כלא מאונטג'וי (באירית: Príosún Mhuinseo) הוא בית סוהר הממוקם בשכונת פיבסבורו במרכז דבלין, אירלנד. הכלא הוא ברמת אבטחה בינונית, והוא מאכלס את כמות האסירים הגדולה ביותר מבין בתי הכלא באירלנד.[1] אולי בשל תנאי הצפיפות, בסקר עיתונאי שנערך בשנת 2014, נרשם מאונטג'וי כבית הכלא עם המספר הרב ביותר של תקיפות (כ-3 בשבוע, סך הכל 141 באותה השנה). עם זאת, המספר הזה היווה ירידה במספר התקיפות, אשר היה בשיאו 171 בשנת 2011.[2]
קמפוס מאונטג'וי
המתחם של מאונטג'וי כולל את כלא הגברים (כלא מאונטג'וי), כלא נשים (מרכז דוקאס) וכלל בעבר גם את מוסד סנט פטריק, מוסד עבור צעירים בין גילאי 17–21. סנט פטריק היה ידוע בשל התנאים הקשים שבו, והוא נסגר בשנת 2013.[3]
היסטוריה
כלא מאונטג'וי, במבט מרחוב דוורי ליין.
כלא מאונטג'וי תוכנן על ידי קצין ההנדסה הבריטי קפטן ג'ושוע ג'ב, מחיל ההנדסה המלכותי, ונפתח בשנת 1850. העיצוב בוסס על כלא פנטונוויל בלונדון, שגם הוא תוכנן על ידי ג'ב. המבנה של הכלא נועד לשמר על בידוד בין האסירים, מנהג שעלה בקנה עם הגישה של התקופה שראתה בפשע מחלה, אשר יכולה להתפשט דרך תקשורת.
במקור נועד המתקן לשמש כתחנה ראשונה עבור גברים שנידונו לגירוש. אך בדיוק בתקופה זו הופסקו הגירושים, והמקום הפך לכלא במובן המקובל, כמקום בו אסורים פושעים. עם זאת, כפי שתיאר זאת ההיסטוריון טים קרי, "כדי להבין את ההיסטוריה של אירלנד, צריך לבקר בבתי הכלא שלה". במאונטג'וי, כמו בתי כלא אחרים תחת השלטון הבריטי, נכלאו פניאנים, רפובליקנים, סופרג'יסטיות, פעילי איגודי עובדים, ומתנגדי מלחמה. המקום נודע בשל התנאים הקשים בו הוחזקו אסיריו; בשנה אחת, נולדו באגף הנשים 27 תינוקות, וכמחציתם מתו תוך שנה. אסירים שנכלאו שם תיארו את הבידוד כ"ממית", וסיפרו כיצד אסירים היו מאמצים חולדות ועכבישים כחברים בהיעדר כל תקשורת אנושית. הביקורת העיקרית על הבידוד המכוון הזה באה מן הכנסייה הקתולית, לא מסיבות של הומניזם, אלא מתוך חשש שמתוך שיעמום, יתפתו האסירים לאונן.[4]
בשנת 2006, נרכש שטח גדול בפינגאל, שם התוכנית הייתה לבנות מתחם מודרני שיחליף את כלא מאונטג'וי, ויחזיק 1,400 אסירים. מאונטג'וי, שמחזיק בשהתנאים בו נחשבים באירלנד לקשים וכוללים צפיפות יתר, נמצא לעיתים קרובות בכותרות בשל הבעיות של אלימות, צפיפות, ותנאים פיזיים שבו. עם זאת, בשל קיצוצים בתקציבים, התוכנית לא יצאה לפועל, ולא ידוע אם או מתי המדינה תחזור לקדם אותה.[5]
נכון לתחילת ינואר 2019, אוכלוסיית האסירים במאונטגוי היא 773, כאשר על פי הנהלת בית הכלא, הקיבולת שלו היא 554, לעומת הקיבולת על פי דו"ח מ-2009, על פיו הכלא יכול להחזיק רק ב-385 אסירים.[6]
