יחסי צרפת–קנדה הם היחסים הדיפלומטיים שבין הרפובליקה הצרפתית לבין קנדה. יחסי צרפת-קנדה בעת המודרנית מתאפיינים ברמות גבוהות של שיתוף פעולה כלכלי וצבאי בין שתי המדינות. מוקדם יותר, הם היו מאופיינים במתיחויות דיפלומטיות, בעיקר בנוגע למעמדה החוקי של קוויבק.
על פי סקר ה-BBC העולמי בשנת 2013, 64% מהקנדים רואים את השפעת צרפת בעולם כהשפעה חיובית, כאשר 20% הביעו דעה שלילית וה-26% הנותרים הסתייגו מהשאלה. 87% מהצרפתים רואים את ההשפעה הקנדית בעולם באור חיובי כאשר 6% הביעו דעה שלילית וה-7% הנותרים הסתייגו מהשאלה.[1]
היסטוריה
קולוניאליזם אירופאי
בשנת 1720 שלטו הבריטים על ניופאונדלנד, נובה סקוטיה, צפון קנדה ועל חלק גדול ממערב קנדה, אבל מלבד זאת, כמעט כל מזרח קנדה, מחוף חצי האי לברדור (חוף באוקיינוס האטלנטי) עד לאגמים הגדולים, היו נתונים לשליטת צרפת וזאת מבלי לציין את השטח העצום בארצות הברית עליו היא שלטה, עד לואיזיאנה. בשנות החמישים של המאה השמונה עשרה החלה הממלכה המאוחדת בכיבוש קנדה, בשנת 1759 כל צרפת הקנדית נכבשה בידי הבריטים והאימפריה הצפון אמריקאית של צרפת התפוררה, ה"צרפתים של קנדה" - תושבי קוויבק דוברי הצרפתית, האקדיאנים, הצרפתים המטיסים ועוד כמה קבוצות אחרות, נשארו במדינה תחת הכיבוש הבריטי.
גם לאחר הכיבוש הבריטי נמשכה ההגירה הצרפתית לקנדה בקנה מידה קטן עד תחילת המלחמות בין צרפת לבריטניה ואחרות מ-1792 עד 1815, חלקן כלולות במלחמות הנפוליאוניות. בתקופה זו הפיצו ספרים צרפתיים רבים, והמהפכה הצרפתית הובילה פליטים שמרנים רבים לחפש מקלט בקנדה, שנשמרה תחילה כמדינה שמרנית. האוכלוסייה האנגלופונית של קנדה גדלה במהירות לאחר המהפכה האמריקאית ועצמאות ארצות הברית. הדעה הפרנקופילית בקרב התושבים הכפריים כלפי צרפת הפכה לדעה שלילית אחרי 1793. הקוויבקים דוברי הצרפתית תמכו בממלכה המאוחדת במלחמתה נגד ארצות הברית בשנת 1812.[2]קנדים רבים לא מקוויבק מדברים גם הם צרפתית עקב ההתיישבות המוקדמת שלהם באזור.
הדומיניון של קנדה
בתחילת ההיסטוריה של קנדה היו ענייני החוץ שלה נתונים לשליטת ממשלת הממלכה המאוחדת. הממשלה האוטונומית הקנדית ניסתה לקדם בחשאיות יחסי חוץ לא-רשמיים משל עצמה. אלכסנדר גאלט, הנציג הבלתי רשמי של קנדה בלונדון, ניסה לחתום בשנת 1878 על חוזה מסחרי עם צרפת, הוא נכשל משום שמסחר במגזרים מסוימים היה מחוץ לחוק בממלכה המאוחדת. מאמציו של גאלט לחתום על אמנה עם צרפת נשאו פרי ובשנת 1893 נחתם הסכם מסחר זהה עם צרפת על ידי צ'ארלס טפר, הנציב העליון של קנדה בלונדון. עם זאת, הסכם זה נחתם על ידי שגריר בריטניה בצרפת ולא על ידי נציג רשמי מטעם ממשלת צרפת.[3]
ב-1882 שיגרה מועצת מחוז קוויבק את נציגה לפריז, הקטור פאבר. הממשל הפדרלי הקנדי הגיב וביקש ממנו להפוך לסוכן הכללי של קנדה בצרפת. הוא ויורשו בתפקיד, פיליפ רוי ייצגו את קוויבק ואת קנדה בצרפת באופן לא רשמי עד 1912, כאשר הממשל הפדרלי ביקש מרוי להתפטר מהתפקיד בשל חשש לניגוד אינטרסים אפשרי עם הממלכה המאוחדת.
