יוליה קיינר

יוליה קיינר
Julia Keiner

יוליה קיינר, מחלקת האריגה בצלאל החדש, 1950. צילום: ורנר בראון
לידה	1900 וילהרמסדורף, גרמניה
פטירה	1992 (בגיל 92 בערך) ארצות הברית
תקופת הפעילות	מ-1927
תחום יצירה	הוראה, אריגה
מעסיק	בצלאל החדש
פרסים והוקרה	פרס לעיצוב מפה לבית הלוויות העירוני, פרנקפורט, גרמניה, מדליות כסף, טריאנלה לאריגה, מילנו, איטליה, מדליית זהב, די דויטשן האנדוורקסמסה, מינכן, גרמניה

יוליה קיינר (1900, גרמניה – 1992, ארצות הברית) הייתה מעצבת טקסטיל מומחית באריגה. קיינר הייתה דמות מובילה בתחום אריגת היד בארץ ישראל ומיסדת המחלקה ללימודי אריגה בבצלאל החדש, בשנת 1941.

ביוגרפיה

קיינר נולדה בעיר וילהרמסדורף. בשנים 1927–1929 למדה אמנות ועיצוב טקסטיל במינכן ובנירנברג ועיצוב טקסטיל ואריגה בבית הספר לאמנות ואומנויות שימושיות בפרנקפורט. לאחר מכן הקימה בבית הספר סדנה ניסיונית לאריגה וסטודיו לעיצוב וייצור אריגים. קיינר המשיכה ללמוד בשווייץ, צרפת ושוודיה. בשנת 1936 עלתה לארץ ישראל, והקימה בירושלים בית מלאכה עצמאי. בשנת 1940 הזמין אותה מרדכי ארדון להקים מחלקה לאריגה בבצלאל החדש. המחלקה נפתחה בשנת 1941 והיא לימדה בה מעל עשרים שנה. בשנת 1962, עזבה יוליה קיינר את בצלאל, ואת מקומה בראש המחלקה לאריגה, מילאה רות קייזר, עד לסגירתה בשנת 1969.

בשנת 1964 נישאה קיינר לליאו פורכהיימר והיגרה לארצות הברית, שם חיה ויצרה עד סוף ימיה.^[1]

קיינר נפטרה בשנת 1992. עבודותיה נתרמו לאוסף העיצוב של מוזיאון ישראל. בשנת 1993 נערכה לזכרה תערוכת יחיד באגף העיצוב במוזיאון.

פעילותה במחלקה לאריגה בבצלאל החדש

מטרת הלימודים במחלקה לאריגה הייתה להקנות לתלמידות את מקצוע האריגה לפרנסתן וללמוד את תחום אריגת בדים ושטיחים לקידום תעשייה עברית. לאור זאת, ניתן דגש בלימודים לשימוש בחומרים מקומיים לצד אימוץ הסגנון המופשט והפונקציונלי בהשראת בית הספר באוהאוס. המטרה הייתה להנחיל סגנון מודרני גם בעיצוב שטיחים בבית הישראלי.^[2]

לאורך שנות קיום המחלקה היה קיים מתח בין המחשבה המודרניסטית-פונקציונלית לבין ניסיון לשלב סגנון מקומי חדש. תלמידות המחלקה עסקו ברישום חומרי וצורני של צדפים צמחים ואבנים, והעתיקו רקמות עתיקות מאוספי בית הנכות הלאומי הסמוך.^[3]

לאחר שארגון הנשים ויצו הצטרף לשותפות בבצלאל החדש, נוספו ב-1945 לתוכנית הלימודים במחלקה גם לימודי רקמה.^[4] הסטודנטיות פיתחו דגמים לרקמה שהתבססו על עבודותיהם של מורי המחלקות השונות. כך השתלבו במחלקה השראות מהכתב העברי, הרקמה התימנית, הפרסית והבוכרית, במקביל לצורניות גאומטרית מודרניסטית.^[5]קיינר לימדה בסגנון מייסטר מומחה, בדגש על טכניקה מוקפדת. התלמידות הציגו את עיצוב האריגים תחילה בתוכנית צבע בצבעי מים ורישומים טכניים, ורק לאחר מכן ארגו. שיטת הלימוד שהנהיגה קיינר במחלקה לאריגה, התבססה על עיצוב שנוצר במהותו מהבנה מעמיקה של מבנה האריג, אשר דרש ידע, מיומנות טכנית ושליטה מלאה במהלך האריגה ובשימוש בנול.^[6]

יצירה

קיינר התמקדה באריגים שימושיים ובעיצוב בדים שבא לידי ביטוי בטכניקות האריגה וחיבורי השתי והערב. בשנים הראשונות כראש מחלקת האריגה בבצלאל' התמקדה קיינר באריגה של בדים שימושיים כמו וילונות, מפות, צעיפים וכדומה. בשנת 1953 עיצבה אריגים לווילון באולם העיתונות של האו"ם בניו יורק^[7]. ובהמשך אף עיצבה אריגים לחברות טקסטיל קנול (Knoll) ואיזבל סקוט (Isabel Scott).

קיינר השתמשה במגוון חוטים, כמו כותנה, פשתן, צמר ומשי, ואף שילבה חוטי מתכת באריגים.

