כריסטיאן השלישי (בדנית ובנורווגית: Christian III; 12 באוגוסט 1503 – 1 בינואר 1559) היה מלך דנמרק ומלך נורווגיה מ-1534 ועד למותו. הוא היה בנם הבכור של פרדריק הראשון, מלך דנמרק ושל אנה מברנדנבורג.
כשהוא מושפע ממוריו, שהיו לותרנים מסורים, מייסד כריסטיאן את הלותרניזם כדת המדינה בממלכותיו במסגרת הרפורמציה הפרוטסטנטית. לאחר כמה מאות שנים, מאז מלכותו של כריסטיאן השלישי, בהם הייתה במעמד של דת המדינה, הכנסייה הלותרנית היא כיום במעמד של "כנסיית העם" במסגרת חוקת דנמרק משנת 1849. בנורווגיה, נותר הלותרניזם דת המדינה הרשמית עד לעדכון החוקה ב-2012.
ראשית חייו
כריסטיאן נולד ב-12 באוגוסט 1503 בטירת גוטורף, שאותה הפך פרדריק הראשון למעונו הראשי. ב-1514, כאשר הוא היה רק בן עשר שנים, מתה אמו של כריסטיאן. ארבע שנים מאוחר יותר, נשא אביו לאישה את סופיה מפומרניה.
בשנת 1523 נבחר פרדריק להיות מלך דנמרק במקום אחיינו, כריסטיאן השני, מלך דנמרק. פעולתו הציבורית הראשונה של הנסיך הצעיר כריסטיאן לאחר עלייתו לכס המלוכה של אביו, הייתה ביצורה של קופנהגן, שעמדה איתנה כנגד כריסטיאן השני. כסטאדהאודר של הדוכסיות של שלזוויג והולשטיין ב-1526 וכמשנה למלך נורווגיה ב-1529, הפגין כריסטיאן יכולות ניהוליות ראויות לציון.
השקפותיו הדתיות
מורהו הראשון של כריסטיאן, וולפגנג פון אוטנהוף, ומורהו הלותרני, הגנרל יוהאן רנצאו, היו שניהם רפורמטורים נלהבים והייתה להם השפעה על הנסיך הצעיר. בדחיפתם, בעת שסייר בגרמניה ב-1521, נכח כריסטיאן בדיאט של וורמס, כדי לשמוע את מרטין לותר נואם. טיעוניו של לותר סיקרנו אותו. הנסיך לא שמר בסוד את השקפותיו הלותרניות. הבוטות שלו העמידה אותו בעימות, לא רק עם מועצת הממלכה, אלא גם עם אביו הזהיר והפשרן. בחצרו בשלזוויג הוא עשה כמיטב יכולתו להנהיג את הרפורמציה הפרוטסטנטית, למרות התנגדות הבישופים. הוא הפך את הכנסייה הלותרנית לכנסיית המדינה של שלזוויג-הולשטיין על פי צו כנסייתי שהוצא ב-1528.
עלייתו למלוכה
לאחר מות אביו ב-1533, הוכרז כריסטיאן ב-1534 כמלך על ידי האספה בריי שבצפון יוטלנד. מועצת המדינה הדנית, שנשלטה עדיין על ידי הבישופים והאצילים הקתולים, סירבה לקבל את הדוכס כריסטיאן כמלך ופנתה לרוזן כריסטופר מאולדנבורג כדי להשיב את כריסטיאן השני לכס מלכותו. כריסטיאן השני תמך באמונה הישנה ובאמונה החדשה בהזדמנויות שונות. כצעד של התנגדות לכריסטיאן השלישי, הוכרז הרוזן כריסטופר כעוצר הממלכה על ידי האספה. צעד זה הוביל למלחמת אזרחים שארכה שנתיים (1536-1534) וידועה בכינוי "סכסוך הרוזנים" (Grevens Fejde) בין הכוחות הקתולים לכוחות הפרוטסטנטים.
מלחמת האזרחים
הרוזן כריסטופר זכה לתמיכתם של רובם של אנשי זילנד, סקונה וברית ערי הנזה וכן של בעלי החוות הקטנות בצפון יוטלנד ובפין. כריסטיאן השלישי מצא את תומכיו מקרב האצילים של יוטלנד.