מלחמת העולם הראשונה
הארגון מחדש של המצב באירופה בתחילת המאה ה-20 הפך את קנדה (כחברה באימפריה הבריטית) וצרפת לבעלות ברית נגד גרמניה במלחמת העולם הראשונה. כוח המשלוח הקנדי במלחמת העולם הראשונה נלחם רוב מלחמת העולם הראשונה על אדמת צרפת, ועזר לצרפת להדוף את הפלישה הגרמנית. במלחמה, התרחש אחד מהקרבות המפורסמים ביותר של קנדה וצרפת כבעלות ברית צבאיות.
בדצמבר1917 התפוצצה בשוגג ספינת המשא הצרפתית מון בלאן שנשאה חמישה מיליון פאונדים של חומרי נפץ. הפיצוץ הרס את הליפקס, בירת נובה סקוטיה, הוא הרג 2,000 איש ופצע 9,000 איש. צרפת לא הואשמה על ידי קנדה בפיצוץ ותביעות מצד אזרחים נדחו פעם אחר פעם.[4]
מלחמת העולם השנייה
חיל הים הקנדי המלכותי מגיע לחוף ג'ונו בנורמנדי, יוני 1944
במלחמת העולם השנייה היו קנדה וצרפת בעלות ברית בתחילה נגד גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית. לאחר נפילת צרפת ב-1940 ניתקו רוב ממשלות המערב את היחסים עם צרפת של וישי, אולם קנדה המשיכה לקיים יחסים עם המשטר עד שנת 1942.
קנדה תכננה פלישה צבאית לאיים סן-פייר ומיקלון בשלהי 1941, אולם צרפת החופשית תחת האדמירל מוסלייר הצליחה לשחרר את סן-פייר ומיקלון מידי משטר וישי ובכך שמה קץ לתכנון מבצע קנדי לפלישה צבאית לאיים.
בסופו של דבר, קנדה הפכה לבעלת ברית חשובה ותומכת נלהבת של הכוחות הצרפתיים החופשיים בהובלת הגנרל שארל דה גול. דה גול עצמו נכנס שוב לצרפת לאחר הפלישה הקנדית לנורמנדי דרך חוף ג'ונו, ובסוף ביקור ובאוטווה ב-1944, עזב את המקום בקריאה נרגשת של "!Vive le Canada! Vive la France".
מלחמת סיני ומשבר סואץ
במהלכה של מלחמת סיני, הייתה הממשלה הקנדית מודאגת ממה שעלול להיות קרע הולך וגובר בין מדינות המערב. לסטר פירסון, שהיה לימים ראש ממשלת קנדה, הגיע לאו"ם והמליץ על הקמת כוח חירום של האו"ם (UNEF) בסואץ כדי "לשמור על הגבולות בשלום בזמן שיושג הסדר מדיני". גם צרפת וגם בריטניה דחו את הרעיון.
