומא, כתב ג'ויס לאחיו סטניסלאוס כי "יש לי סיפור חדש ל'דבלינאים'. הוא עוסק במר האנטר". חודשיים מאוחר יותר חשף את שמו, "יוליסס", ובסופו של דבר לא כלל אותו ב"דבלינאים" (אוסף סיפורים קצרים של ג'ויס) אלא הפך אותו לספר בפני עצמו.[4]
שמו של האנטר נזכר כמי שהשתתף בהלווייתו של מת'יו פ. קיין (Matthew F. Kane), חבר של אביו של ג'ויס, ג'ון. קיין עצמו היה הבסיס לדמותו של מרטין קנינגהאם, המופיע הן ב"דבלינאים" והן ביוליסס. ריצ'רד אלמן (Richard Ellmann), הביוגרף של ג'ויס, כתב ב-1982, שנים רבות לאחר כתיבת הביוגרפיה, כי הוטעה לחשוב שהאנטר היה יהודי.[5]
קיימת סברה,[6][7] כי ג'ויס טווה את עיקר דמותו של בלום סביב איטלו זבבו, סופר איטלקי ממוצא יהודי, שג'ויס התוודע אליו בעת שהותו בטריאסטה שבאיטליה בין השנים 1904 ל-1915.[ה] זבבו ביקש לשפר את האנגלית שבפיו, ונרשם לבית הספר לשפות "ברליץ", שם עסק ג'ויס בהוראת אנגלית למחייתו. בין זבבו לג'ויס התפתחו יחסי ידידות עמוקים, למרות הבדלי הגיל, וג'ויס נהג להגיע לבית משפחת זבבו כדי ללמד את בני המשפחה אנגלית.
איטלו זבבו
לזבבו היו מספר מאפיינים שמזכירים את דמותו של בלום: אשתו הייתה נוצרייה,[ו] הוא המיר את דתו לנצרות, ואביו היה ממשפחה שמוצאה מאוסטרו-הונגריה. בתו של זבבו, שלמדה אף היא אצל ג'ויס, טענה[8] כי אביה היווה עבור ג'ויס מקור השראה לדמותו של בלום. היא ציינה כי גם אימהּ הייתה דמות שהשפיעה על עיצוב דמותן של חלק מהנשים שברומן. עם זאת, בריאיון שנערך עמה לשם הפקת סרט דוקומנטרי, היא אמרה כי נחישותו של ג'ויס לדלות פרטים על יהודים גרמה לאביה אי-נוחות.[9] זבבו עצמו צוטט כמי שביקש מאחיו של ג'ויס, סטניסלאוס, כי יגלה לו סודות על אירים - שכן "אחיך שאל אותי שאלות כה רבות על יהודים, עד כי הייתי רוצה להשתוות עמו."[10]
דמויות נוספות שייתכן שג'ויס הסתמך עליהן בעיצוב דמותו של בלום, היו תיאודורו מאייר (Teodoro Mayer) מטריאסטה, שאביו היה הונגרי, כמו אביו של בלום, שהיה הבעלים של העיתון "Il Piccolo della Sera", שבו כתב ג'ויס מאמרים.
נטען גם לא אחת[11] כי בעיצוב דמותו הנשית קמעא של בלום הושפע ג'ויס גם על ידי הפילוסוף היהודי המומר אוטו ויינינגר, ובעיקר מספרו "מין ואופי", חיבור אנטי-פמיניסטי בו השווה ויינינגר את היהדות לנשיות, תוך הדגשת נחיתותן של השתיים. ויינינגר, ששם אביו היה לאופולד, המיר את דתו לנצרות, ומאוחר יותר שם קץ לחייו.
מוצאו היהודי של בלום
"אבא המסכן עם ספר ההגדה שלו. מקריא לי עם האצבע בכיוון ההפוך. פסח. לשנה הבאה בירושלים. אל אלוהים. כל העסק הארוך הזה על שהוציאנו מארץ מצרים אל בית עבדים הללויה. "שמע ישראל אדוני אלוהינו". [...] ואחרי זה הגדי והחתול והכלב והמקל והמים והשוחט ואחרי זה מלאך המוות הורג את השוחט והוא הורג את השור והכלב הורג את החתול. נשמע די טפשי עד שלא נכנסים לעומק של זה... אבל בעצם כל אחד שם אוכל את השני. אחרי הכל, זה החיים."
