יוהאן טורי (בנורווגית: Johan Turi; 12 במרץ 1854 – 30 בנובמבר 1936) היה סופר, צייד, דייג[1], רועה איילים ומדריך תיירים[2] מנורווגיה ושוודיה. הוא נחשב לסופר הסאמי הראשון שפרסם ספר חילוני בשפה הסאמית.[3]
בכתיבתו התמקד באזור טורנה לאפמארק (נו') שבצפון שוודיה, שם התקיימו שש קהילות סאמיות (סיאידות) אשר לאחת מהן, סיאידת תלמה, השתייך הוא עצמו, וטען שהסאמים הם ילידי המקום, שחיו בו מאז ומעולם.[2]
ביוגרפיה
טורי נולד בקאוטוקיינו ב-1854, לאב שהיה פעיל נגד המורדים במרד קאוטוקיינו שנתיים לפני כן.[4] בסביבות 1880, לקראת סגירת מעברי הגבול בין נורווגיה לפינלנד שחסמו לרועי האיילים של קאוטוקיינו גישה לשטחי המרעה החורפיים בפינלנד, עברה המשפחה לקהילה באזור יוקאסיאוורי בשוודיה.[5][4]. טורי היה כבר איש צעיר בשלב זה, ועם המעבר התחיל להתמקצע בלכידת זאבים.[6] ברקע החלה שוודיה לשנות את פני האזור בו חי: מאז 1883 הוחל פיקוח על היערות, ניתנה בעלות על קרקעות, ב-1888 הוקם קו רכבת להעברת מחצבים בין ז'ליוורה (שו') ללולאו, ב-1890 ניתן רישיון לכריית מחצבים בז'ליוורה (שו') וב-1903 נפתחה תחנת רכבת לתיירים באביסקו (אנ').
טורי, ששאף להיות צייר וסופר, ניסה להתפרנס ממכירת ציורים שלו לתיירים. במקביל ניסה להשתלב בהדרכת תיירים, וקיבל עבודות מזדמנות בחברת הכרייה השוודית LKAB, אם כי מנהל החברה, היאלמאר לונדבוהם (שמאוחר יותר יממן את פרסום ספרו של טורי), לא רצה להעסיק סאמים באותה תקופה, מתוך התפיסה השוודית שיש לשמר את הסאמים כפי שהם.[2]
בתחילת המאה ה-20 הסתמנה נטייה של פעילים ומנהיגים סאמים לפנות ישירות אל התרבות השלטת שנכפתה עליהם, בין אם בשוודיה או בנורווגיה, על מנת להגן על הסאפמי מן ההשפעות הזרות שנכפו וחילחלו אליו. דוגמה לכך הייתה אלזה לאולה (אנ') (1877-1931): רועת איילים סוציאליסטית ופמיניסטית מן הסאמים הדרומיים שב-1904 פרסמה גילוי דעת על כך שהסאמים מודרים מהפוליטיקה משום שאינם יכולים לממן את הצבעתם, שהחינוך שלהם מוגבל לשלוש שנים במסגרות מסיונריות ולכן יוצר נחיתות, שהם נדחקו תקופה ארוכה בידי המתיישבים החדשים ושההתייחסות אליהם בכתובים השוודיים מלאה בדעות קדומות על היותם נחשלים תרבותית. נטייתו של טורי לכתוב על הסאמים אף היא חלק מאותה נטייה כללית, אך מצד אחד היא פחות מתריסה ויותר מחנכת מזו של לאולה, ומצד שני מצביעה על רמה חדשה של ביטחון לבצע מהלך של הוצאת ספר.[2]
העבודה עם דמאנט האט
