בדתות שונות בעולם נהוג לפנות לאל בתפילה ובבקשות שונות, באמונה שהאל יענה לתפילה וימלא את הבקשות. בספרות התאולוגית נדונה השאלה, האם האל שומע תפילות, ונערכים מחקרים מדעיים המנסים לענות עליה.
יש מהתנאים שהפחיתו בכוחה של התפילה כך למשל נאמר בגמרא (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ל"ב, עמוד ב'): ”אמר רבי אלעזר: מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפילה, שנאמר (איכה ג, ח) גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי, ואף על פי ששערי תפלה ננעלו שערי דמעה לא ננעלו שנאמר (תהלים לט, יג) שמעה תפלתי ה' ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש”.
בראשיתה של הפילוסופיה היהודית החלו להתעסק יותר בשאלה זו, מה שהביאם לדיון זה היה קשיים פילוסופיים במושג התפילה, הפילוסופים המעיטו בהשגחה ובידיעת האל, מה שסותר לתפילה המוכרחת להשגחה, וגדולה מזו, היאך ייתכן שאפשר לשנות את רצונו של האל ולגרום לו לעשות משהו שאינו רוצה?
הוגים יהודיים סיפקו לכך הסברים שונים. רבי יהודה הלוי סבר שתפילה היא מהות התפילה היא התקרבות אל האל, טיהור הנפש והשתלטות על הכוחות הבהמיים ועל ידי כך האל עונה לתפילות.[2]
דעה נוספת היא דעת רבי אברהם אבן עזרא, לפיה התפילה לא יכולה לשנות את גזירת האל אך מסוגלת לשנות את האדם המתפלל וכך לגרום שהגזירה לא תחול עליו.[3]
יצחק טברסקי[4] הצביע על דברי הרמב"ם אשר כתב[5] שלאחר שבני ישראל במצרים”הפליגו בתשובה ורבה שפלותם... ריחם עליהם ורצונו פסק מלהמשיך את צערם ושפלותם” דבריו לא מפורשים על תפילה אך מראים שהאל קשוב לצרות עמו.
יש שהצביעו על מקום נוסף ברמב"ם שבו כותב[6] שההשגחה חלה אל האדם אשר מחשבתו עסוקה באל, ובהמשך דבריו כותב שהתפילה נועדה כדי להרגיל את האדם לעסוק במחשבתו על האל, אברהם סתיו סיכם את מקורות אלו וטען שיחס הרמב"ם לתפילות הוא כתרגול רוחני למחשבה על האל אשר גורמת להשגחה.
חיים קרייסל כתב שלפי הרמב"ם התפילה היא עידוד להתבוננות ולהשגת האמיתות הנשגבות על ידי המשכילים, אך בקרב העם התפילה משמשת כדרך לחזק את האמונה באל ולמעשה זהו מיתוס המיועד להמון.[7]
רבי ניסים ממרסיי ראה בתפילה כלי פסיכולוגי להתמודדות של האדם עם צרות בחייו וכדבריו: ”בהתחדש זה יתחדש לנפש כח כולל... ולכן אפשר שינת החולה מחליו... ומצורף לזה עוד כי יתחזק כוחם בבטחונם ותקות תפילתם וילחמו בחזקה”[8] עניין נוסף בתפילה לדבריו הוא הכנעת הלב, ריסון התאוות, ולשיפור הקשרים החברתיים אשר מסייעים לאדם להתמודד עם צרותיו.
רלב"ג סבר שהתפילה נועדה לחבר את האדם אל השכל הפועל על ידי דבקות באל, וממנה להשגחה פרטית (בדומה לרמב"ם), רלב"ג עסק בשאלה נוספת, איך תפילה שהיא פעולה של האדם עצמו מסוגלת להשפיע על אנשים אחרים, רלב"ג ענה על כך שהאדם המתפלל על חבירו מצטער בצערו והתפילה נענית - כלפיו שצערו יוסר ובכך גם צער חבירו מתבטל.
ראשוני המקובלים בימי הביניים עסקו אף בפילוסופיה וכך יצרו תורה המערבבת קבלה ופילוסופיה,[9] בכתביהם עסקו בשאלה זו במספר מקומות, כך באגרת הקודש כותב מחברה האלמוני, כי בהיות החסידים הקדושים מדביקים מחשבתם בעליונים כל דבר שמחשבין עליו באותה שעה היה מתקיים אם טוב ואם רע... כך רעיון זה הדומה לדברי הפילוסופים הופיע גם בכתבי המקובלים.