שביתות רעב
1917 - בעקבות מרידת הפסחא
הכלא היא אחד משני מתקנים עיקריים בהם נכלאו מהפכנים אירים בעקבות מרידת חג הפסחא ב-1916, וכן במלחמת העצמאות האירית שנערכה שלוש שנים אחריה. בתקופה שלאחר מרידת חג הפסחא, חלו שינויים פוליטיים בבריטניה שגרמו לרפובליקנים האירים להבין שיש בכוחם להשפיע. המתנדבים האירים, לפיכך, חידשו את מאמציהם בהתנגדות לבריטים, על פי שלושה עקרונות: 1 - לערוך מצעדים ותרגילים מיליטריסטיים גם בפני המשטרה המלכותית; 2 - כשיבוצעו בהם מעצרים ויובאו נגדם האשמות בבתי משפט בריטיים, להצהיר שאין לבית המשפט סמכות לשפטם, ולסרב לטעון בפני בית המשפט לכאן או לכאן, או להגן על עצמם; 3 - לכשיכלאו, לפתוח בשביתת רעב בדרישה להכרה בתור אסירים פוליטיים. את שביתת הרעב כאסטרטגיה אימצו המהפכנים מהסופרג'יסטיות אשר נקטו באמצעי זה בין 1909 ל-1914. שובתי רעב בכלא בלטו לראשונה ב-1913 ב"נעילה הגדולה", שביתת העובדים הגדולה ביותר בהיסטוריה של אירלנד, אשר במהלכה קמו המתנדבים האירים, כדי להגן על השובתים ומשפחותיהם מאלימות הבריטים ובעלי המפעלים.
המתנדבים מיד ערכו מצעדים ברחבי אירלנד, וכצפוי, המעצרים לא אחרו לבוא. ביולי 1917, כבר היה מספר מספיק גדול של אסירים בבית הכלא מאונטג'וי, לשם כל העצורים נשלחו, כדי לעשות פעולה משמעותית. הקונפליקט בין האסירים להנהלת הכלא הבריטית החל בדרישה של האסירים למגוון זכויות, כגון עבודה באוויר הצח או הזכות להתאסף יחדיו. אחד אחד ניגשו האסירים למנהל הכלא, אשר גרש אותם, והוציא פקודה להעניש כל אסיר שמסרב לעבוד. המתחים בין האסירים לסוהרים גברו, ובערב של ה-19 בספטמבר, הסוהרים נכנסו לתאי האסירים והפכו אותם, והסירו מהם חפצים כמו מזרנים, כלי רחצה ונעליים. למחרת, פתחו האסירים בשביתת רעב.
מושל בית הכלא החליט להאכיל את האסירים בכפייה. החלטה זו הייתה גורלית בהמשך הדברים, מכיוון שב-25 בספטמבר, הרופא שהוזמן לבית הכלא לבצע את התהליך, האציל את המטלה על רופא מקומי ללא ניסיון קודם, ואחד האסירים, תומאס אש, מת כתוצאה מהפעלת לחץ לא תקין. על אף שהבריטים ניסו תחילה לכסות על המקרה, ולטעון שאש מת כתוצאה ממחלה, מותו הוביל לתגובה ציבורית חריפה, במיוחד לאחר שהתהליך של ההאכלה בכפייה נחשפה לציבור האירי במהלך חקירת מקרה המוות. ב-29 בספטמבר, הממשלה הבריטית הוציאה תקנון חדש להתייחסות לאסירי "DORA" (מי שהורשע תחת החוק להגנת הממלכה, אשר נחקק במסגרת מאמצי מלחמת העולם הראשונה). התקנון, אשר פורסם ב-1 באוקטובר, נחשב