ב-1904 פגש סטודנטית דנית לאמנות בשם אמילי דמאנט (שבהמשך תשנה את שם משפחתה לאחר נישואיה ל"דמאנט האט") ברכבת בצפון סקנדינביה בה נסעה עם אחותה. היא הייתה בת 31, דוברת דנית, רווקה וחיה על קצבה מטעם דוד שלה שאיפשרה לה לצאת מכפר מוצאה, ללמוד ולטייל. טורי עצמן היה אז בסביבות גיל 50 דובר סאמית צפונית, פינית ומעט שוודית משובשת. בעזרת מתרגם מקרי שהיה ברכבת סיפר לה על רצונו לכתוב ספר על הסאמים, והיא סיפרה לו על רצונה לחיות חיי נוודים. זמן קצר לאחר שחזרה לדנמרק קיבלה דמאנט-האט מכתב מטורי, כתוב בערבוב של שוודית ופינית, ומשם התפתח ביניהם קשר רציף.[7]
מסביבות 1905, שנה לפני שסיימה את התואר (שעשתה במשך שמונה שנים), למדה דמאנט-האט את השפה הסאמית אצל פרופ' וילהלם תומסן (אנ'). ב-1906 כבר יכלה לכתוב את המכתבים לטורי בסאמית. טורי היה מאוד משועשע מכך. במכתב מ-1907, מעט לפני הגעתה של דמאנט האט אל שטחי הסאמים, ציין שוב טורי שהוא חושב רבות על כתיבת ספר על חיי הסאמים.[7]
שלוש שנים לאחר הנסיעה, ביוני 1907, חזרה דמאנט-האט לצפון סקנדינביה, מצוידת במילון סאמי-דני גדול, במצלמה וביומן. שם היא חיה במשך שנה וארבעה חודשים עם אסלאק טורי, אחיו הבכור של יוהאן טורי, אשתו סירי וארבעת ילדיהם, ליד טורנטראסק (אנ') בצפון שוודיה. יוהאן היה מי שקישר ביניהם ולמעשה מי שפתח לדמאנט האט פתח לתרבות ולקהילה הסאמית שהתייחסה בחשדנות לזרים, ועם זאת בתקופה שהייתה בטורנסטראק נוא עצמו לא היה שם, ודמאנט האט העידה שפגשה אותו רק לעיתים נדירות. נראה שהספר שחשב יוהאן לכתוב המשיך להיות נושא לשיחותיהם, וממכתבים שהחליפה בספטמבר 1907 עם אנדרס פדרסן, חבר ללימודים שלבסוף ייעץ בכתיבת הספר, ניכר אף שהיה כבר בשלב מוקדם זה חוסר הסכמה בין דמאנט האט לבין טורי בנוגע להוספת איוריו לספר, ושהם התחבטו לדבי שפת כתיבת הספר: פינית או סאמית. פדרסן תמך חד משמעית בכתיבה בסאמית, וגם המליץ לאפשר לטורי לבטא את עצמו בהוספת ציוריו.[7] טורי דווקא היה מעוניין לכתוב את כתביו בפינית, גם כדי לקדם אותם בשפה כתובה רשמית אך גם מכיוון שהקהילה הסאמית הפגינה יחס שלילי לכתיבה וראתה אותה כחסרת ערך לקיום המיידי. אך לבסוף שכנעה אותו דמאנט האט לכתוב בסאמית ולפרסם עם תרגום. עם זאת את כתביו האחרונים ניכר שאכן כתב בפינית.[1]
בנובמבר 1907 במהלך ביקור ביוקאסיאוורי עם אסלאק ומשפחתו פגשה דמאנט האט את היאלמאר לונדבוהם שהיה אז מנהל הסניף המקומי של חברת הכרייה השוודית LKAB. לונדהובם למד אמנות בעברו, לפני שנעשה למהנדס וגאולוג, ורכושו הרב איפשר לו לתמוך כלכלית באמנים ולנהוג בנדיבות אם מכריו הסאמים. הוא היה רווק בגילו של טורי, והסתקרן לראות אישה דנית בין הסאמים, לבושה כמותם. בארוחת ערב שאכלו ביחד היא העלתה לפניו את רעיון ספרו של טורי, והוא הציע שאם היא תוודא שהוא ייכתב, לונדבוהם עצמו יממן את הוצאתו. לימים הוא אכן מימן אותו והשתתף בקידומו. ייתכן שלונדבוהם אף עסק בספר כדי לשמור על קרבה לדמאנט האט עצמה.[7]