המקובל רבי יוסף ג'יקטיליה התייחס במפורש לשאלת הפילוסופים ודחה את השאלה לגמרי, כך:
וסוף התפילה ההגונה שהיא מתגברת ועולה מספירה לספירה עד שמגעת עד הרצון שהוא דבוק בכתר,... וכשהתפילה מגעת למקום הרצון אז כל השערים למעלה ולמטה נפתחים לפניו ואין שם מעכב ומונע על בקשתו, שהרי בעולם הרחמים הוא; ואז יפיק כל צרכיו ושאלותיו ואין דבר עומד לפניו, שהרי ממקום הרצון הוא שואב... ואין דבר עומד לפניו... ואותם חכמי הדורות שעברו שהיו חוששים לשינוי הרצון, אם היו יודעים מהו המקור הנקרא רצון לא היו חוששים לשינוי רצון, לפי שהיודע מהו רצון יודע שאין בו שינוי
— רבי יוסף ג'יקטליה, שערי אורה, ירושלים תשס"ה, פרק תשיעי ספירה שנייה, עמ' 378
בדבריו כותב ג'יקטליה שעל ידי שהאדם מגיע לשורש ה"רצון" הוא יכול לבקש ככל העולה על ידו, גם בדבריו מופיע הרעיון של התעלות אישית ושל התחברות לאישיות נבדלת מהאל.
הגישה המקובלת היא גישתו של רבי מאיר אלדבי, בדבריו[10] השתמש ברעיונו של האבן עזרא אך ללא הרעיון של דבקות בשכל הפועל, כלומר התפילה פועלת על ידי חוקיות קבועה של השפעת שפע לכל אדם לפי מדרגתו הרוחנית, התפילה מסייעת לשנות מדרגה זו ולעלות למדרגה גבוהה יותר וממילא לקבל שפע גדול יותר.
כך גם סברו גם בדורות מאוחרים יותר, רמח"ל טען שכך רצון האל לחסר את האדם, ועל ידי תפילתו - ישלים לו צרכו, מתוך הנחה שהאדם אינו זונח את ה'השתדלות' האנושית.[11]
”
"החושב בתפילה שמשנה את העניין האלוהי, הרי זה מחרף ומגדף, והחושב שאינו משנה אלא את עצמו הרי זה מקטין את ערך התפילה, ועמה יחד את כל הערך של העבודה האלוהית"
מהר"ל כתב דברים דומים: ”יש שואלין על התפלה: אם ראוי האדם שיתן השם יתברך אליו הדבר שהוא מתפלל, למה לא יתן אליו
בלא תפלה? ואם אין ראוי אליו, אם כן אף אם יתפלל ויבקש – וכי בשביל תפלתו יתן אליו? ועוד הקשו כי למה צריך להתפלל בדבור והרי השם יתברך יודע מחשבות בני אדם ודי היה במחשבה?, וכיוצא בזה מדברי שבוש עד שקצת נזרקה בהם רוח חיצונים לסכלות דעתם. . אבל דבר זה כי התפלה היא להשלים את האדם מה שהוא חסר ואז השם יתברך שומע תפלתו ובקשתו, כאשר האדם הוא חסר וצריך אל השלמה.”[13]
שד"ל סבר שאין האל מאזין לתפילות ואף התפילות לא משנות כלום מגזירותיו של הבורא, לדבריו הפולחן נחוץ לטובת האדם לחינוכו לתיקונו ולנחמתו.[14]
”
מי שאינו תופס ש"עולם (עולמו של הקב"ה) כמנהגו (המנהג שטבע בו בוראו) נוהג", ושאין משמעות התפלה הדרישה האוילית והמחוצפת שישנה הקב"ה ממנהגו של עולמו לטובת המתפלל, אלא היא ההדבקות בה' ע"י עבודתו ללא כל קשר למתרחש במציאות הטבעית – לא התפלל מימיו תפילה של מאמין בה' אלא של סוגד לאלילו
ישעיהו ליבוביץ סבר שתפילה אינה מיועדת לבקשות ואינה נענית, לדבריו תפילה היא רק דרך של עבודת ה', ואף על פי שבתפילה יש ניסוחים של בקשות פרטיות "חז"ל התאימו את תפילת החובה לפסיכולוגיה של האדם",[15] הרב ד"ר מיכאל אברהם סבר אף הוא כליבוביץ וסבר שהאל אינו מתערב בנעשה בעולמנו כלל, אך סייג שהתערבות אלוהית במקרים נדירים אפשרית, ועל כן ניתן לכוון בתפילות על מקרים שאין אפשרות להינצל מהם ללא נס[16].
