כיבוש טוגולנד

כיבוש טוגולנד

מערכה: הזירה האפריקנית במלחמת העולם הראשונה
מלחמה: מלחמת העולם הראשונה
תאריכים	6 באוגוסט 1914 – 26 באוגוסט 1914 (21 ימים)
מקום	טוגולנד
קואורדינטות	6°07′55″N 1°13′22″E
תוצאה	ניצחון מדינות ההסכמה
שינויים בטריטוריות	טוגו המערבית סופחה לבריטניה ואילו טוגו המזרחית סופחה לצרפת
הצדדים הלוחמים בריטניה בריטניה חוף הזהב צרפת צרפת צרפת דהומיי הצרפתית הקיסרות הגרמנית הקיסרות הגרמנית טוגולנד כוחות בריטים: 600 צרפתים: 500 693–1500 (כולל אנשי מילואים) אבדות בריטים: 83 צרפתים: 54 41

טוגולנד. החלק הוורוד - טוגו בשליטת צרפת, החלק הירקרק - טוגולנד הבריטית

כיבוש טוגולנד (כיום טוגו וחלק מגאנה), אחת משתי המושבות הגרמניות במערב אפריקה (השנייה הייתה קמרון), היה מבצע צבאי שנערך בשבועות הראשונים למלחמת העולם הראשונה. במבצע נטלו חלק צבאות קולוניאליים של בריטניה וצרפת. מגיני המושבה היו מגויסים מקומיים בעלי רקע ואימון צבאי למחצה, שכמו אצל מקביליהם ממדינות ההסכמה, מפקדיהם היו ממוצא אירופי. צבאות מדינות ההסכמה כבשו את טוגולנד באוגוסט 1914 תוך פחות משלושה שבועות, לרוב תוך שנתקלו בהתנגדות קלה.

רקע

טוגולנד הייתה מושבה גרמנית משנת 1884, ובשלושים השנים של שליטה גרמנית היא שגשגה למדי. אוכלוסייתה מנתה כמיליון בני שבט ההאוסה וכ-300 עד 400 אירופים. עם פרוץ מלחמת העולם, מצבה של טוגולנד היה חסר תקווה מבחינה אסטרטגית: המושבה הייתה מוקפת במושבות של מדינות ההסכמה, כמו דהומיי הצרפתית (כיום בנין), לה היה לטוגולנד גבול ארוך ממזרח, או וולטה עילית הצרפתית (כיום בורקינה פאסו) בצפון, שתיהן מושבות של צרפת, וממערב גבלה בחוף הזהב, שהייתה מושבה בריטית.

למדינות ההסכמה היה יתרון ימי מכריע גם במפרץ גינאה, שנשק למושבה מדרום. לפיכך, טוגולנד הייתה המושבה הראשונה באפריקה, וגם הקלה ביותר, להשתלטותן של מדינות ההסכמה. עוד הקלה על השתלטותן של מדינות ההסכמה העובדה שבמושבה לא היו כלל כוחות צבא, אלא משטרה (416 איש), מיליציה (152 איש) ומשמר גבול (125 איש), סה"כ 693 במספר, כמעט כולם אסקרי - לובשי מדים אפריקנים בפיקוד אירופי, חלקם בעלי הניעה (מוטיבציה) ורוח קרב ירודים.

בנוסף, כמאתיים גרמנים היו בעלי רקע צבאי כחיילי מילואים, ובהחל הקרבות, גויסו אפריקנים נוספים לצד הגרמני. נשקם של הגרמנים כלל ארבע מכונות ירייה ורובים, כמעט כולם מיושנים. לבריטים היה בחוף הזהב רגימנט (כשני גדודים) של חיילים אפריקנים שגויסו במקום, בפיקוד בריטי, עם סיוע ארטילריה קלה. לרגימנט זה נוספו עוד כ-1,500 מגויסים מכוחות עזר בעלי אימון צבאי-למחצה. בנוסף, יכול היה הצי הבריטי לסייע באש, כל עוד החזית הייתה קרובה לחוף, ובתובלה. לצרפתים, מצידם, היו כ-3,500 חיילים במושבותיהם, וכמה מאות מהם השתתפו בפלישה, יחד עם כאלף סבלים.