יוליסס, אאולוס
לאופולד בלום הוטבל לנצרות שלוש פעמים, ואימו הייתה נוצרייה, כך שעל פי ההלכה אינו יהודי. הוא גם לא נימול.[12] למרות זאת, מוצאו היהודי מוזכר פעמים רבות בעלילת הספר. לפי המתואר, בראשית חייו קיבל חינוך יהודי. בפרק "אאולוס" הוא עוצר בבית דפוס, מביט בסַדָּר המסדר את האותיות בכיוון ההפוך, מימין לשמאל, ונזכר בליל הסדר שבו היה אביו מקריא את ההגדה בעברית (בחלונית משמאל).
יחסו ליהדותו הוא אמביוולנטי. מחד, הוא אינו יהודי בדתו, ומאידך, הוא נרתם להגן על מוצאו היהודי. לאורך כל הרומן הוא משתדל להימנע משימוש בשמו של ישו הנוצרי. מאידך, בפרק "אוכלי הלוטוס" הוא מגיע לכנסייה קתולית ומשתתף במיסה, אלא שבמהלך התפילה הוא מהרהר על האפשרות להיפגש עם מרתה, האישה עמה הוא מתכתב, ביום ראשון לאחר התפילה.
בפרק "הקיקלופים" נקלע בלום לעימות עם אירי לאומני ואנטישמי המכונה "האזרח" ומשיב לו כגמולו:
"מנדלסון היה יהודי וקרל מרקס ומרקאדנטה ושפינוזה.[ז] והמושיע היה יהודי ואביו היה יהודי, האלוהים שלהם..."
האנטישמי שואל: "האלוהים של מי?". "טוב, אז הדוד שלו היה יהודי", עונה בלום. "אלוהים שלכם היה יהודי. ישו היה יהודי בדיוק כמוני."
בתגובה לדבריו מאיים האנטישמי לפצפץ את גולגולתו, ובלום נמלט מהמקום בכרכרה כל עוד נפשו בו. בפרק "אמאוס" מצטדק בלום על התקרית בפני סטיבן דדאלוס ואומר:
"הוא התרגז על משהו, לא ברור מה... הוא קרא לי יהודי ובצורה מעליבה, בכעס. אז אני, בנאמנות גמורה לעובדות כמו שהן, אמרתי לו שהאלוהים שלו, זאת אומרת ישו, היה גם כן יהודי וכל המשפחה שלו כמוני אף על פי שבעצם אני לא."
— יוליסס, אמאוס
לאומיות אירית מול זהות יהודית
בבוקר נכנס בלום לאטליז לממכר בשר-חזיר, קונה כליה, ובצאתו מעיין בגיליון העיתון המשמש לעטיפת הבשר, שם מופיעה מודעה העוסקת בהתיישבות בארץ ישראל:
"הוא פנה חזרה דרך רחוב דורסט, קורא בעיון. "אגנדת נטעים".[ח] אגודה של נוטעים. לרכוש שטחי חול נרחבים מן הממשלה התורכית ולנטוע בהם עצי אקליפטוס. מצוינים בשביל צל, דלק ובנייה. פרדסי תפוזים ומקשאות מלונים ענקיות מצפון ליפו. אתה משלם שמונה מארקים והם נוטעים בשבילך דונם אדמה של זיתים, תפוזים, שקדים או אתרוגים. זיתים יותר בזול: תפוזים זקוקים להשקאה מלאכותית..."
יוליסס, קליפסו
ג'ויס מעמיד את גיבורו בקונפליקט מתמשך בין מוצאו היהודי ללאומיותו האירית. קודם העימות עם "האזרח" האנטישמי, שואל אותו "האזרח" לאיזו אומה הוא משתייך, ותשובתו של בלום היא: "אירלנד... אני נולדתי כאן. אירלנד". עם זאת, בהמשך הוא מוסיף: "גם אני שייך לגזע שסבל משנאה ומרדיפות. גם עכשיו. ממש ברגעים אלה. בשנייה הזאת".