בציבור ובעיתונות כניצחון עבור אסירי שין פיין. הניצחון היה יותר מובהק ברחבי דבלין, אשר התאבלה על אש כקהילה, ובעוד הכוחות הבריטים עמדו מנגד בעת לווייתו, ללא יכולת להתמודד עם הכעס שסחף את כל העיר. הנושא הועלה בישיבת הקבינט הבריטי כאירוע משמעותי במהלך הקונפליקט. מעבר לנקודת הזמן עצמה, בחודשים הבאים, גדלו שורותיהם של המתנדבים האירים מכמה מאות לכמה אלפי פעילים.[7]
1920 - מלחמת העצמאות האירית
בין 1917 ל-1923, אלפי שביתות רעב נערכו ברחבי אירלנד, והבריטים נטשו את מדיניות ההאכלה בכפייה, משום שלאחר המקרה של אש הפרקטיקה נקשרה יותר מדי לאלימות, לעינויים ולברוטליות. מלחמת העצמאות האירית, שנערכה בין 1919 ל-1921, הביאה למצב מורכב יותר עבור הבריטים, משום שמצד אחד בעקבות פעולות הבלאק אנד טאנס מספר העצורים הלך וגדל, ומצד שני, האהדה כלפי המהפכנים הייתה רחבה ומושרשת יותר מאשר אי פעם.[8] בכלא מאונטג'וי ב-1920, 89 אסירים פתחו בשביתת רעב כדי לדרוש מעמד של אסירים פוליטיים, ואז את שחרורם. הבריטים החליטו על "מחוות רצון טוב", ושחררו את כל האסירים השובתים לאחר 18 ימים. אך משום שביטלו את הסטטוס של העצורים כאסירים פוליטיים אשר הושג אחרי מותו של אש, נפתחו שביתות נוספות בכל אירלנד, המפורסמת מביניהם ב-11 באוגוסט בקורק, שם הוחזקו אסירים ללא האשמות או משפט. הפעם הבריטים התחפרו בעמדתם, והחלו להעביר את האסירים למתקני כליאה אחרים כדי לפרק את הפעולה. בין השובתים היה ראש העיר של קורק מטעם שין פיין, טרנס מקסוויני. השביתה שלו זכתה לתשומת לב עולמית, והבריטים חשו ששחרורו יוביל להקצנה במצב באירלנד, ואפילו להתקוממות המונית. אך ככל שהמשיך בצומו, הם חששו מההשלכות אם ימות, והעבירו אותו לבריקסטון, והאכילו אותו בכפייה. ב-25 באוקטוב הוא נפטר, והדבר גרר הגברה של השביתה, שנמשכה עד 12 בנובמבר, אז ביקש הנשיא בפועל של הרפובליקה האירית, ארתור גריפית', שיחדלו. ללווייתו הגיעו עשרות אלפי אבלים, ואכן, כפי שחששו הבריטים, מותו פעל להתלכדות בקרב הרפובליקנים האירים, אשר הדמות של האסיר היחיד העומד איתן עד סופו המר אל מול האימפריה הפכה עבורם לסמל המאבק, אשר הלך והחריף.[9]
כשהבריטים הסכימו לשלטון עצמי אירי ב-1921, הקבוצות המהפכניות התפצלו בין אלה שהיו בעד האמנה האנגלו-אירית, אשר נתנה שלטון אירי בכמעט כל שטחי אירלנד, מלבד אלסטר, לבין אלה שרצו להמשיך את המאבק עד השגת עצמאות מלאה על כל האי. החל מ-1922, הרפובליקנים אשר יום קודם נלחמו צד בצד, מצאו עצמם נלחמים אחד בשני. כל הארגונים העיקריים - שין פיין, ה-הצבא האירי הרפובליקני, קומן