בנצרות
מספר הוגים נוצריים עסקו אף הם בשאלה זו, כך אוריגנס הציב שלושה שאלות:[17] א. האל יודע את בקשותינו, ב. האל יודע את העתיד כך שלא יכול להיות שהעתיד יישתנה, ג. לא ייתכן שתפילת האדם מסוגל לשנות את רצון האל.
דימוי של תפילת מאמין נוצרי לאלוהיו
אוריגנס הסביר, שרצונו החופשי של האדם מונע על ידי הנטיות הקיימות בתוכו והן קיימות מאז ומעולם וידועות לאל מבראשית, וממילא כשהאדם מתפלל האל כבר ידע את מהלך הדברים, וסידר את המציאות בהתאם לכך, רעיון דומה מובא גם בכתבי מייסטר אקהרט.[18][19]
תומאס אקווינס[20] הציב שאלות אחרות: א. האל יודע הכל ואין צורך בתפילה שידע למה אנו זקוקים, ב. דעתו של האל אינה נתונה לשינוי וממילא אין צורך בתפילה שעניינה שינוי דעת האל, ג. יהיה נדיב יותר מצד האל למלא אל משאלותינו ללא צורך בבקשה.
אקווינס במהלך חייו ענה כמה תשובות לכך עמדתו האחרונה נוסחה ב"מכלול נגד הגויים"[21] לדבריו ההשגחה האלוהית כוללת חוק רוחני שתפילה נענית על ידי האל וניתן להשיג בה את המבוקש וזהו רצונו של האל, אקווינס הוסיף שיש לבקש בקשות שיביאו בוודאי לתוצאות חיוביות וכן בקשות שלא מכפיפות את רצון האל אלא נכנעות אליו.
ראשיתו של מחקר התפילה היה ב-1872 אצל פרנסיס גולטון[22] ששם לב שהעם מתפלל בכנסייה לשלומה של משפחת המלוכה, ואם כן משפחת המלוכה אמורה להיות יותר בריאה משאר העם. כשבדק את הדבר לא מצא שום הבדל סטטיסטי בין משפחת המלוכה לשאר העם. לתוצאה דומה הגיע כשהתפלל על חלקות אדמה מסוימות ונמצא שלא היה הבדל בין חלקות אלו לאחרות.
מחקרים מבוקרים
מטרת המחקר
מטרת המחקר היא לבדוק האם קיומה של תפילה שינה את המצב הבריאותי של החולים כפי שהוא מוגדר במדדים שונים כגון, טיפול בטיפול נמרץ, ימי אשפוז בבית החולים וכדומה.
מאפייני המחקר
במחקרים קלינים עם סמיות כפולה החוקרים והנחקרים כאחד אינם יודעים מי מהנחקרים משתייך לקבוצת הניסוי (שבה מחולל המדען שינוי יזום ומשמעותי) ומי לקבוצת הביקורת (שבה המדען לא עורך שינוי). במחקרי תפילה בנוסף על כך אין על החולה לדעת על המתפלל ולא על המתפלל לדעת על שם החולה. החולה לא יודע על המתפלל שכן ייתכן שעובדה זו תשפיע על מצבו הבריאותי, והמתפלל לא יודע על החולה שכן ייתכן שייבחר חולה בעל סיכויים גבוהים יותר לרפואה.
תנאי נוסף והכרחי הוא שהקצאת הנבדקים לקבוצות תהיה אקראית, ושהנבדקים בקבוצת הניסוי יהיו בעלי מאפיינים דומים לאלה בקבוצת הביקורת. מהימנות המחקר מושפעת גם מגודל המדגם, כלומר ממספר הנבדקים בכל אחת מהקבוצות.
במקרה בו אין הבדל בין הקבוצות לא לטוב ולא לרע, המסקנה היא שלא נמצא אישוש לכך שתפילות פועלות, אך לא ניתן להוכיח שהתפילה לא עובדת, זאת בשל העובדה שתמיד יהיה ניתן לטעון שאלוהים לא נענה כשמעמידים אותו למבחן, או שלא פנו לאל הנכון, (נצרות, אסלאם, יהדות וכו') או שהחולים היו בני עם מסוים, או שלא התקיימו תנאים משלימים הנדרשים כדי שהאל ישמע לתפילה.