לאחר שנה, במאי 1908, הצטרפה דמאנט-האט לאסלאק, סירי וסאמים נוספים מאזור קארסואנדו בנדידה העונתית עם האיילים אל ההרים של טרומסדאלן. כשחזרה, היא ויוהאן טורי התיישבו לכתוב את הטקסטים שהפכו לבסוף לספרו הראשון של טורי.[7]
כתיבת ספרו הראשון
עוד כשגרה עם משפחת אחיו הודיע טורי לדמאנט האט במסגרת חליפת מכתבים ביניהם שהוא סיים לכתוב את ספרו בסאמית (לא לפני שביקש ממנה שתשכנע בן דודו לעזור בכתיבה), אבל טען שהוא כתב רק על ימי קדם, ונשאר לו לכתוב על המצב בתקופתו. דמאנט האט העירה שנים אחר כך וכשבדקה מול טורי גילתה שהדברים היו בעיקר הבעת רצון טוב, וכלום לא נכתב בפועל. בשלב זה היא הבטיחה לטורי שהיא תמצא זמן לשבת איתו ולוודא שהוא אכן מצליח להתקדם בכתיבה, והוא הבטיח לה שיכתוב כל מה שהוא חושב עליו בזמן שהיא יוצאת לנדידת האביב עם משפחת אחיו ועם האיילים. כשחזרה, גילתה ששוב, לא נכתב שום דבר משמעותי. בשלב זה החליטה להטיל עליו פיקוח צמוד, וב-1908 עברו יוהאן טורי ודמאנט-האט לגור ביחד בבקתת כורים ליד טורנסטראק שמנהל התחנה, לינדקוויסט העמיד לרשותם ללא תמורה. שם, תחת פיקוחה והכוונתה של דמאנט האט, ועל אף שחלקו את הבקתה עם משפחה פינית ואף קיבלו אורחים שהסיחו את תשומת הלב מדי פעם, אכן נכתב לבסוף ספרו הראשון של טורי. כך גרו וכתבו בתקופה של שישה עד שמונה שבועות, עד הסתיו, אז חזרה דמאנט האט לדנמרק.[8][1][7]. גם לאחר חזרתה לדנמרק המשיכה לתשאל את טורי במכתבים לגבי פרטים שונים על הטקסטים שכתב, והוא המשיך לענות לה ולהבהיר את הדברים. עם זאת, ברבים ממכתביו של טורי מ-1908 עד 1910 בקושי מוזכר הספר, והוא בעיקר מבטא בהם את געגועיו לדמאנט האט.[7]
ישנה התייחסות של חוקרים לאפשרות של יחסים רומנטיים בין טורי לבין דמאנט האט, אולם ההשערה הנפוצה היא שהיחסים היו אפלטוניים, ושדמאנט האט שימשה בבקתה על תקן מזכירה ועוזרת בית כדי לשחרר את טורי מן המטלות היומיומיות ולפנות אותו לכתיבה. עם זאת בראיונות מאוחרים ציינה דמאנט-האט כי טורי הוא שבישל בדרך כלל, וייתכן שתדמיתה כ"עוזרת" נועדה להקטין ביקורת על מגוריה המשותפים איתו.[7]
אישיותו
אישיותו של טורי כללה שילוב ייחודי של סקרנות אינטלקטואלית לגבי הקהילה בה חי ודאגה לגבי עתידם של הסאמים ככלל, ועם צורך לבטא את הקול הסאמי ואת הידע שנצבר אצלו לגבי אורח החיים הסאמי. שילוב זה היה קריטי על מנת שיוכל להתעלות מעל השיגרה השוחקת של חיי הסאמים וליצור את יצירתו פורצת הדרך.