נה מאן ואחרים - מצאו עצמם חצויים. תומכי האמנה הקימו את מדינת אירלנד החופשית, ומתנגדיהם נלחמו עבור רפובליקת אירלנד, וכך המלחמה הזו הייתה בין האירים-המהפכנים-לשעבר לבין האירים-המהפכנים-הרפובליקנים. הפעם, כשמהפכנים מצאו עצמם כלואים על התנגדות למשטר, היו אלה חבריהם לנשק ששמו אותם שם. במאי 1923, כשתומכי מדינת אירלנד החופשית ניצחו, הם המשיכו להעניש את אחיהם אשר התנגדו להם, וגם כעבור חצי שנה, יותר מ-12,000 גברים ונשים מהצד הרפובליקני נותרו מאחורי סורגים, ללא משפט או האשמות רשמיות נגדם. בדרישה להשתחרר, חזרו לאסטרטגיה המוכרת, שביתות רעב. עד סיום השביתות, השתתפו יותר מ-800 אסירים, ומתו שניים. הייתה זו אחת משביתות הרעב הגדולות של המאה ה-20.[10]
באוקטובר 1923, הכריז מייקל קילרוי, מפקד אסירי ה-IRA בכלא מאונטג'וי, על שביתת רעב של 300 האסירים תחת פיקודו. החדשות התפשטו, ותוך מספר ימים יותר מ-7000 אסירים בבתי הכלא האירים השתתפו בשביתה. לא הייתה זו שביתת הרעב הראשונה נגד מדינת אירלנד החופשית: בפברואר של אותה השנה, מספר חברות כלואות מארגון הנשים המהפכני קומן נה מאן הכריזו על שביתת רעב נגד מאסרים בלתי חוקיים כליאה ללא משפט, אשר נמשכה 34 יום. תוצאת השביתה הייתה שחרור האסירות. אך אל מול המספרים הגדולים של השובתים, המדינה החופשית סירבה לשאת ולתת עם האסירים, והעבירה חוק נגד שחרור אסירים בגין שביתת רעב. כששלחה הממשלה משלחת לפגוש מנהיגים מן ה-IRA, חשבו אלה שיוכלו להגיע להסכמים, אך במקום זאת קיבלו את המסר: "לא נאכיל אתכם בכפייה, אך אם תמותו, לא נבזבז עליכם ארונות קבורה. נשים אתכם בארגזי תפוזים ונקבור אתכם באדמה לא-מקודשת". כאשר דבריהם הוכחו, ומותם של שני אסירים לא הביאו לוויתורים מצד הממשלה, מפקדת ה-IRA הוציאה פקודה להפסיק את השביתה ב-23 בנובמבר. בעוד השביתה לא הביאה לשחרור השובתים, כן החלה תוכנית שחרור בשלבים של אסירים רפובליקנים.[11]
שביתות אחרות
שביתות רעב הפכו למעין מסורת אירית. ב-1981, נערכה שביתה גדולה של כ-500 אסירים רפובליקנים בצפון אירלנד, שהזכירה ימים עברו, והייתה הסיום של 5 שנים של מחאות לאחר שבריטניה שוב ביטלה את סטטוס האסירים הפארה-צבאיים שכלאה. אחד האסירים, בובי סנדס, נבחר לפרלמנט הבריטי בעודו כלוא, והפך לסמל המאבק, שהצטייר בתקשורת העולמית כקרב יחידים בינו לבין מרגרט תאצ'ר. כשהוא ועוד כעשרה אסירים מתו כתוצאה מהצום, הדבר הוביל לרדיקליזציה של הפוליטיקה האירית. במאונטג'וי ובתי כלא אחרים ברפובליקה האירית, כבר לא היה סכסוך רפובליקני, אך גם שם נערכו שביתות רעב נוספות.