בהמשך הפרק שואל אחד מהנוכחים, "אחרי הכל, למה שיהודי לא יוכל לאהוב את ארצו כמו כל אחד אחר?", ונענה: "בתנאי שהוא יהיה בטוח קודם איזו ארץ היא ארצו".
בפרק "איתקה", בתשובה לשאלה "איזה המנון זימר בלום?", מוזכרות שתי השורות הראשונות של "התקווה" (והיחידות שבלום זוכר מההמנון), ולא המנון אירלנד:
KOLOD BALEJWAW PNIMAH NEFESCH, JEHUDI, HOMIJAH
גם בהשוואה לידידו סטיבן דדאלוס האירי, בלום הוא היהודי. בפרק "איתקה" מדקלם דדאלוס בלדה אירית עממית, ובלום מדקלם כנגדו קטע משיר השירים.
16 ביוני, הנקרא על שם בלום (בלומסדיי), הפך במקומות מסוימים בעולם, ובאירלנד בפרט, ליום חג. ביום זה נערכות בדבלין פעילויות הקשורות לספר "יוליסס", כגון כנסים אקדמיים, הצגות והקראות פומביות מ"יוליסס", טיולי פאבים וסיורים לאורך המסלול שעשה בלום באותו יום ועוד.
העיר ההונגרית סומבטהי,[ט] שבה על פי הספר נולד רודולף ויראג, אביו הבדיוני של בלום, חוגגת אף היא מדי שנה את בלומסדיי.
לאופולד בלום נבחר למקום הרביעי ברשימת "100 הדמויות הבדיוניות הטובות ביותר" במשאל שנערך על ידי המגזיןBook בשנת 2002.[13]
כמו כן זכה בלום להנצחות רבות בספרות ובתרבות הפופולרית:
הבמאי מל ברוקס בחר לקרוא בשם "לאו בלום" לרואה החשבון הנוירוטי בסרט "המפיקים", על שמו של לאופולד בלום. בסרט בלום והמפיק מקס ביאליסטוק נפגשים לראשונה ב-16 ביוני, בלומסדיי. באחת מגרסאות המחזמר הוא נקרא "לאופולד בלום".
השחקן זירו מוסטל גילם את בלום ב-1958 במחזה Ulysses in Nighttown.
ב-1967 הופק הסרט "יוליסס" בבימויו של ג'וזף סטריק ובהשתתפות מילו או'שיי (Milo O'Shea) בתפקיד בלום וברברה גיפורד בתפקיד מולי בלום. הסרט מציג את עלילת "יוליסס" תוך נאמנות גבוהה למקור, ומשתמש גם במשפטים הלקוחים מהספר. הסרט לא אושר להקרנה באירלנד עד שנת 2000.
ב-2003 הופק באירלנד הסרט "בלום" בבימויו של שון ולש, ובכיכובם של סטיבן ריאה בתפקיד בלום ואנג'לין בול. בסרט מושם דגש על העברה לפסים קולנועיים של זרם התודעה המאפיין את "יוליסס".
הזמר רוג'ר ווטרס הזכיר בשירו "להבה מהבהבת" (The Flickering Flame) את בלום יחד עם דמות בדיונית אירית נוספת, מולי מלון:[14]
"על ספסל בירכתי אולם בית המשפט
ישבו מולי מלון ולאופולד בלום
עד שהמשטרה הגיעה עם מטאטא חדש
וטאטאה אותם משם"
^ויראג בהונגרית משמעותו "פרח"; רודולף ויראג שינה את שמו ל-bloom, שמשמעו בגרמנית "פרח" (blume), ומשמעותו באנגלית דומה. בעיר מולדתו של ויראג חוגגים כיום את בלומסדיי בביתה של משפחה מקומית בשם בלום שהתגוררה שם בעבר.