לאחר הפרסום
בעקבות פרסום הספר נעשה טורי מפורסם גם מחוץ לצפון שוודיה. תיירים החלו לבקש את שרותיו כמדריך וביקשו לקנות ממנו את ספריו ואת ציוריו, ובורג מש (אנ'), צלם ידוע מקירונה, צילם תמונות רבות שלו שרק חיזקו את תדמיתו.[7]
מתישהו בין 1908 ל-1916 נתן לונדבוהם לטורי בקתת עץ קטנה בכפר הקטן לאטילאהטי (סמ') וסירה ממונעת. טורי חי בבקתה הזו עד סוף ימיו, בניגוד לרועים סאמים עליהם נאסר לחיות בבתי עץ בטענה שאלו יחלישו אותם ויגרמו להם לנטוש את חיי הנוודות.[2] תשומת לבו של לונדבוהם למחייתו של טורי בחייו המאוחרים מתבטא גם במכתב לדמאנט האט ב-1908 בו ציין לונדבוהם שצריך לייצר מן הספר משהו שיאפשר לטורי לעשות איתו עסקים, ושטורי משתוקק לכך.[7]
בסתיו 1910 קיבל טורי את המהדורה הראשונה של ספרו הראשון, וקיבל את ההזדמנות להעיר הערות ולהכניס שינויים שראו אור במהדורה השנייה.[7]
ב-1911, בעקבות פרסום ספרו, ביקר טורי בסטוקהולם שבשוודיה בליווי לונדבוהם, ובקופנהגן שבדנמרק אצל אמילי דמאנט.[9][2] במסגרת ראיון שנתן בעת ביקורו סטוקהולם הופיע טורי הופיע על השער של המגזין השוודי Dagens Nyheter ("חדשות היום"). הוא גם התארח בסטודיו של הפסל כריסטיאן אריקסון שיצר פסל שלו, ואף צולם שם.[7]
ב-1913 הוציאה דמאנט האט ספר משלה על חוויותיה עם הסאמים ומ-1912 עד 1916 גם ביקרה שוב בשטחי הסאמים עם בעלה. מהחומר אספו נראה שתכננו לפרסם ספר נוסף בנושא הסאמים. היא אף חזרה לעבוד עם טורי ועם אחיינו פר על הספר "טקסטים לאפיים" שפורסם לבסוף ב-1919, ועל אוסף סיפורי העם הסאמיים "ליד המדורה" שפורסם ב-1922. משם עברה דמאנט האט להתמקד בציור.[7]
לאור תשומת הלב הציבורית הפסיק טורי לעסוק בציד זאבים, והתמקד בהדרכת התיירים, למד על תחום הכרייה שעניין אותו, ואף ביצע חפירות לחיפוש מחצבים עבורו ועבור אחרים.
ב-1920 קיבל טורי פנסיית סופר של 600 קרונות שוודיות מס. ג. גראנסטרום (שו'), מנהל חברת הכריה השוודית בקירונה ומן האמן אלברט אנגסטרום (שו'). הסכום היה שווה לכרבע ממשכורת פועל של אותה תקופה.[2]
ב-1930 שכר טורי עורך דין מקירונה כדי לדרוש מדמאנט-האט תמלוגים שלטענתה לא העבירה לו מהתרגום הבריטי לספרו הראשון, ואיים בתביעה. דמאנט-האט בתגובתה הדגישה את העובדה שללא מאמציה הממושכים הספר לא היה נוצר כלל. מאחר שמקור הבעיה הייתה במתרגם לאנגלית ובהסכמים עליהם חתם, דמאנט-האט למעשה לא קיבלה גם היא תמלוגים. לאחר חלופת מכתבים חריפה בין טורי לבין דמאנט-האט שהסתיימה בהתפייסות, הסיר טורי את איום התביעה, והשניים נותרו ידידים.[7]
ב-1934, ביום הולדתו ה-80 של טורי, העניק לו מלך שוודיה את מדליית הזהב השוודית על כתיבתו.[2]
טורי נפטר ביוקאסיאוורי ב-1936.