היו שטענו שגם במקרה והניסוי הצליח והחולים הבריאו עדין לא תהיה הוכחה לכך לקיומו של האל זאת מפני שייתכן לדוגמה שכוחות מהמתפלל עוברים לחולה וכך הוא נרפא.[23] אבל יש ששללו טענה זו וסבורים כי היא אינה נכונה. מיכאל אברהם הסביר את הדבר באמצעות משל: אדם ההולך באנטארקטיקה ופוגש שם אדם מטוקיו הדבר אינו אמור להפתיע יותר מאשר שייפגוש שם אדם מפריז, אך אם לפני שהאדם יצא לאנטארקטיקה הוא הצהיר שיפגוש שם אדם מטוקיו, זה מוכיח על יכולת הניבוי שלו. אף כי מבחינה סטטיסטית האפשרויות שיפגוש אדם מפריז או אדם מטוקיו שקולות, אולם הניבוי המוקדם של האירוע מסיט את המשקל הסטטיסטי. וכך בנידון זה: לפני הניסוי יש ניבוי שהתפילה מועילה. כנגד לה נצבת העמדה שתפילה אינה מועילה. במקרה שהמחקר הוכיח שהתפילה הועילה, יש אישוש ברור לתזה הדתית.
תוצאות מחקרים שונים
כחמישה מיליון דולר מושקעים בשנה על מחקרים הבודקים את יעילות התפילה.[24] המחקר הגדול ביותר היה מחקר שנערך במימונה של קרן טמפלטון, בהובלתו של הרברט בנסון (אנ'). במחקר השתתפו כאלף שמונה מאות חולים בשישה בתי חולים. החוקרים חלקו את החולים לשלוש קבוצות: הקבוצה הראשונה קיבלה תפילות ולא ידעה על כך, הקבוצה השנייה לא קיבלה תפילות ולא ידעה על כך, הקבוצה השלישית קיבלה תפילות וידעה על כך. בכדי לשמור על החסיון הרפואי של החולים ניתן למתפללים רק השם הפרטי והאות הראשונה של שם המשפחה של החולים.
תוצאות המחקר לא מצאו הבדל בין הקבוצה שהתפללו עליה וזו שלא, אך בקרב נבדקי הקבוצה שהתפללו עליה והם ידעו על כך נצפו יותר סיבוכים רפואיים.[25] ההסבר שניתן לממצא זה היה שקבוצה זו חששה שהסיבה שמתפללים עליהם נובעת ממצבם החמור מה שגרם לתופעה פסיכולוגית שהרעה את מצבם – אפקט הנוצבו.
מחקרים מבוקרים איכותיים עם הקצאה אקראית, סמיות כפולה ומספר גדול של נבדקים אינם נפוצים. סקירת קוקרן משנת 2009 שכללה 10 מחקרים עם 7,646 נבדקים לא מצאה עדות ליעילות של תפילה על תמותה, מצב קליני כללי, אשפוז חוזר בטיפול נמרץ, או חזרה לאשפוז בבית החולים.[26] במטא-אנליזה שנערכה בשנת 2006 וכללה 14 מחקרים מבוקרים לא נמצא אפקט של תפילה.[27] סקירה שיטתית ומטא-אנליזה מ-2007 של 17 מחקרי תפילה עם 3,713 נבדקים העלתה כי בעשרה מהם לא היו הבדלים בין קבוצת הניסוי לקבוצת הביקורת ובשבעה נמצא שיפור בעל "אפקט קטן, אך עם מובהקות סטטיסטית" בקבוצה שעבורה התפללו. עם זאת, בשלושת המחקרים האיכותיים ביותר בסקירה לא נמצא אפקט.[28]
יהודה שינפלד ועמיתיו סיכמו ב-2002 תוצאות של שבעה מחקרים אחרים,[29] בבחינה של תוצאות המחקרים ניתן לראות שכל המחקרים שחקרו בסמיות כפולה נמצאה יעילות ואילו בשאר שלקו בביצוע המתודה המדעית לא נרשמה יעילות.[30]
^מובאות נוספות מהתנ"ך וחז"ל ראו" רבי בחיי בן אשר, כד הקמח, ערך תפילה (מהדורת למברג 1858 עמ' צח), וראו עוד: בלהה הלפרין, על התפילה בתנ"ך, בית מקרא, כרך לז חוברת ד (קלא) תמוז תשנ"ב, עמ' 348-359., באתר JSTOR
