ביצירות של מאירי, מהות האובייקטים הופכת לקווירית. הגוף והאובייקט ההטרו-נורמטיבי מתפרק ובכך אינו כפוף עוד למושג המהותי וההכרחי. נושא הגוף בעבודות של מאירי הוא עיסוק בגבולות. "אנחנו נולדים/ות לתוך גוף, אבל הוא לא לגמרי מייצג אותנו. הגוף הפיזי הוא הגבול של ה'אני', אך ה'אני' הרבה יותר גדול מאשר הגוף הפיזי. העניין שלי בגוף היה תמיד אותו עניין: איך בן אדם מניח את הגוף שלו, מה נוח לו לעשות עם הגוף".[2]
העבודות הראשונות של מאירי היו צילום תיעודי של הופעות פאנק במועדון הרוגטקה ב-2012. הפעילות הניבה שש חוברות צילום בהוצאה עצמית, ביניהן "אם תמצאי את עצמך בפנזין הזה תקבלי אחד בחינם", "תקוע", "בשביל שיהיה לי מקום" ו"רייטג'נדרד"[1]. "התחלתי לעשות פנזין כי הצילומים שלי רצו בית. לא יכולתי לאפשר להם להתגלם בחומר. רציתי לתת משהו לא/נשים בצילומים שלי, שיוכלו ללכת הביתה עם הצילום".[3]
דימוי בולט בעבודות של מאירי הוא זרוע ויד גברית ממורכזת בצילום ואוחזת בפירות, בירקות, בחפצים או בידיים אחרות. דימוי זה מתכתב עם האיקונוגרפיה של התנועה הציונית, שבה יד אוחזת ביבול האדמה, בכלי עבודה ובנשק. דימויים אלה ייצגו את גאולת הגוף היהודי הגלותי, הרזה, החלש, ויצירת גוף של הציוני החדש. בעבודות אלה של מאירי נשבר דימוי הגוף הציוני.
בעבודה הטסטוסטרון של גולי (2013) מצולמת יד של מאירי המחזיקה מיכל זכוכית קטן ועליו תווית עליה כתוב Testoviron - בקבוק של ההורמון הגברי טסטוסטרון, המשמש לשינוי מגדרי. הבקבוק הקטן מרכזי בתמונה, ובכך יוצר התרסה. יד פאלית חודרת אל הצילום ומציגה בגאווה את הבקבוק. הצילום מבקש ללכוד את מבטו של הצופה, הרגיל לסווג מגדרי, ולערער על המושג 'טבעי' לגבי מגדר. בכך מוצע לבחון מחדש את הדימוי הציוני של הגבריות - המגדר הגברי, המיוצג באומנות הציונית בהקשר לעבודת כפיים ותוצר האדמה.
בצילום מנגו (2015) מופיעה כף יד רטובה מעט, המחזיקה זרע מנגו מבוקע שדומה בצורתו לאיבר מין נקבי. הדימוי הארוטי באחיזת היד את הגרעין שובר את האיקונוגרפיה הציונית, ומנסה להביא את הצופה למחשבה לגבי הפעולה שקדמה לצילום - היניקה והמציצה של תוכן הפרי.
עוד מוטיב שמופיע בעבודות של מאירי הוא דקל. הדקלים בצילום נמצאים במרחב הציבורי, אך מצולמים ללא אנשים בסביבתם. הדקלים הפאליים מאבדים מהאון הגברי לנוכח המרחב הריק. בצילום אגבה (2016) מופיע ציור קיר של עץ דקל, המצויר בסגנון נאיבי, ומעל המבנה מבצבץ קצהו של עץ דקל אמיתי. לפני המבנה מזדקרים שני עמודי חשמל ישנים, עשויים עץ, שאינם בשימוש, ובין עמודי החשמל צומח צבר, שצורתו מזכירה תמנון. הדימוי הרומנטי-אוריינטלי של הדקל מתערער בצילום. עמודי החשמל של המפעל הציוני עומדים כאנדרטאות של אין-אונות ותבוסה, והסימבול הציוני האוריינטלי - הדקל, שאינו מין מקומי אך הפך לחלק "טבעי" מהנוף הציוני - משולל מהטבעיות שלו בעזרת ציור הקיר המתפורר שעל הקיר.[4]
Rightgendered - התערוכה שאצרה גליה גור זאב ב-2017 בגלריה פלורנטין 4, הייתה התערוכה הראשונה של מאירי שלא הוצגה בחלל אלטרנטיבי. התערוכה עסקה בחוסר הנוחות בגוף, בשינוי מין ובגבולות הגוף באמצעות צילומי גוף מצולק, פירות אכולים וירקות. על פי מאירי, "סביב התערוכה הנוכחית אני מתקשר/ת עם המיינסטרים בפעם הראשונה באופן נרחב".[5] ההצבות של מאירי בחללים משלבות בין הצילומים השונים.[6] אופן התצוגה כלל תצלומים ממוסגרים, דבוקים ללא מסגרת כטפט וממוסמרים לקיר ללא מסגרת.
בתערוכה הקבוצתית "10/ 20/ 30/ 70+" (2018), שהוצגה במוזאון ארץ ישראל בתל אביב לרגל אירועי הגאווה, הוצגה העבודה דיפטיכון של זוגיות של מאירי, שנוצרה מתלייה צמודה של העבודה מנגו ליד העבודה הטסטוסטרון של גולי. הניגוד בין הארוטיקה והנשיות שיוצרת העבודה מנגו לבין היד האוחזת בבקבוק הטסטוסטרון מסמל עבור מאירי מעבר בין מגדרים.[7]
בשנת 2018 הוענק למאירי פרס ARTiq, פרס הביכורים לאומנות גאה של המיזם לקידום אומנות להטב"קית בישראל.[8]
ב-2018 יצא בהוצאה עצמית באמצעות גיוס המונים הספר Doing Right By You, הכולל 180 צילומים. "הספר עוסק ברצון לבחור איך אנחנו רואות ונראות תוך התייחסות לגוף, מגדר, יחסי כוחות ואינטימיות".[9] הספר השתתף בירידי ספרים, בהם יריד ספרי האומנות של שיקגו, ספרי הצילום באיסטנבול, וגם היה אחד מ-20 ספרים שהוצגו בלוס אנג'לס בתערוכת ספרי הצילום של MOPLA.[10]
בעקבות הספר הוצגה ב-2019 במוזיאון חיפה לאמנות תערוכה אותה אצרה סבטלנה ריינגולד. חומרי הגלם בתערוכה הם האמנ/ית, הקרובים אליו/ה והסובב אותם. המייצבים יצרו טריטוריות גופניות או גופים טריטוריאליים, שעשו דקונסטרוקציה ליחסים בין דימויים, לתפקידים ומושגים של מיניות, למגדר ולציונות. מיצבי הצילום בתערוכה בנו קשר אלים בין מרחבים ישראליים לבין גופים קוויריים, נוצרה זליגה בין נראות נשית וגברית, וכך התגלה השבר שבבינאריות המגדרית, שהיא חלק מהמבט המודרני שרגיל לזהות, לסווג ולקטלג.[11]
ב-2019 הוצגה התערוכה בטון מסופח, הכוללת פסלים המשלבים בין יצירות בטון ותצלומים. העבודות עסקו בטשטוש גבולות והתייחסו להיטמעות כאל מצב הישרדותי שאפיין מגזרים מסוימים במהלך ההיסטוריה.[12] העבודות הוצגו על הקירות החיצוניים של מתחם "אתר" במוזאון יפו.