ב-1534, פתחו האיכרים הקתולים, בהנהגתו של סקיפר קלמנט, במרידה בצפון יוטלנד, כשהם בוזזים את אחוזותיהם של האצילים הלותרנים. צבא של אצילים התכנס בסוונסטופ וסבל מתבוסה מחרידה מידיהם של האיכרים. בהבינו שאחיזתו בכתר נמצאת בסכנה הולכת וקרבה, פתח כריסטיאן השלישי במשא ומתן עם ברית ערי הנזה שאפשר לו לשלוח את יועצו הנאמן יוהאן רנצאו צפונה בראש צבא של שכירי חרב פרוטסטנטים גרמנים. קלמנט וצבאו נמלטו צפונה ומצאו מקלט בין חומותיה של אולבורג. בדצמבר הבקיעו כוחותיו של רנצאו את החומות ושטפו את העיר. בימים הבאים נטבחו 3,000 איש והעיר נבזזה על ידי שכירי החרב הגרמנים. קלמנט הצליח להימלט מהטבח, אך הוא נתפס כמה ימים מאוחר יותר. הוא נשפט והוצא להורג בעריפה ב-1535. גופתו בותרה והונחה בדיר חזירים וראשו הכרות עוטר בכתר עופרת.
כשיוטלנד הייתה פחות או יותר בטוחה מבחינתו, התמקד כריסטיאן בהשגת השליטה בסקונה. הוא פנה למלך השוודי הפרוטסטנטי, גוסטב ואסה, לסיוע בדיכוי המרד. גוסטב הסכים מיד ושלח שני צבאות להחריב את מרכז סקונה ואת הלנד. האיכרים הקתולים נחלו תבוסה קשה ורוויית דם בלוסהולט. השוודים הלותרנים נעו אל טירת הלסינגבורג, שנכנעה בינואר 1535 ונשרפה עד היסוד.
רנצאו קידם את צבאו לפין והביס את צבאו של הרוזן כריסטופר באוקסנבורג ביוני 1535. כוחותיו של הרוזן כריסטופר החזיקו מעמד במאלמה ובקופנהגן עד יולי 1536, כאשר הם נכנעו לאחר כמה חודשי מצור שהוטל על ידי כוחותיו של כריסטיאן השני. לאחר כניעתן של שתי הערים הללו, ישב כריסטיאן השלישי על כס מלכות דנמרק בבטחה והכוחות הקתולים בדנמרק נכנעו.
לאחר המלחמה
האמון ההדדי בין המלך שכבש את ממלכתו בכוח הזרוע לבין העם שעמד כנגדו, לא היה בר השגה באופן מיידי. נסיבות עלייתו של כריסטיאן לכס המלכות חשפו את דנמרק לסכנה של שליטה על ידי זרים. היו אלו הדוכסויות הגרמניות שסייעו לכריסטיאן לכבוש את דנמרק. הולשטיין ושאר האצילים הגרמנים היו אלו שהובילו את הצבאות של כריסטיאן וכיוונו את צעדיו הדיפלומטיים. שש השנים הראשונות למלכותו של כריסטיאן עמדו בסימן של מאבק בין האספה הלאומית הדנית לבין היועצים הגרמנים של המלך ושני הצדדים שאפו להטיל את שליטתם עליו. למרות שבתחילה הייתה ידם של הדנים על העליונה, על ידי השגת כתב זכויות שכלל תנאים שעל פיהם רק מי שנולד על אדמת דנמרק יוכל לכהן במשרות הבכירות במדינה, המשיכו יועציו הגרמנים לותרנים של המלך להשיג הצלחות בראשית תקופת מלכותו של כריסטיאן.
ניצחונו של לותרני דובר גרמנית כמו כריסטיאן השלישי הביא בסופו של דבר לקיצה של הנצרות המסורתית בדנמרק, אך הקתולים עדיין שלטו במועצת המדינה. ב-12 באוגוסט 1536 הורה כריסטיאן לשכירי החרב הגרמנים שלו לעצור שלושה מהבישופים שהיו חברים במועצה. מרטין לותר כתב למלך ובירך אותו על הצלחתו.
חובותיו הכספיים של כריסטיאן שנבעו מניהול המלחמה היו עצומים והחרמת אדמות הכנסייה, שעובדו על ידי איכרים שהיו פטורים מחובות כלפי האצולה, אפשרה לו לשלם את חובותיו. המרוויחים העיקריים מההחרמות היו האצילים שהובילו את האמונה הדתית החדשה שהובאה מגרמניה.
צעדי המדיניות הפרוטסטנטיים של כריסטיאן הובילו את דנמרק להקמתה של הכנסייה הלותרנית של דנמרק ככנסייה הלאומית של המדינה. צעד זה התרחש באופן רשמי ב-30 באוקטובר 1536, כאשר מועצת המדינה המחודשת (ללא קתולים), אימצה את עיקרי האמונה הלותרנית שנוסחו על ידי יוהנס בוגנהגן, שהתווה את הסדר הארגוני ואת הליטורגיה של הכנסייה.