-
יוהאן טורי ב-1922
-
יוהאן טורי בתקופה שלפני 1910
-
הכנת פסל של יוהאן טורי, 1911
-
דף מכתב היד של ספרו "סיפורם של הסאמים"
-
איור של כנסיית יוקאסיאוורי בזמן מיסת אנדרס (30 בנובמבר) מאת יוהאן טורי.
-
איור של רעיית איילים מאת יוהאן טורי
-
איור של רעיית איילים מאת יוהאן טורי לספר "סיפורם של הסאמים".
ספרו הראשון
ספרו הראשון של טורי, "סיפורם של הסאמים" (Muitalus sámiid birra), עוסק בחייהם של סאמים רועי איילים בתחילת המאה ה-20 באזור יוקאסיאוורי (אנ') בצפון שוודיה. הספר אקלקטי וכולל פרטים על מסורות סאמיות בגידול ילדים, בצייד, בריפוי, בשירת היויק, ובפולקלור.[10] קרבתם של הסאמים לאיילים מודגשת בספר: מצד אחד נאמר שהם רגישים כמו האיילים, וכמותם גורשו מכל מקום ונאלצים לחיות במקומות בהם לא חי אף אחד אחר. ומצד שני נאמר שהסאמים למדו מהאיילים על מזג האוויר עד כדי יכולת של חלקם למצוא את דרכם בחושך, בערפל ובסופה[9]. עם זאת יש גם התייחסות להבדלים בין קבוצות סאמיות: טורי מספר שכשהגיעו סאמים מן הצפון (מאזור קאוטוקיינו) הם לימדו את הסאמים השוודים איך לרעות איילים בצורה שונה ממה שעשו לפני כן, כך שעדריהם גדלו[2], ומצד שני מספר שהסאמים השוודיים טוענים שעם הגעת הסאמים מקאוטוקיינו התרבו מקרי הגניבות.
באזכורים של טורי את ההתיישבות החקלאית השוודית ניכרת רתיעה: מסופר על האיילים שבאים לשדות ההתיישבות ואוכלים מן הצמחייה, ועל המתיישבים החדשים שמגרשים אותם ואת הסאמים עד שאלו בורחים להרים.[9] אותה רתיעה מתבטאת לא רק מול המתיישבים עצמם, אלא גם מול אופי ההתיישבות: בהתייחסות לחינוך הרשמי שהנחילו השוודים לילדי הסאמים, הוא מתאר אותו ככזה שהופך את ילדי הסאמים לבעלי אופי של מתיישבים (על אף שהכיר בכך שיש בו היתרון שיהיה יותר קשה לרמות את הסאמים במסחר). הוא אמנם הבין שמרגע שניתנה אדמה לבעלות מתיישבים, לא ניתן להחזיר את הגלגל לאחור, אולם דחה את התפיסה שהסאמים יכולים לחיות עם עדריהם באזורים ההרריים הוקצו להם. לדבריו היה שם קר מדי והחזזיות שמשמשות מאכל לאיילים נגמרו שם. ועם זאת הטקסטים של טורי לא קוראים לסילוק המתיישבים השוודים, אלא מכוונים להמחיש את מצב הסאמים, לטוב ולרע, וכך לקדם חיים של שוויון וכבוד בין הסאמים לבין המתיישבים.[2]
גורמים על טבעיים מוזכרים אף הם בטקסט ובאיורים של טורי, וההתייחסות אליהם היא כחלק ממארג החיים הטבעי הכולל. עם זאת פרקטיקות על-טבעיות ובכללן לחשים וכישוף נשארו מחוץ לספר כדי להנגיש אותו לקורא הלא-סאמי, זאת על אף התמצאותו הרבה של טורי בתחום.[9]