^רבי יהודה הלוי, ספר הכוזרי, מאמר ג תשובה ה, וראו: אליעזר שביד, "התפילה במשנתו של יהודה הלוי" בתוך: גבריאל חיים כהן (עורך), התפילה היהודית: המשך וחידוש, ירושלים תשל"ח עמ' 131-141
^פירוש אבן עזרא הארוך לשמות פרק לג פסוק כא, להרחבה במשנת ראב"ע ראו: יוסף כהן, הגותו הפילוסופית של ראב"ע, ראשון לציון תשנ"ו עמ' 335-337
^ראו: יצחק טברסקי, "כוונת הלב והתפילה במשנתו של הרמב"ם" בתוך: שולמית אליצור ואחרים (עורכים), כנסת עזרא, ירושלים תשנ"ה, עמ' 47-67
^קריאה מדוקדקת בכתבי הרמב"ם מחזקת את ההשערה, שביסוד משנתו עומדת תפיסת האל של הפילוסופים האריסטוטליים וגישתו לתפיה נובעת מתפיסה זו, הרמב"ם רואה בתפילה בעיקר עידוד להתבוננות ולהשגת האמיתות הנשגבות על ידי המשכילים, בקרב ההמונים היא משמשת כדרך לחזק את האמונה באל כשתופסים בצורה מילולית את הדעה שהאל שומע לתפילות ועונה להן, מדובר למעשה במיתוס המיועד להמון. - חיים קרייסל, "מדו-שיח להתבוננות הטרנספורמציה של מהות התפילה בפרשנות הפילוסופית היהודית בפרובנס בימי הביניים", שפע טל: עיונים במחשבת ישראל ובתרבות היהודית מוגשים לברכה זק, באר שבע תשס"ד, עמ' 64
^רבי נסים ממרסיי, מעשה נסים, מהדורת חיים קרייסל, ירושלים תש"ס, פרק יג – בהשגחה, עמ' 196 והלאה
^ראו בהרחבה אצל עודד ישראלי, הרמב"ן ביוגרפיה אינטלקטואלית, הוצאת מאגנס, ירושלים תשפ"א, עמ' 77
^רבי מאיר אלדבי, שבילי אמונה, ורשה תרמ"ז, הנתיב הראשון עמ' 14-15
^אגרות שד"ל אגרת 155, מובא בתוך: מ. ע. הרטום, פרקים במשנתו של שד"ל, עמ' 20 "אפילו הפניה לה' בתפילה הוא דבר אבסורדי לפי הפילוסופיה, כי אין האל זקוק לכך שנגלה לפניו את רגשותינו ואין הוא משנה את גזרותיו בעקבות תחנונינו, פולחן נחוץ לטובת האדם לחינוכו, לתיקונו, ולנחמתו."
^מיכאל אברהם, אין אדם שליט ברוח (כרך שני בטרילוגיית הגות), פרק שלושה עשר "תפילות ובקשות", הוצאת הגות ורוח, ירושלים 2019, עמ' 250-279
^Origen, On Prayer, Translated by William A. Curtis
^דבריו מובאים אצל:
Friedrich Heiler, Prayer: A Study in the History and Psychology of religion, translated and edited by Samuel McComb, Oxford University Press, 1932, p. 101.
^בכתביהם השפיעו על רבי חסדאי קרשקש אשר כתב דברים דומים, ראו: שלמה פינס, הסכולאסטיכה שאחרי תומאס אקווינאס ומשנתם של חסדאי קרשקש ושל קודמיו, בין מחשבת ישראל למחשבת העמים, ירושלים 1987, עמ' 178-222
^ראו:
David Basinger, Why Petition an Omnipotent, Omniscient, Wholly Good God?, Religious Studies, Vol. 19 (Mar. 1983), pp. 25–41 ; Simon Tugwell, Albert and Thomas: Selected Writings, New York: Paulist Press, 1988
^כך למשל טען האריס, ראו:
Harris WS, Gowda M, Kolb JW & al, A Ramdomized, controlled trial of the effects of remote, intercessory Prayer on outcomes in patients admitted to the coronary care unit. Arch Int Med, 1999; 159: 2273-2278