קנדה פנתה לארצות הברית, לאחר כמה ימים של דיפלומטיה מתוחה, קיבל האו"ם את ההצעה, וכוח נייטרלי שלא היה קשור לבריתות הגדולות (נאט"ו וברית ורשה - אף כי הכוחות הקנדים שהיו מעורבים הגיעו מנאט"ו) נשלחו בהסכמת נאצר לייצוב התנאים באזור.[5][6]
המלחמה תרמה לאימוץ דגל לאומי קנדי חדש, ללא התייחסות לעברה של אותה מדינה כמושבה של צרפת ובריטניה. ביקורו של דה גול בקוויבק הצרפתית ב-1967 הושפע רבות ממתחים מתמשכים מעשור קודם לכן והיה מתוח מתמיד.
מ-1967 ואילך
בשנים 1967–1969 היחסים בין שתי המדינות עלו על שרטון עקב מספר התבטאויות של שארל דה גול ומספר מאורעות שאירעו עם השתלטות מאפיה על קוויבק. היו גם מספר סכסוכים משפטיים וחוקתיים בנוגע למעמדה של קוויבק.
התפטרותו של דה גול ב-1969 ובחירת המפלגה הליברלית ב-1970 בהובלת רוברט בורסה, נתנו דחיפה לשני הצדדים לנורמליזציה של יחסי צרפת-קנדה. ההנהגות הבטיחו כי העוינות של סוף שנות השישים לעולם לא תישנה.
המדיניות הגוליסטית של "דואליזם" כלפי קנדה, שקראה ליחסים נפרדים ונפרדים בין צרפת וקנדה וצרפת וקוויבק, הוחלפה במדיניות דו-משמעית מעורפלת. בעוד שהממשלה הצרפתית ממשיכה לשמור על קשרים תרבותיים ודיפלומטיים עם קוויבק, היא מקפידה מאוד להתייחס לממשלה הפדרלית הקנדית בכבוד רב.
בשנת 2012 הסביר נשיא צרפתפרנסואה הולנד כי המדיניות קובעת שצרפת היא מדינה נייטרלית בנושא אך תלווה את קוויבק בכל גלגול שלה.
שיתוף פעולה אקדמי
צרפת היא המדינה החמישית בחשיבותה במספר התלמידים הזרים שלומדים בקנדה (ראשונה מבין מדינות אירופה). על פי נתוני 2003–2004 מאונסק"ו, צרפת היא גם היעד הרביעי הפופולרי ביותר עבור סטודנטים ללימודיים על תיכוניים מקנדה, והיעד הפופולרי ביותר שאינו דובר אנגלית. עבור סטודנטים ללימודים על-תיכוניים צרפתיים, קנדה היא החמישית בחשיבותה והיא מדורגת במקום השני מבחינת היעדים הלא אירופאים.[7]
האגודה פרנסאייז ד'אנדס קנדיאנס נוסדה בשנת 1976 כדי להקל על תקשורת בין-לאומית בין תלמידים בין שתי המדינות.[8]
ייצוג
קנדה מיוצגת בצרפת בדרג השגרירות באמצעות השגרירות שהיא מחזיקה בפריז, בירת המדינה.[9] קנדה מיוצגת בצרפת גם בדרג הקונסולרי באמצעות 3 קונסוליות רשמיות בערים: ליון,[10]ניס[11] וטולוז.[12] קוויבק הקימה בפריז משרד דיפלומטי לא רשמי.[13]
ג'ון פרנסיס בושר, (1999). "The Gaullist attack on Canada 1967-1997".
דייוויד האגלונד, ג'סטין מסי, (אביב/קיץ 2010). "L'Abandon de l'abandon: The Emergence of a Transatlantic 'Francosphere' in Québec and Canada's Strategic Culture"
בצרפתית
בסטיאן פדריק, (1999). "Relations particulières : la France face au Québec après de Gaulle".
ג'ויאל סרג', פול אנדרה לינטאו, (France-Canada-Québec. 400 ans de relations d'exception". (2008".
פייר סבארד, (Entre France rêvée et France vécue. Douze regards sur les relations franco-canadiennes aux XIXe et XXe siècles". (2009".