הספר נערך וסודר לפרסום ממחברותיו של טורי על ידי מי שהפכה לימים לאנתרופולוגית הדנית אמילי דמאנט האט (אנ'). דמאנט האט הייתה פעילה ביצירת הספר, הכינה לטורי את צורכי הכתיבה, עודדה אותו לכתוב, הציעה את נושאי הכתיבה ותמכה בו רעיונית ונפשית לאורך תהליך הכתיבה, ואף הייתה מי שהשיגה את המימון לפרסום הספר. בנוסף לתרגומה לדנית היא גם הוסיפה הקדמה ואת הערותיה שלה על הטקסט. לטורי היא קראה בשם החיבה "הזאב הזקן" (Boares nauti).[9]
משמעות השם Muitalus
השם Muitalus בסאמית צפונית בתקופתו של טורי כמו גם היום נושא משמעות של תיעוד מהימן ועובדתי, והוא נבחר במכוון על ידי טורי. משמעות נוספת של Muitalus היא התובנות והדימויים שעולים בדעתו של הקהל שנחשף ליצירה, ייתכן שגם אליו כיוון טורי.[9]
מטרות הספר
הספר נכתב בתקופה בה הלחץ מצד מוסדות המדינה להיטמעות הסאמים בתרבות הנורווגית והשוודית היה בעיצומו. למעשה, בנאומה ב-1940 בעת קבלת פרס על עבודתה עם טורי, העידה דמאנט האט שהספר הוא קריאה לצדק לנוודי סקנדינביה, ולהבנה שלהם.[9]. הדברים תואמים דברים שכתב טורי בהקדמה לספרו, שם ציין שהוא תיעד את מהלך החיים הסאמיים ותנאי החיים שלהם כדי שלא יהיו אי הבנות, בעיקר מצד אלו שמאשימים את הסאמים בקטטות שפורצות בינם לבין המתיישבים. חיזוק נוסף לכך מגיע מראיון שנתן טורי בשנת 1918, בו נשאל מדוע כתב את ספרו וענה "כדי להציל את בני עמי ממוות והרס."[2]
הטקסט פורסם על ידי דמאנט האט כטקסט אנתרופולוגי, וכך גם כתבה את ההקדמה לו, אולם כתיבתו של טורי עצמו מעידה כי היא נועדה לשרת מטרה כפולה: מצד אחד לתקשר את התפיסה הסאמית והידע הסאמי לתרבות הסקנדינבית השלטת[2] במדיום המוכר לה (וזר לסאמים), הטקסט, ומצד שני תיעוד אורח החיים המסורתי עבור הקהילה הסאמית עצמה. בקהילה הסאמית נדרש הדבר בעיקר עבור צעיריה שהמודרניזציה חדרה במהירות לעולמם דרך התיישבויות סקנדינביות חדשות, דרך הגעת מסילות רכבת וחברות כרייה ודרך לחץ ממשלתי להיטמעות תרבותית במדינה. חילחול כזה של המודרניזציה איים על המשך אורח החיים המסורתי ועל הזהות סאמית שעל פי הטקסט והאיורים של טורי נסבה סביב היחסים עם הטבע ועם האיילים. טורי עצמו מאשש את התפיסה כי אלו מטרותיו של הטקסט כשהוא מציין בספר שמטרתו להעשיר אך גם להדריך את הקוראים. בראיה היסטורית-מדעית הספר נחל הצלחה: במאה ה-21 הספר קיבל משמעות סמלית והוא נחשב למרכיב חשוב בהיסטוריה של חקר התרבות הסאמית[1][9].
לטורי לא הייתה השכלה רשמית, והוא למד בעצמו קריאה וכתיבה בפינית ובסאמית. בכתיבת הספר הוא השתמש בסאמית צפונית בערבוב של ניב קאוטוקיינו עם ניב יוקאסיאוורי ובכתיב שיצר בעצמו.
תפקידו של לונדבוהם בפרסום הספר
המימון להוצאת הספר לאור הגיע ב-1907, בתיווך דמאנט האט, מן התעשיין יאלמאר לונדבוהם (אנ'), אשר מצד אחד ניהל את חברת הכרייה שהחריבה אזורי מחיה של הסאמים, ומצד שני הביע תמיכה רבה בשימור ותיעוד התרבות הסאמית.[1].