המערכה

תחילת ההשתלטות על המושבה

ב-5 באוגוסט הציע הנס-גאורג פון דרינג (von Döring), סגן המושל הגרמני של טוגולנד, שהכיר במצבה הנואש של המושבה, במברק לבריטים בחוף הזהב, נייטרליות והימנעות הדדית מפעולות איבה (המושל עצמו, כמו עמיתו הבריטי, היה בחופשת מולדת). יום אחר כך הגישו לו אלה אולטימטום ובו דרישה להיכנע, שנדחתה. סיירת בריטית התמקמה בתגובה, בשמיני לחודש, בחוף הים אל מול לומה, עיר הבירה של טוגולנד. כוח בריטי השתלט על לומה, הסמוכה מאוד לגבול שבין טוגו לחוף הזהב, ב-9 באוגוסט, ולכד אותה ללא התנגדות. עוד קודם נכנע הנציב האזורי הגרמני בעיר, יחד עם כמאה אזרחים גרמנים שהיו בה, והודיע על כך לשליח בריטי, וזאת, כדי למנוע את הפגזת העיר. כוח בריטי ממונע חצה את הגבול המפריד בין חוף הזהב לטוגולנד, ובמקביל, כוח צרפתי חצה את הגבול מכיוון דהומיי, הן ממזרח, לאורך החוף, והן מצפון-מזרח, ופרט להיתקלות בבפילו (Bafilo), כ-350 ק"מ צפונה-מזרחה מלומה, לא נתקל בהתנגדות.

לאחר ההשתלטות על רצועת החוף החלו הבריטים ב-12 בחודש, בכוח של כ-550 עד 600 חיילים, שלושה תותחים ועוד כאלפיים סבלים, מתקדמים צפונה. על הכוח פיקד קפטן ברייאנט (F.C. Bryant) הבריטי, שעם תחילת הקרבות קודם לדרגת לייטננט קולונל. המטרה החשובה ביותר מבחינה צבאית הייתה קמינה (Kamina), הממוקמת ברמה שבמרכז הארץ, ליד אטקפמה (Atakpame), כ-150 ק"מ מצפון ללומה. במקום זה הייתה תחנת אלחוט חשובה לקשר עם הצי הגרמני ועם מושבותיה של גרמניה. המגינים, כ-60 גרמנים ועוד כ-400 לוחמי אסקרי מקומיים נסוגו לפנים הארץ לכיוון קמינה.

תורן הממסר האלחוטי בקמינה

בנסיגתם הרסו את גשרי מסילת הברזל שעל הנהרות סיו (Sio) ולילי (Lili) מאחוריהם, כדי להקשות על התוקפים. הריסת הגשרים, יחד עם קשיי הדרך, ובה ביצות ולגונות בחלקה הסמוך לחוף, הקשו על התקדמות הבריטים. לעומת גורמים מעכבים אלה, הפולשים קיבלו סיוע, שהתברר בהמשך כבעל משמעות רבה, בכך שכוחות קטנים נוספים, בני כמה מאות לוחמים כ"א, חדרו את גבול טוגולנד מכיוונים נוספים, הן מטריטוריות שבשליטה צרפתית והן מחוף הזהב. כך כבשו כוחות שיצאו מחוף הזהב את ינדי (Yendi) ואת סנסאן מנגו (Sanssane Mangu) בצפון-מערב ואת קטי-קרצ'י (Kete Krachi) במערב. חדירות דומות יצאו גם מכיוון דהומיי. ב-16 באוגוסט 1914 עדיין דיווחו הגרמנים שבטוגו היו רק "קרבות בלתי חשובים מצד חיילי המשמר כנגד הצבאות הצרפתים"^[1].

התנגדות גרמנית

קרב אגבלובהואה

לאחר מספר ימי נסיגה הגרמנים היפנו פניהם אל האויב. תחילה, ב-15 לחודש, שלחו הגרמנים שתי רכבות ובהן כ-200 חיילים בניסיון לפשוט על הכוחות הפולשים. הבריטים ארבו לרכבות. הרכבת הראשונה נתקלה בגל אבנים והורדה מן המסילה באקוני (Ekuni), כעשרה ק"מ מדרום לאגבלובהואה (Agbeluvhoe, כיום אגבלובה (Agbelouve)), הנמצאת כ-50 ק"מ פנימה מן החוף. הרכבת השנייה עצרה לכשהבחינה בגורלה של הראשונה. הבריטים שבמארב הסתערו ותקפו את החיילים שברכבות עם כידונים.