המנזרים נסגרו ורכושם עבר לידי הכתר. שטחי קרקע עצומים הועברו לתומכיו של המלך. כנסיות ובתי ספר כנסייתיים נסגרו וכמרים סרבנים גורשו מקהילותיהם. בישופים קתולים נכלאו, אלא אם כן הם הסכימו להינשא ולוותר על זכויות היתר שלהם. חלק מהם נכנעו לאחר כמה שנים בכלא ואחרים סירבו לקבל את האמונה החדשה והוצאו להורג כמרטירים.
המשך תקופת מלכותו
הסכנה שנשקפה לכריסטיאן השלישי מצדו של קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה ושאר קרובי משפחתו של כריסטיאן השני הכלוא, שכנעה אותו בנחיצות של הפחתת חוסר שביעות הרצון בממלכה על ידי מתן אמון באצולה הדנית. ב-1542, הסכימה האצולה הדנית שהתעשרה זה מקרוב, להפריש את החלק העשרים של רכושה כדי לשלם את חובותיו הכבדים של כריסטיאן להולשטיינים ולדוכסיות הגרמניות האחרות.
הציר המרכזי של מדיניות החוץ של כריסטיאן הייתה הברית שלו עם הנסיכים הגרמנים הפרוטסטנטים, כמשקל נגד לעוינותו של קרל החמישי, שהיה נחוש בדעתו לתמוך בתביעתן לכתרי הממלכות הסקנדינביות של אחייניותיו, בנותיו של כריסטיאן השני. ב-1542 הוכרזה מלחמה כנגד קרל החמישי ולמרות שהנסיכים הגרמנים הפרוטסטנטים הוכיחו את עצמם כבעלי ברית נאמנים, סגירתם של מיצרי דנמרק בפני הספנות ההולנדית הוכחה כצעד משפיע של כריסטיאן שגרם להולנד לדחוק בקרל החמישי לחתום על חוזה שלום עם דנמרק שנחתם בשפייר ב-23 במאי 1544.
חלוקת שלזוויג והולשטיין
עד לחתימתו של שלום זה, משל כריסטיאן השלישי על כל שטחיהן של דוכסויות שלזוויג והולשטיין בשמם של אחיו למחצה שהיו אז קטינים, יוהאן ואדולף.
ב-1544 חילקו שלושת האחים את הולשטיין (שהייתה פייף של האימפריה הרומית הקדושה) ואת שלזוויג (שהייתה פייף דני) באופן בלתי רגיל, בעקבות המשא ומתן בין האחים לבין המעמדות של הדוכסויות, שהתנגדו לחלוקה. ההכנסות של הדוכסויות חולקו לשלושה חלקים שווים על ידי הקצאת אזורים מסוימים בין שלושת האחים בעוד שהכנסות כלליות, כמו מיסים שנגבו מהערים ומכסים, נגבו ביחד אך חולקו גם הם בין האחים.
שנותיו האחרונות
מדיניות החוץ של כריסטיאן השלישי בשנותיו האחרונות הותוותה על ידי שלום שפייר. הוא נמנע מסיבוכים בצעדיו עם מדינות זרות, סירב לקחת חלק בברית שמלקלדן ב-1546 ותיווך בין קיסר האימפריה הרומית הקדושה לבין סקסוניה לאחר נפילתו של מוריץ, הנסיך הבוחר של סקסוניה בקרב סיברהאוזן ב-1553.
בפברואר 1555 הוא השתדל למענו של מיילס קאברדייל, מתרגם הביבליה לאנגלית, שנכלא במשך שנתיים וחצי על ידי מרי הראשונה, מלכת אנגליה. קאברדייל שוחרר והורשה לעזוב את אנגליה.
כריסטיאן השלישי מת בראש השנה 1559 בקולדינגהוס ונטמן בקתדרלת רוסקילדה.
משפחתו
ב-29 באוקטובר 1525 נשא כריסטיאן לאישה את דורותיאה מסקסוניה-לאוונבורג, בתם של מגנוס הראשון, דוכס סקסוניה-לאוונבורג וקתרינה מבראונשווייג-וולפנביטל, דוכסית סקסוניה-לאוונבורג, ממנה נולדו לו 5 ילדים:
- אנה מדנמרק, נסיכת הבוחר מסקסוניה (1532–1585) נישאה לאוגוסט הראשון, הנסיך הבוחר מסקסוניה.
- פרדריק השני, מלך דנמרק (1534–1588).
- מגנוס, דוכס הולשטיין (1540–1583).
- יוהאן השני, דוכס שלזוויג-הולשטיין-זונדרבורג (1545–1622).
- דורותיאה מדנמרק, דוכסית בראונשווייג-לינבורג, (1545–1617) נישאה לוילהלם, דוכס בראונשווייג-לינבורג, אמו של גאורג, דוכס בראונשווייג-לינבורג.
אילן יוחסין
קישורים חיצוניים