למעשה לונדבוהם לקח על עצמו את מלוא תפקיד המוציא לאור, והחליט על פורמט הספר, מראהו, כמה עותקים יודפסו והעיצובים והתמונות שיופיעו בו, ובאיזה פורמט אלו יודפסו. מעבר לכך, לונדבוהם ודמאנט-האט גם היו בתקשורת משמעותית בעת כתיבת הספר, בין השאר בשאלה איך לגרום לטורי להתקדם בכתיבה, ולונדבוהם אף ביקר אותם בבקתה בתקופת הכתיבה.[7]
לאחר הדפסת הספר היו גם לונדבוהם וגם דמאנט האט מאוד פעילים גם בהפצת הספר וביסוסו כקלאסיקה. לונדבוהם הפעיל את קשריו באירופה כולה כדי להשיג ראיונות וביקורות על הספר, ולפרסם את שמו של טורי, ודמאנט-האט פעלה באופן דומה בדנמרק. לונדבוהם גם היה איש הקשר מול טורי בענייני הוצאה לאור, על אף שההתכתבות על החומר עצמו הייתה מול דמאנט האט.[7]
לונדבוהם חיפש דרך לעורר סימפתיה כלפי הסאמים בקרב השלטונות השוודים, הנורווגים והכנסייה כדי לפתור את בעיות המרעה ואת נושא חינוך ילדי הסאמים, ונראה שמבחינתו הייתה חשיבות רבה לספר של טורי בניסיונו לפתור נושאים אלו. למעשה הוא הרבה לעסוק ב"שאלת הסאמים" בתור גורם מרכזי באזורי המחיה של הסאמים, מעצם תפקידו בחברת הכרייה שפעלה בשטחם ומעצם הונו הרב. הדאגה לפרנסתו של טורי מן הספר השתלבה אף היא בתפיסה זו.[7]
לאחר תיאום ההדפסות הראשונות החלה דמאנט האט לשהות יותר ויותר בסטוקהולם, כאשר לונדבוהם משתתף בהוצאות מחייתה. שם גם פגשה את בעלה, גודמונד האט.[7]
גורל כתבי היד של טורי
על אף שחומרים רבים של דמאנט האט נתרמו למוזאונים וארכיונים בדנמרק, שיכנע לבסוף האתנוגרף השוודי ארנסט מאנקר (אנ') את דמאנט האט ב-1940 לארגן את החומר שנותר בידה על יוהאן טורי ועל הסאמים, ואת החלק שעוסק ביוהאן טורי לתרום למוזיאון הנורדי (אנ') בסטוקהולם, שוודיה. ב-1950 הוחזרו לשוודיה גם כתבי היד - המחברות שכתב טורי עצמו וששימשו מקור לספרו הראשון, בתוספת מכתבים שנשלחו לדמאנט האט מטורי ולונדבוהם, הערותיה של דמאנט האט על מכתביו של טורי, ותמונות רשמים וכתבים שלה שנוגעים לנושא הסאמי.[7]
האיורים בספריו
טורי היה מיומן באמנות סאמית, ומודע לאלמנטים הגרפיים בתרבות בה חי, ולפיכך הוסיף לטקסטים איורים שצייר אשר המחישו והשלימו את הכתוב. עם זאת תמונת הכריכה של ספרו הראשון צוירה על ידי סאמי אחר: נילס נילסן סקום, שהיה מוכר רשמית כאמן סאמי[1]. במהדורה הראשונה של אותו ספר נוספו לציוריו של טורי כיתובים מסבירים שיצרה דמאנט האט על פי הסבריו. אלו הושמטו במהדורות מאוחרות יותר. נראה שדמאנט האט ולונדבוהם לא תמכו בשאיפותיו האמנותיות של טורי, הציגו אותו לציבור כאתנוגרף ולא כסופר, והתייחסו לציורים כלא יותר מחומר עזר לטקסטים.[9]