כתוצאה, חלק מן החיילים האפריקנים שבשרות הגרמנים נמלטו אל בין השיחים שלצידי המסילה, ונפטרו מנשקם וממדיהם. חלק אחר מאותם חיילים נסוג לאגבלובהואה, והותקפו שם בידי הבריטים. בקרב נהרגו רבים מן הנסוגים, כולל מפקד הכוחות הגרמניים בטוגולנד, קפטן גאורג פהלר (Pfähler), אשר היה אחד מתוך ששת הגרמנים האירופים שנהרגו, בעוד 16 אחרים נשבו. הבריטים איבדו עד שלב זה של הקרבות שבעה הרוגים ו-38 פצועים שמתוכם 30 היו סבלים.

הקרב על נהר חרא

לאחר כישלון הפשיטה, בה נהרג מפקדם, הגרמנים המשיכו לסגת, וחדלו מניסיונות תקיפה. בהמשך הם נעצרו והתחפרו על גדתו הצפונית של הנהר חרא (Khra או Chra), סמוך לכפר גבוה מעט מסביבתו, בעל אותו שם, כ-100 ק"מ מצפון ללומה. מקום זה נבחר בהיותו המכשול הטבעי האחרון לפני קמינה, וכיוון שבו עברו הדרך ומסילת הברזל צפונה, עד שהגרמנים פוצצו את הגשרים מעל הנהר, כאמור.

כך, דרכי התחבורה היו חסומות אמנם מדרום, אך המשיכו לשרת את הגרמנים מצפון לנהר. ואכן, הכוח הגרמני, כ-40 אירופים וכ-400 אסקרי, תוגבר באמצעות קו הרכבת מצפון בעוד כ-20 חיילים גרמנים ובכמאה אפריקנים וכעת היה גודלו כ-60 חיילים גרמנים וכ-500 אסקרי. בנוסף לפיצוץ הגשרים, הגרמנים מיקשו את המבואות לנהר ולכפר ונעזרו להגנת מעוזם גם בשלוש מכונות ירייה. סיירים בריטים גילו את הגרמנים המחופרים בגדתו הצפונית של הנהר ב-21 בחודש.

ביום המחרת נערך קרב ההגנה המשמעותי היחיד בעת כיבוש טוגולנד. הבריטים הנחיתו התקפה אחת באור יום. כוח אחד תקף ממערב, חלקו העסיק את חפירות הגרמנים בחזיתו וחלקו האחר ניסה לאגפם ממערב. כוח אחר, שכלל גם את הצרפתים, פעל בצורה דומה ממזרח. התוקפים, שהתקשו לשמור על קשר בין יחידות המשנה שלהם בסבך השיחים, וחוו לראשונה אש מקלעים, נהדפו עד דמדומי הערב.

ההתקפות נהדפו תוך אבדות כבדות לבריטים: 23 הרוגים ו-52 פצועים מתוך כ-500 חיילים. כמו כן, נהרגו 12 חיילים סנגלים מכוח צרפתי בן כ-150 חיילים שהצטרף לתוקפים ב-17 בחודש. לגרמנים היו 13 אבדות. לאחר שנהדפו התקפות הבריטים, פקדו הגרמנים על התקפת-נגד, אלא שחייליהם האפריקנים סרבו. אף על פי שהגרמנים עמדו בהצלחה אל מול ההתקפות, הרי כיוון שגם הצרפתים התקדמו ממזרח, מצ'טי (Cheti) לכיוון קמינה, והבריטים, כאמור, ממערב, מכוון קטי-קרצ'י, הגרמנים יכלו למצוא עצמם מאוגפים, והם העדיפו לסגת. ביום המחרת מצאו הבריטים המתקדמים את החפירות הגרמניות ריקות.

סיום ההשתלטות

הגרמנים הנסוגים הרסו את תחנת האלחוט בקמינה בלילה שבין 24 ל-25 בחודש, כאשר ממש עד להריסתה התחנה שימשה בתפקידה. עם תפיסת תחנת האלחוט ההרוסה בקמינה, ועם כניעת פון דרינג, בראש כ-200 מן המגינים, נסתיים מסע המלחמה ב-27 בחודש^[2]. חלק מן המגויסים האפריקנים שבשרות הגרמנים נמלטו. בידי כוחות מדינות ההסכמה נפלו שלוש מכונות ירייה, כאלף רובים וכ-320,000 כדורים. הייתה זו המושבה הגרמנית הראשונה שנפלה בידי מדינות ההסכמה (כיבוש סמואה הגרמנית אירע מספר ימים אחרי כן).

