עם השנים הסחר בין ארמניה לרשות הפלסטינית עלה. היצוא מהרשות הפלסטינית לארמניה כולל תרופות ארוזות, והיצוא מארמניה לרשות הפלסטינית כולל מיצי פירות ושוקולד.[6]
העשור השני של המאה ה-21
ב-20 ביוני 2011, נפגש נציג הפת"חנביל שעת עם שר החוץ הארמני אדוארד נלבנדיאן כדי לגייס את תמיכת ארמניה בבקשת הרשות הפלסטינית להשיג חברות באו"ם. לאחר מכן, הודיע שעת כי מספר מדינות הודיעו לו שהן יכירו במדינה פלסטינית בשבועות הבאים, וכי הוא מצפה שארמניה תהיה הראשונה מביניהן. עם זאת, ממשלת ארמניה לא פרסמה שום הצהרה בנוגע לפגישה. המצב ברשותה פלסטינית נתפס כאנלוגי על ידי ממשלת ארמניה לסכסוך נגורנו-קרבאך, וכי כל הכרה של ארמניה במדינה פלסטינית תהווה תקדים לזכות להגדרה עצמית באזור זה. על מצבים דומים, הנשיא סרז' סרגסיאן הצהיר בעבר, "לאחר סכסוך נגורנו-קרבאך, ארמניה לא יכולה להכיר בישות אחרת באותו מצב כל עוד היא לא הכירה ברפובליקה של נגורנו-קרבאך"..[7]
העשור השלישי של המאה ה-21
בינואר 2020 נשיא ארמניה ארמן סרקיסיאן ביקר בבית לחם ונפגש עם ראש הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס. בנובמבר 2021 נפגש שר החוץ הארמני אררט מירזויאן עם עמיתו הפלסטיני בפריז.
ב-27 באוקטובר 2023 ארמניה הייתה אחת מ-121 מדינות שהצביעו בעד החלטת העצרת הכללית הקוראת להפסקת אש מיידית של מלחמת חרבות ברזל.
ב-21 ביוני 2024 הכירה ממשלת ארמניה במדינה פלסטינית.[3]
יחסי תרבות
מלבד יחסי הממשלות, ארמנים ופלסטינים רבים מסתכלים זה על זה בסולידריות בשל מדיניות החוץ הישראלית. במשך שנים רבות הלכו וגברו בישראל הרגשות האנטי-ארמניים (לעיתים מעורבים ברגשות האנטי-נוצריים), במקביל לעליה הכללית של התנועה הציונית. סוגיה ארוכת שנים בין ארמניה וישראל המעוררת סולידריות נוספת היא הסוגיית היחס של ישראל לרצח העם הארמני. העמדה המסורתית של ממשלות ישראל הייתה הימנעות מהכרה בו, כדי לא לפגוע ביחסיה של ישראל עם טורקיה ואזרבייג'ן. גם אספקת הנשק שסיפקה ישראל לאזרבייג'ן הגבירה את העוינות הארמנית כלפי ישראל, שכן נשק זה הופנה כלפי הארמנים במסגרת מלחמת נגורנו-קרבאך השלישית.[8][9]
