כרטיס חופש או כרטיס חופשה (באנגלית: Ticket of leave) היה מסמך שנתן שחרור על-תנאי ומספר חירויות, שהונפק לנידונים שהראו שניתן לסמוך עליהם. במקור, הכרטיס הונפק בבריטניה, ומאוחר יותר הותאם על ידי ארצות הברית, קנדה ואירלנד.
כרטיס חופש לפי מדינה
אוסטרליה
מערכת כרטיס החופש הוצגה לראשונה על ידי המושל, פיליפ גידלי קינג, ב-1801. מטרתה העיקרית של המערכת הייתה להפחית את הנטל על הממשלה הקולוניאלית החדשה שמספקת מזון מהחנויות המוגבלות של הממשלה לנידונים שהוגלו בעיקר מאנגליה למושבות העונשין ניו סאות' ויילס וטסמניה באוסטרליה. נידונים שהיו מסוגלים לפרנס את עצמם קיבלו כרטיס חופש. הכרטיסים ניתנו גם כפרס על התנהגות טובה, שאפשרה למחזיקים לחפש עבודה במחוז מוגדר, אך לא לעזוב אותה ללא אישור הממשלה או השופט האחראי על המחוז. כל חילופי מעסיק או מחוז נרשמו באותו כרטיס חופש.[1]
במקור, כרטיס החופש ניתן ללא כל קשר לתקופת העונש שאותו ריצה נידון. למספר "נידונים ג'נטלמנים" הונפקו כרטיסי החופש עם הגעתם למושבה. החל מ-1811, החלו להוסיף עבודת עונשין לנידונים, וב-1821, המושל תומאס בריסביין (אנ'), הציג תקנות המפרטות כי כרטיס החופש יינתן לפי מספר השנים שאותו נידון קיבל:
אם הנידון קיבל גלות של 7 שנים, הנידון יוכל לקבל את כרטיס החופש לאחר שמלאו 4 שנים.
אם הנידון קיבל גלות של 14 שנים, הנידון יוכל לקבל את כרטיס החופש לאחר שמלאו 6–8 שנים.
אם הנידון קיבל גלות לכל החיים, הנידון יוכל לקבל את כרטיס החופש לאחר שמלא 10–12 שנים.
לאחר ריצוי העונש המקורי המלא, תינתן "תעודת חופש" על פי בקשה של הנידון. אם הנידון קיבל גלות לכל החיים, הנידון היה יכול לקבל כרטיס יציאה או חנינה על-תנאי או מלאה.[2][3]
בעלי כרטיסי חופש הורשו להתחתן או להביא את משפחותיהם מבריטניה ולקנות דברים, אך הם לא הורשו לשאת כלי נשק או לעלות על אונייה. נידונים שעמדו בתנאי כרטיס החופש עד לסיום מחצית מתקופת מאסרם, היו זכאים לחנינה על-תנאי, שהסירה את כל המגבלות למעט איסור יציאה מהמושבה. נידונים שלא עמדו בתנאי הכרטיס שלהם, היו יכולים להיעצר ללא צו משפטי, להישפט ללא פנייה לבית המשפט העליון (אנ'), ולוותר על רכושם. את כרטיס החופש היה צריך לחדש מדי שנה. אלו שקיבלו את כרטיס החופש נאלצו להשתתף במפקדי נוכחות ובכנסיות.
משלת המושבות של ניו סאות' ויילס – כרטיס חופש של נידון, 1846
הכרטיס עצמו היה מסמך מפורט ביותר שפירט, בין השאר, את המקום והשנה בה נשפט הנידון, את שם האונייה בה הוא הוגלה לאוסטרליה ומשך גזר הדין. בנוסף, בכרטיס החופשה היה גם תיאור פיזי מלא של הנידון, יחד עם שנת לידתו, העיסוק הקודם ואיפה נולד.
לכרטיס החופש היו שני עותקים:
העותק הראשון היה כרטיס החופש המקורי שהונפק לנידון שהוענק לו, והייתה לו החובה להחזיק, בכל עת, את כרטיס החופש שלו. כמעט ולא ניתן למצוא את העותקים המקוריים.
העותק השני היה העותק הרשמי של כרטיס החופש ונשמר בתיק על ידי הממשלה. עותקים אלו נשמרו ברשומות ארכיונים, והן זמינות לחוקרים.
לדברי קציןהצי המלכותי הבריטי, אלכסנדר מקונוצ'י (אנ'), כרטיסי החופש יכלו להיות מושעים באופן מוסכם בגלל "האי-סדרים הקטלניים" ביותר, ו-"שיעור גדול מאוד" של החזרות של כרטיסי חופש כתוצאה מעבודה ממשלתית.[4]
חוק זה התבסס כמעט מילה במילה על החקיקה הבריטית המקורית. באותו חוק, לא הייתה שום התייחסות למטרה של שחרור על-תנאי, אם כי בדרך כלל ניתן כרטיס חופש כסוג של חנינה.
בתחילת הדרך, המושל העניק שחרור על-תנאי בעצת הקבינט בכללותו. מאוחר יותר, תוקן החוק כך שהסמכות לייעץ למושל הכללי הוגבלה לשר המשפטים בלבד. תיקון החוק קבע סטייה משמעותית מהנוהג המסורתי בשימוש בחנינות. החוק היה ניסיון להפריד בין החלטות השחרור לפוליטיקה. למרות זאת, מאחר שהחלטה על שחרור על-תנאי היה עדיין בידי שר נבחר, לדעת הקהל הייתה השפעה חזקה, ולעיתים גם הייתה מוטלת בספק.
בתחילת המאה ה-20, קנדה ייושבה בדלילות. היה קשה לעקוב אחרי גברים בעלי כרטיס חופש, והרשויות הסתמכו על חניונים שידווחו מדי חודש למשטרה. היו לכך חסרונות, וכאשר התנועה הנוצרית-פרוטסטנטית, צבא הישע, הציעה לקחת על עצמה את הפיקוח על השחרור על-תנאי במקומות מסוימים, משרד המשפטים שמח לקבל זאת. קציני הארגון פעלו כקצינים האחראים לשחרור עד לביטול התפקיד ב-1931.
ב-7 במרץ1939, הועברה בפרלמנט הקנדי הצעת חוק C-34. הצעת חוק זו תיקנה את חוק העונשין ויצרה וועד מנהלי המונה שלושה חברים שיהו אחראים לכך.