אחרית דבר

חלקה המזרחי של טוגולנד, שכלל את רובה של המושבה, נמסר לשליטה צרפתית ואחר כך למנדט צרפתי מטעם חבר הלאומים, ונקרא בשם טוגו. החלק המערבי נמסר לשליטה בריטית תחת השם טוגולנד הבריטית וב-1956 צורף למושבה הבריטית חוף הזהב ליצירת גאנה.

לקריאה נוספת

• Andrew, C. M.; Kanya-Forstner, A. S. (1981). The Climax of French Imperial Expansion, 1914–1924. Stanford, CA: Stanford University Press. ISBN 0-80471-101-1.
• Chappell, M. (2005). Seizing the German Empire. The British Army in World War I: The Eastern Fronts. Vol. III. Oxford: Osprey. ISBN 1-84176-401-9.
• Gorman, A.; Newman, A. (2009). Stokes, J. (ed.). Encyclopaedia of the Peoples of Africa and the Middle East. New York: Facts on File. ISBN 0816071586.
• Killingray, D. (2012). The Conquest of Togo. Companion to World War I. London: Blackwell. ISBN 978-1-4051-2386-0.
• Louis, W. R. (2006). Ends of British Imperialism: The Scramble for Empire, Suez and Decolonization: Collected Essays. London: I. B. Tauris. ISBN 1-84511-309-8.
• Moberly, F. J. (1995) [1931]. Military Operations Togoland and the Cameroons 1914–1916. History of the Great War Based on Official Documents by Direction of the Historical Section of the Committee of Imperial Defence (Imperial War Museum and Battery Press ed.). London: HMSO. ISBN 0-89839-235-7.
• Morlang, T. (2008). Askari und Fitafita: "farbige" Söldner in den deutschen Kolonien [Askari and Fitafita: Colored (sic) Mercenaries in the German Colonies] (בגרמנית). Berlin: Links. ISBN 3-86153-476-2.
• Schreckenbach, P. (1920). Die deutschen Kolonien vom Anfang des Krieges bis Ende des Jahres 1917 [The German Colonies by the Beginning of the War until the End of 1917]. Der Weltbrand: illustrierte Geschichte aus großer Zeit mit zusammenhängendem text (בגרמנית). Vol. III. Leipzig: Weber. OCLC 643687370.
• Strachan, H. (2001). The First World War: To Arms. Vol. I (2003 ed.). Oxford: OUP. ISBN 0-19-926191-1.
• Strachan, H. (2004). The First World War in Africa. Oxford: Oxford University Press. ISBN 0-199-25728-0.
• Strandman, P. (1967). trans. W. M. Louis. "The First World War in African History: Great Britain and Germany's Lost Colonies, 1914–1919". The Journal of African History. Oxford: Clarendon Press. IX (2). doi:10.1017/s0021853700008975. ISSN 0021-8537.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא כיבוש טוגולנד בוויקישיתוף

• הפרק הרלוונטי מתוך "סיפור המלחמה הגדולה", כרך III, נסרק לפרויקט גוטנברג:

The Story of the Great War Volume III (see Chapter XI, on Togoland)

• מלחמת העולם הראשונה באפריקה:

The First World War in Africa by Strachan Hew on Google Books

• פרק מספר אודות מלחמת העולם הראשונה באפריקה:

A Companion to World War I by David Killingway pg. 115-116

• סיפורה של הפלישה לטוגולנד:

Fecitte, H. (2012). "The Soldier's Burden: Togoland 1914". Harry's Africa Web. נבדק ב-24 בפברואר 2014.

• "הקשר הטלגרפי והמושבות הגרמניות, טכניקה כאמצעי פוליטי":

Friedenwald, M. (2001). "Funkentelegrafie Und Deutsche Kolonien: Technik Als Mittel Imperialistischer Politik" [Telegraphy and German Colonies: Imperialist Technology as a Means of Policy] (PDF) (בגרמנית). Familie Friedenwald. OCLC 76360477. נבדק ב-22 בפברואר 2014.

הערות שוליים

1. טלגרמים רשמיים מאת הציר הגרמני בקושטא, מוריה, 20 באוגוסט 1914
2. מברקים שונים, הצבי, 31 באוגוסט 1914