ציוריו של טורי לא בהכרח הציגו מצג ריאליסטי, אלא יכלו להציג, למשל, את נדידת הסתיו ונדידת האביב בו זמנית, כקונספט, או אדם שהתאבד ועץ צמח מקברו כתלוי על אותו העץ.[9] אולם על אף שמצג כזה מתאים לקטגוריה של ריאליזם בתפיסתו המערבית, הוא דווקא יכול להיחשב ריאליסטי לפי התפיסה ההוליסטית של הטבע שמקובלת בקרב הסאמים, לפי תפיסה שכוו הטבע מכיל לא רק אנשים חיות וצמחים אלא גם את העבר והעתיד, ואת החיים והמתים, כפי שמציגים ציוריו של טורי.[2]
טורי קיבל, כנראה בשנות ה-20 של המאה ה-20, שיעורי ציור בצבעי מים מן האמנית השוודית אדית מריה פון קנאפל-גראנסטרום (שו'). ציורים שלו שנוצרו מחוץ לעבודה על ספרו הראשון צוירו על פיסות נייר או קרטון מזדמנות שהצליח להשיג.[2]
תרגומים לספריו
לאחר התרגום של דמאנט-האט לדנית של "סיפורם של הסאמים", לחץ טורי להוצאת תרגום לפינית, אולם לנדבוהם טען שיהיה הגיוני יותר לתרגם את הטקסט קודם לשוודית. תרגום לפינית פורסם לבסוף, אך רק שנים רבות לאחר מותו של טורי.[7]
"סיפורם של הסאמים" תורגם למעל 10 שפות, ביניהן נורווגית, דנית (שלוש מהדורות, האחרונה ב-1911), גרמנית (1912), שוודית (1917), צרפתית (1975), פינית (1979), הונגרית (1983), יפנית, ואיטלקית.[1] תרגום לאנגלית היה קיים מ-1931, ותרגום נוסף מאת הפרופסור תומאס א. דובואה (אנ') הופיע בשנת 2011.
ספרים
- 1910: Muitalus sámiid birra - "סיפורם של הסאמים" (הספר הסאמי הראשון שיצא לאור. הטקסט בסאמית ובדנית)
- 1920 - Sámi deavsttat - "טקסטים סאמיים". אוסף של נראטיבים פולקלוריסטיים ברובם, ותיעוד של פרקטיקות ריפוי, כולל תיאורים מפי שני סאמים נוספים, פר טורי, אחיינו של יוהאן, ולארס לארסון נוטי.
- 1931 - Duoddaris - "הר". יצא לאור בסאמית ב-1988 כשהוא מכיל את "טקסטים סאמיים" בנוסף לטקסט נוסף של טורי: Fran Fjallet, שמבוסס על יומן מסע ממסעותיו של טורי עם פרנק באטלר, ויצא בשיתוף פעולה עם אנה תורסדוטר, שעזרה לתרגם את הטקסט לשוודית.[1]
התייחסויות לטורי
האראלד גאסקי (נו') וגונר גיינגסט (אנ') יצרו בשנת 2019 מחזה בשם "יוהאן טורי" כמחווה לטורי. המחזה הוצג בתיאטרון הנורווגי באוסלו ותרגומו של המחזה לגרמנית הופיע בסדרת הספרים "סאמיקה (אנ')".
אמן המולטימדיה נילס-אסלאק ואלקיפה (אנ'), זוכה פרס המועצה הנורדית לספרות, החשיב את טורי ככתוב מזרם התודעה, ואף מצא לנכון לכתוב עליו ספר בסאמית בשם "הזאב הזקן" (Boares nauti), בו הוא מזדהה עם טורי ומהלל אותו עד לכדי רמה של גיבור מיתולוגי. גם קנוט האמסון מצא לנכון לציין את טורי בראיון בשנת 1911.[9]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