ב-2002, פתחה בשביתת רעב קבוצה של מבקשי מקלט אשר בקשתם נדחתה, ונעצרו עד לגירושם המתוכנן. הם התנגדו להתייחסות אליהם כאל פושעים, בפעולה הראשונה מסוג זה על ידי מבקשי מקלט.[12] ב-2018, אסיר מואשם ברצח פתח בשביתת רעב כשתוכנן להבירו ממאונטג'וי לכלא אחר, שם טען שחייו בסכנה. באופן אירוני, כעבור חודש, הוא נדקר, וסבל מפציעות, כעבור חודש - במאונטג'וי.[13] ב-2015, נערכו מחאות בדבלין נגד החלטת הדאל להטיל על תושבים תשלומי מים כחלק ממדיניות צנע. כשמספר מפגינים נעצרו, הם פתחו בשביתת רעב. בתמיכה בשובתים, אלפי תושבים יצאו לרחובות.[14] המחאות היו תחילה של תנועה כלל-ארצית נגד הפרטת המים, ולמען הכרה בבעלות העם על משאב בסיסי זה. חלק מההפגנות כללו עשרות אלפי מפגינים. ב-2017, הצביע הדאל לבטל את הדרישה לתשלום על המים.[15]
ב-1921, אייתני קויל, לינדה קרנס, איילין קיאו, ומיי ברק - פעילות רפובליקניות שנכלאו על ידי הבריטים/בלאק אנד טאנס במהלך מלחמת העצמאות האירית - תכננו את בריחתן מהכלא. כשאחת הסוהרות השאירה את מפתחותיה על השולחן (על פי קרנס, הסוהרת הייתה סימפתית אליהן ועשתה זאת בכוונה), הן הצליחו לקחת טביעות של המפתחות בשעווה, ועותקים של המפתחות הוברחו לתוך הכלא ביום אחר. בינתיים גם ארגנו הנשים שחבריהן, לוחמי IRA, יחכו להן במכוניות מחוץ לחומות הכלא. ב-31 באוקטובר 1921, האסירות ניצלו את ההמולה שנוצרה במהלך משחק כדורגל בחצר בית הכלא, וטיפסו מעל החומה. לינדה קרנס מצאה מחסה למשך שארית המלחמה במחנה אימונים של ה-IRA בקארלו. קויל המשיכה את פעילותה בתמיכה במלחמה נגד הבריטים, ואחר כך, נגד אחיה האירים שבחרו לתמוך באמנה האנגלו-אירית, אז נעצרה פעמים רבות, אך שוחררה ללא שיוגשו נגדה האשמות.[16]
ניסיון בריחה, 1921
ב-14 במאי 1921, יחידת IRA במנהיגותם של פאדי דיילי ואמט דלטון ניסו להצל את שון מקיואין, אחד המנהיגים המהפכנים הכלואים, מכלא מאונטג'וי. הם פרצו לשטח הכלא במכונית משוריינת שלכדו מהבריטים, אך התגלו בטרם הצליחו להגיע למקיואין, ונאלצו להימלט תוך חילופי יריות עם שומרי הכלא.
בריחת המסוק, 1973
ב-31 באוקטובר 1973, שלושה פעילי IRA ברחו מכלא מאונטג'וי בעזרת מסוק אלואט II חטוף, אשר נחת לרגע בחצר הכלא. הבריחה הייתה בכותרות ברחבי העולם, והייתה למבוכה עבור ממשלת הקואליציה באירלנד, בראשותו של ליאם קוסגרייב, ממפלגת פינה גייל, אשר גם ספג ביקורת ממפלגת האופוזיציה, פיאנה פול. נערך מצוד אחר האסירים שכלל מעל ל-20,000 חיילים ושוטרים אירים. אחד האסירים, שיימס טומי, נלכד רק בדצמבר 1977. להקת The Wolfe Tones כתבה על כך שיר, "The Helicopter Song", אשר העפיל לראש מצעדי הפזמונים האיריים.[17]
אחרים
ב-1940, שבוי המלחמה הגרמני האנס מארשנר הצליח לנסר פתח דרכו הוא ברח. הוא נלכד מחדש והוחזר למאונטג'וי.[18]
אסירים מפורסמים
בין האסירים המפורסמים שהוחזקו בכלא מאונטג'וי כלולים:
ברנדן בהאן (אנ') - משורר, סופר ומחזאי אירי, שנכלא בשל פעילות רפובליקנית במהלך שנות ה-1940.
מיימי קאדן (אנ') - נידונה למוות ב-1951 על ביצוע הפלות בלתי חוקיות, לאחר שאחת ממטופלותיה נפטרה מתסחיף.
דייוויד דראם (אנ') - היה ראש הבנק האנגלו-אירי, הורשע בהונאה, הוביל לקריסת הבנק. נכנס לכלא ב-2018.
