לאחר מלחמת העולם השנייה, איטליה הפכה לשותפה טרנס-אטלנטית חזקה ופעילה אשר יחד עם ארצות הברית ביקשה לטפח מודל דמוקרטי ושיתוף פעולה בינלאומי בנושאי עימות וסכסוכים אזרחיים. לשם כך, ממשלת איטליה שיתפה פעולה עם ארצות הברית בגיבוש מדיניות הביטחון, ההגנה ושמירה על השלום. תחת הסכמים דו-צדדיים עתיקי יומין שמקורם בחברות שתי המדינות בארגון האמנה הצפון אטלנטית (נאט"ו), איטליה מארחת זרועות חשובים מהכוחות המזוינים של ארצות הברית בוויצ'נצה ובליבורנו (צבא ארצות הברית); אביאנו (בסיס של חיל האוויר); ונמלי בית עבור צי ארצות הברית בשלוש ערים שונות. בארצות הברית ישנם כ-11,500 אנשי צבא המוצבים באיטליה. איטליה מארחת את מכללת ההגנה של נאט"ו ברומא.
איטליה היא שותפה מובילה בלוחמה בטרור, בהיותה חברה מייסדת הן של האיחוד האירופי והן של נאט"ו, ושתי המדינות משתפות פעולה באומות המאוחדות, בארגונים אזוריים שונים, ובשמירה על השלום, השגשוג והביטחון.
בנוסף לקשרים ממשלתיים, כלכליים ותרבותיים קרובים, על פי סקרי דעת קהל, איטליה היא אחת המדינות הפרו-אמריקאיות ביותר בעולם, כאשר 70% מהאיטלקים ראו את ארצות הברית באור חיובי ב-2002, אחוז שעלה ל-78% ב-2014[1]. על פי דו"ח המנהיגות הגלובלית של ארצות הברית לשנת 2012, 51% מהאיטלקים בטחו בהנהגת ארצות הברית תחת ממשלו של ברק אובמה, בעוד 16% הסתייגו ו-33% לא היו בטוחים[2]. מהצד השני, אמריקאים רבים גם רואים את איטליה באור חיובי, עם מעל ל-70-80% אמריקאים שרואים את איטליה כמדינה מועדפת.
טרום מלחמת העולם השנייה
לאחר הירצחם של 11 איטלקים במהלך לינץ' המוני בשנת 1891, היחסים בין האומות היו מתוחים. הממשלה האיטלקית דרשה להעמיד לדין את ההמון שביצע את הלינץ' ולשלם פיצויים למשפחות האבלות. כאשר ארצות הברית סירבה להעמיד לדין את מנהיגי ההמון, השיבה איטליה את שגרירה מוושינגטון הבירה כאות מחאה. ארצות הברית הלכה בעקבותיה, והשיבה את צירה מרומא. היחסים הדיפלומטיים נותרו במבוי סתום במשך יותר משנה. היו שמועות על מצב מלחמה בין שתי המדינות. כאשר נשיא ארצות הבריתבנג'מין הריסון הסכים לשלם 25 אלף דולר אמריקני כפיצוי למשפחות הקורבנות, הקונגרס של ארצות הברית ניסה ללא הצלחה להתערב בנדון, תוך שהוא מאשים את הריסון "עושק מנהלי המנוגד לחוקה תוך שימוש בכוחות הקונגרס".
עליית הפשיזם באיטליה ומלחמת העולם השנייה
מאז עלייתו של בניטו מוסוליני לשלטון, ארצות הברית שיבחה אותו על הישגיו הראשוניים, שכללו סיוע ליחסים בין שתי המדינות. היחסים הידרדרו לאחר שאיטליה פלשה לאתיופיה. פלישה זו התרחשה בערך בזמן בו החלה ארצות הברית במדיניות ההתבדלות.
