כיבוש ירושלים בימי הפרסים בשנת 614 על ידי ח'וסרו השני, מלך פרס, גרם להפסקה קצרה בשלטון הנוצרי-ביזנטי על העיר. הפרסים לא הצליחו לשמור על כיבושם לאורך זמן. כיבוש העיר היה חלק ממסעו של ח'וסרו להחלשת האימפריה הביזנטית ולהעשרת אוצר הממלכה הפרסית.
רקע היסטורי וגאו-פוליטי
לממלכה הפרסית סאסנית והאימפריה הביזנטית ישנה היסטוריה ארוכת שנים של מתיחויות, כמו עתידה של ארמניה, ניסיון ניצורם של שבטים סרצנים על ידי ביזאנטיון, הפסקה חד צדדית של ההסכם הכספי על ידי קיסרי ביזנטיון ושיגעון גדלות של הקיסרים עצמם הרוצים נתח גדול יותר בעושרו של העולם. מלחמות אלו הותירו את שתי הממלכות עייפות, חסרות משאבים ומלאי בעיות פנימיות. הבעיות הכספיות שנוצרו בצד הפרסי גרמו להם להתחיל לחשוק בירושלים, מקור העושר באזור ואולי אף הבסיס לקיום הנוצרי של אויבתם, אשר כיבושו ישים ללעג את קיומה. "תעמולה דתית" זו הייתה גם בצידה השני של המטבע. 15 שנה לאחר הכיבוש הפרסי יעמוד בפתח העיר הקיסר הביזנטי הרקליוס, כגואל העיר והנצרות מיד הפגנים.
בימיו של ח'וסרו השני, מלך פרס, חוותה הממלכה השפלה צורמת, השפלה שכל הצדדים ידעו כי היא עלולה להיפתר רק בדרכי מלחמה. על מנת לדכא מרד שאיים על הממלכה הפרסית נעזר המלך בעזרתו של הקיסר הביזנטי. בתמורה שילם המלך הפרסי בויתורים טריטוריאליים נרחבים ובמס דיפלומטי רב. התירוץ למלחמה לא אחר להגיע. המלך הפרסי יצא "לנקום" את הרצחו של הקיסר שעזר לו – מאוריסוס. המטרה הלא מוצהרת הייתה דומה למטרת קודמיו – מילוי הקופות הריקות של הממלכה באמצעות שוד, ביזה והטלת מס על כל מקום שייכבש.
במחקר רווחת הדעה שח'וסרו השני לא חשב לרגע כי יצליח תוך זמן קצר לכבוש את הממלכה הביזאנטית. אך ייתכן כי כאשר ראה כי צולחת דרכו, כיוון עצמו גם אל ירושלים, מקור העושר ומקור ההשפלה לאימפריה הנוצרית.
המצור
הפרסים הגיעו לשערי ירושלים ב-15 באפריל 614. סופרוניוס מספר כי הפרסים הגיעו אל ירושלים "יחד עם ידידיהם העבריים". אבטיכיוס מספר כי למחנות הפרסים נלוו "היהודים מטבריה, הר-הגליל ונצרת וסביבותיה".[1]
המפקד הפרסי ניסה לשכנע את אנשי העיר להיכנע בדרכי שלום. הם אכן פתחו את השערים, אך לאחר זמן התמרדו, הכו את חיל המצב שנשאר בעיר, וטבחו ביהודים שסייעו לכובש הפרסי. נראה כי זכריה, הבישוף הנוצרי של העיר, ביקש להיכנע, אך התושבים התנגדו תוך הסתמכות על נבואה, שהופצה על ידי נזירים נוצרים, כי העיר לא תיכבש.
זכריה ניסה לשכנע את תושבי העיר להיכנע על מנת להציל את העיר מחורבן וכדי למנוע את ביזוי הנצרות כתוצאה מכשל נבואת הנזירים, אך מאמציו עלו בתוהו, תוך שהעיר מתחלקת לסיעות הירוקים והכחולים, שנלחמו האחת בשנייה, והטילו אימה על תושבי העיר, לרבות על זכריה.
כיבוש העיר
לאחר 20 ימי מצור נפלה העיר. יהודים רבים נלחמו בשורות הצבא הפרסי[דרוש מקור].
בעולם הנוצרי נטען שהעיר נפלה בשל חטאי התושבים, ואף שנבואות הנזירים הכוזבות היו חלק ממערך הענישה האלוהית.
הפרסים ערכו טבח בעיר, הצלב האמיתי נתפס ונשלח כשלל למלך פרס. בין 5 ל-24 אלף נוצרים נהרגו באזור בריכת ממילא[2]. חרג נערך גם באזורים אחרים בעיר[3]
אלפי נוצרים הוגלו מהעיר לאחר שאולצו לדרוך על הצלב כאקט משפיל, ורבים מהם מסרו את נפשם כשסירבו. זכריה עצמו אולץ לדרוך על הצלב אך ביקש להתפלל, ועוצמת הרגשות גרמה לפרסים להפסיק את ההרג.
הרקליוס יצא לשחרר את ירושלים ב-625, בתגובה לכך הבינו היהודים שאל להם להמשיך ולתמוך בפרסים והפכו לבעלי-בריתם של הביזנטים. ב-628 ניצח הרקליוס את ח'וסרו וכרת ברית עם יורשו, במסגרת הסכם השלום הושבה ירושלים לחזקת הביזנטים. ב-21 במרץ630 נכנס הרקליוס לירושלים בתהלוכת ניצחון, החזיר את הצלב האמיתי לכנסיית הקבר וחנך אותה מחדש.[4]