הוצאות להורג
46 אסירים (כולל אישה אחת, אנני ולש) הוצאו להורג בין חומות הכלא, לפני שבוטל עונש המוות באירלנד. ההוצאות להורג נעשו על ידי תלייה, שאחריה נלקחו גופות המתים מן הגרדום ונקברו בשטח הכלא בקברים לא מסומנים. רשימת האסירים אשר הוצאו שם להורג כוללת:
כלא מאונטג'וי בנוי על פי עיצוב רדיאלי, עם ארבעה אגפים מרכזיים, א 'עד ד', שלכל אחד מהם יש שלוש קומות, פלוס קומת מרתף. האגפים מחוברים למעגל מרכזי, הידוע בפשטות בשם "המעגל'. המתקן נבנה במקור בשנת 1850 עם 500 תאים שכל אחד נועד להחזיק אסיר יחיד. מאז, חלקים רבים של המבנה המקורי שופצו או נהרסו.[20] בביקורת רשמית שנערכה בשנת 2009, היו 371 תאים ביחידה הראשית של הכלא. אלו הם התאים המקוריים מ-1850, וגודלם נע מ־3.91 מ' על 2.06 מ', עד 3.43 מ' על 2.06 מ'. במקור התאים כללו מתקני רחצה, אך אלו הוסרו ב-1939, כשנקבע כי "האסירים משתמשים ביותר מדי מים". אך בשיפוץ שנעשה בין 2010 ל-2015 הותקנו מחדש מתקנים עבור האסירים, כולל אסלה, כיור, טלוויזיה, וקומקום.[20]
מתקנים נוספים בכלא כוללים חדרי ספורט, כיתות מחשב, נגריות, אתרים ללימוד בנייה ועוד מגוון רחב של פעילויות לימודיות כגון מוזיקה, דרמה, ובישול. אסירים יכולים לבצע כדי להשלים בחינות אקדמיות (כמו בגרויות) ואף להשתתף בקורסים של האוניברסיטה הפתוחה. בנוסף, קיימים באתר מטבח ומאפייה שם אסירים שרוכשים את אמון ההנהלה זוכים לתעסוקה, תחת פיקוח.
הכלא סובל מצפיפות יתר, דבר שעל פי הסוהרים מוביל לאלימות מוגברת, וכך גם המחסור בפעילויות עבור האסירים מוביל לשימוש מוגבר בסמים, שגם מוביל לאלימות. ההחלטה לפתוח מחדש את אגף ד' עוררה מחלוקת, שכן הוא נסגר מלכתחילה בשל תנאיו הקשים.[21]
יחידה רפואית
היחידה רפואית היא בעצם מתקן גמילה, במבנה בן שלוש קומות. זה מספק לינה לשישים אסירים בתוך ארבעים ושמונה תאי יחיד, ושלושה תאים עם קיבולת של עד ארבעה אנשים. המתקן מצויד באיבזור רפואי, כיתות לימוד ומטבחים.[1][20]
היחידה לבקרה התנהגותית
היחידה לבקרה התנהגותית או "הבלוק", באגף ד', מחזיקה אסירים עם בעיות התנהגות, או אלה שנמצאים בעונש. שהות בבלוק כוללת כליאה בכל שעות היממה, למעט שעה אחת של פעילות גופנית באוויר הפתוח, ואין אינטגרציה עם אסירים אחרים.[22]
יחידת ההפרדה
בכלא הייתה יחידת ההפרדה בת 35 תאים, שנועדה להחזיק אסירים שדרשו הגנה מיוחדת או שהייתה סיבה אחרת לבודד אותם מאוכלוסיית הכלא הכללית. בשנות ה-1980, נשלחו לשם אסירים שאובחנו עם HIV או איידס.[23] מדיניות זאת הובאה לסיומה ב-1 בינואר 1995.[24] ב-2014, בעקבות ביקורת רשמית ודו"ח על תנאים "מחפירים" וצפיפות יתר, היחידה נסגרה ללא הגבלת זמן.[25]
^Annual report on prisons and places of detention: 1985. Dublin: Department of Justice. 1987. p. 43.
^O'Brien, Oonagh; Stevens, Alex (1997). A question of equivalence: a report on the implementation of international guidelines on HIV/AIDS in prisons of the European Union. London: Cranstoun Drug Services.