ראש ממשלת איטליהאלצ'ידה דה גספרי, איש המפלגה הדמוקרטית-נוצרית באיטליה, זכה לתמיכה ניכרת בארצות הברית, שם נתפס כאיש שמסוגל להתנגד לגאות הקומוניסטית במערב אירופה הדמוקרטית. בינואר 1947 ערך דה גספרי ביקור בארצות הברית. המטרות העיקריות של הביקור היו לרכך את תנאי הסכם השלום שהיה תלוי ועומד עם איטליה ולהשיג סיוע כלכלי מיידי. הביקור בן עשרה ימים, בהדרכתו של איל התקשורת הנרי לוס, הבעלים של מגזין טיים, ורעייתו קלייר בות' לוס, השגרירה העתידית של ארצות הברית ברומא, נתפס כ"ניצחון" בתקשורת, מה שהביא להערות חיוביות בעיתונות האמריקאית[3].
במהלך פגישותיו בארצות הברית, הצליח דה גספרי להשיג הלוואה כלכלית צנועה אך משמעותית מבחינה פוליטית של 100 מיליון דולר אמריקני. לדברי דה גספרי, דעת הקהל תראה את הלוואה זו כהצבעה של אמון בממשלת איטליה ותחזק את עמדתו מול המפלגה הקומוניסטית בהקשר של המלחמה הקרה המתעוררת. התוצאות החיוביות חיזקו את המוניטין של דה גספרי באיטליה. הוא גם חזר עם מידע שימושי על השינוי המהותי במדיניות החוץ האמריקאית, שתוביל למלחמה הקרה ולפריצת הקומוניסטים והסוציאליסטים השמאלנים לפוליטיקה של איטליה, וכן סילוקם מהממשלה במשבר מאי 1947[4].
איטליה עמדה בפני חוסר יציבות פוליטית בשנות ה-70 של המאה ה-20, שהסתיימה בעשור שלאחר מכן. תקופה זו אופיינה בקונפליקטים חברתיים רבים ובפעולות טרור שבוצעו על ידי תנועות חוץ-פרלמנטריות. חיסולו של מנהיג המפלגה הדמוקרטית-נוצרית, אלדו מורו, הוביל לסוף "פשרה היסטורית" בין המפלגה הדמוקרטית-נוצרית והמפלגה הקומוניסטית האיטלקית. בשנות השמונים, לראשונה, בשתי ממשלות עמדו בראש רפובליקני (ג'ובאני ספאדוליני) וסוציאליסט (בטינו קרקסי) ולא על ידי דמוקרטי-נוצרי.
עם תום תקופת חוסר היציבות הפוליטית של שנות העופרת באיטליה (1969–1989), המפלגה הקומוניסטית האיטלקית הגדילה בהדרגה את תפוצתה באיטליה בהנהגתו של אנריקו ברלינגר. המפלגה הסוציאליסטית (PSI), שותפתה של הדמוקרטים-נוצרים ובראשם ראש הממשלה בטינו קרקסי, נעשתה ביקורתית יותר ויותר כלפי הקומוניסטים וברית המועצות; קרקסי עצמו הזדהה עם עמדתו של נשיא ארצות הברית רונלד רייגן בעניין הצבת טילי פרשינג II באיטליה, מהלך שהקומוניסטים התנגדו לו בלהט.
במהלך העשור הראשון של המאה ה-21, סילביו ברלוסקוני וממשלותיו נטו לצדד במדיניות החוץ של ארצות הברית. תחת הנהגתו שינתה הממשלה האיטלקית גם את עמדתה המסורתית בנושא מדיניות חוץ, כאשר הפכה מהממשלה המערבית הפרו-ערבית ביותר לבעלת קשרי ידידות רבים עם ישראל וטורקיה. איטליה, בהנהגת ברלוסקוני, הפכה לבעלת ברית איתנה של ארצות הברית בשל תמיכתו במלחמת אפגניסטן ובמלחמת עיראק במסגרת המלחמה העולמית בטרור. עם זאת, מספר שינויים באירופה היו גם לרעתו של בוש. ידידיו הטובים באיטליה ובספרד, סילביו ברלוסקוני וחוזה מריה אסנאר, איבדו את שלטונם לטובת מועמדים בעלי גישה מסויגת לארצות הברית, מנהיגים חדשים אשר היו מי שהגדירו אותם כאנטי-אמריקנים. חילופי השלטון באיטליה ובספרד הביאו לפרישתם של שתי מדינות אלו מהמלחמה בעיראק[5][6]. לפיכך נרשמה הידרדרות ביחסים בין ארצות הברית למדינות אלו, ובמיוחד עם ספרד[7].
