יחסים נוצרו לראשונה בתקופת הרפובליקה הרומית, כאשר מצרים התלמיית הייתה לעיתים קרובות באינטראקציה עם רומא, והגיעה לשיאה בסיפוח הרומי של מצרים בשנת 30 לפני הספירה. עם התפרקות האימפריה הרומית המערבית בשנת 476 והמשך מצרים כמחוז של האימפריה הרומית המזרחית עד לכיבוש האסלאם בשנת 642, לא היו מדינות עצמאיות של איטליה ומצרים, וככאלה לא היו ביניהן יחסים דיפלומטיים. קשרי התרבות בין מצרים לאיטליה התרחקו לאורך זמן עם האסלאמיזציה של מצרים וחוזקה של הקתוליות באיטליה. רק לאחר העצמאות הרשמית של מצרים מהבריטים בשנת 1914 חודשו היחסים עם איטליה. עם עליית מוסוליני והפשיזם באיטליה והפלישה האיטלקית בסופו של דבר למצרים במלחמת העולם השנייה, היחסים הדרדרו. עם זאת, לאחר המלחמה כוננו היחסים מחדש והמדינות מנהלות כיום מערכת יחסים לבבית. מצרים ואיטליה שתיהן חברות באיחוד מדינות הים התיכון.
יחסי סחר
איטליה היא שותפת הסחר הגדולה ביותר של מצרים באיחוד האירופי, והיא השלישית בגודלה הבינלאומית לאחר ארצות הברית וסין. יתרה מזאת, ההשקעות של איטליה במצרים המסתכמות ב-2.6 מיליארד דולר, מרוכזות בעיקר בשירותי הובלה ובנקאות בקרב מגזרים אחרים, מה שהופך אותה למשקיעה האירופית החמישית בגודלה במצרים[1]. בסוף 2014 הגיע היקף הסחר בין המדינות לכדי 6 מיליארד דולר[2].
יחסים עכשוויים
שגרירות איטליה בקהיר
באפריל 2016, היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות הדרדרו כאשר סטודנט לתואר שלישי לדוקטורט איטלקי מאוניברסיטת קיימברידג' נמצא שנרצח באכזריות בקהיר לאחר שנעלם בינואר באותה השנה. בהמשך, החזירה איטליה את שגרירה במצרים להתייעצויות ברומא בנוגע למותו הפלילי של ג'וליו רגני, שבאותה עת ערך מחקר אקדמי ביקורתי בנושא זכויות עבודה ואיגודים מקצועיים במצרים. אכיפת החוק המצרית הניבה אז מידע סותר על גורלו של האזרח האיטלקי, דבר שלא היה מקובל על החוקרים האיטלקים. כתוצאה מכך, העיתונות האיטלקית ומשרד החוץ הצביעו על ההפרות השיטתיות של זכויות האדם במצרים, ואיימו בסנקציות פוליטיות אלא אם כן הנהגת המשטרה ותרגולם יעברו שינויים משמעותיים[3].