בשנות החמישים החלה קיינר לארוג שטיחים בטכניקת קילים ואריגת קשרים, בעיקר קשר בסגנון סמירנה. בתקופה זו צמר הכבשים היה זמין בארץ, וקיינר השתמשה בצמר המקומי בצבעיו המקוריים, כדי להדגיש את הקשר לעיצוב המקומי. השטיחים עוצבו בצורות גאומטריות, מופשטות ובמרקמים מונוכרומטיים. גוני המונוכרום של השטיחים נבחרו בהשראת צבעי האדמה, החול, הים והמדבר בישראל.^[2] השילוב בין הידע והמומחיות של קיינר בשיטות הייצור לצד השראה מהטבע המקומי חיבר בין הסגנון המודרניסטי-אוניברסלי לבין ניסיון לנסח שפת עיצוב מקומית.

בשלב מאוחר בחייה, כשבריאותה לא אפשרה לה לארוג, היא עסקה ביצירת דיאגרמות בצבעי מים שנבעו מהתבוננות בטבע ובקולאז' מפיסות גזורות של אריגיה.^[8]

פרסים

• 1927 - פרס לעיצוב מפה לבית הלוויות העירוני, פרנקפורט, גרמניה
• 1954 - מדליות כסף, טריאנלה לאריגה, מילנו, איטליה
• 1961 - מדליית זהב, די דויטשן האנדוורקסמסה, מינכן, גרמניה

תערוכות

• 1941 - מלאכת האמנות הארץ-ישראלית החדשה הראשונה. תערוכה קבוצתית, בית הנכות הלאומי בצלאל ירושלים
• 1942 - מלאכת האמנות הארץ-ישראלית החדשה השנייה. תערוכה קבוצתית. בית הנכות הלאומי בצלאל ירושלים
• 1947 - אמנות שימושית ומרשם תעשייתי בארץ-ישראל. תערוכה קבוצתית
• 1954 - טריאנלה לעיצוב במילאנו. תערוכה קבוצתית
• 1956 - אמנות יום יום, אמנות שימושית בישראל. תערוכה קבוצתית
• 1958 - Forms From Israel ארצות הברית, תערוכה קבוצתית נודדת בהשתתפות יוליה קיינר ואריקה קלוגר. אוצר ג'והן צ'יני
• 1960 - אריגים, תערוכה קבוצתית, לקידום העיצוב בישראל, אוצר ג'והן צ'יני, המכון הישראלי לעיצוב המוצר, חיפה
• 1964 - שלש מלאכות עתיקות-חדשות בישראל. מוזיאון וילפריד ישראל, לאמנות וידיעת המזרח, קיבוץ הזורע
• 1962 - שטיחים קשורים, יוליה קיינר, תערוכת יחיד. בית הנכות הלאומי בצלאל
• 1993 - יוליה קיינר פורכהיימר, אריגים וקולאז'ים, תערוכת יחיד. מוזיאון ישראל

ראו גם

• אמנות סיבים

לקריאה נוספת

• Noga Bernstein, "Julia Keiner's Universalism and the Question of Israeli Style". Journal of Design History 37(1), 2024 https://doi.org/10.1093/jdh/epad058
• אריגים של יוליה קיינר, ארכיון רוז לאופנה וטקסטיל, באתר שנקר
• ד"ר נגה ברנשטיין, יוליה קיינר ושאלת המודרניזם הארץ-ישראלי בעיצוב טקסטיל, הכנס הארצי השלישי של העמותה לחקר אמנות, נשים ומגדר בישראל, אוניברסיטת בר-אילן, באתר יוטיוב, 2021
• רעות ברנע, לטוות היסטוריה, על התערוכה שבעה בדים, שבע דמויות מפתח בתולדות עיצוב טקסטיל בישראל, אוצרת יובל עציוני, מגזין טקסטורה, 10 בינואר 2023

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא יוליה קיינר בוויקישיתוף

הערות שוליים

1. יוליה קיינר, מרכז מידע לאמנות ישראלית, באתר מוזיאון ישראל, ירושלים
2. השטיחים הכבושים, באתר המחסן של גדעון עפרת, ‏19 בפברואר 2014
3. הרציונאל של "בצלאל החדש" 1935–1965, באתר המחסן של גדעון עפרת, ‏16 בינואר 2011
4. יעל גילעת, רות מרקוס (ע), ה, רוקמות האומה: ארגוני נשים כפטרון האוּמנות העממית הרשמית. בתוך: נשים יוצרות בישראל, 1920–1970, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2008, מגדרים, עמ' 181–224
5. דורית לויטה, גדעון אפרת, בנימין תמוז (ע), סיפורה של אמנות ישראל : מימי "בצלאל" ב-1906 ועד ימינו, גבעתיים: מסדה, 1987
6. יובל עציוני, שבעה בדים, דמויות מפתח בתולדות תרבות טקסטיל בישראל, טליה טוקטלי (עורכת) 1280, כתב עת לתרבות חומרית, גיליון 45, עמותת אמנים יוצרים בישראל, 2023.
7. ג'והן צ'יני אצל בנימין תמוז [עורך], אמנות ישראל, תל אביב: מסדה, 1963
8. נגה ברנשטיין, יוליה קיינר ושאלת המודרניזם הארץ-ישראלי בעיצוב טקסטיל, הכנס הארצי השלישי של העמותה לחקר אמנות, נשים ומגדר בישראל, אוניברסיטת בר-אילן, באתר יוטיוב. 2021.