יהודה לייב ביאלר (ג' בניסן תרנ"ו, 17 במרץ 1896 – ח' באייר תשל"ז, 26 באפריל 1977[1]) היה פעיל ציבור, חבר המזרחי, סופר ומשורר.
קורות חייו
ביאלר נולד ב-1896 לר' חנוך[1], מפרנסי ורשה, וחסיד אמשינוב. עד מלחמת העולם הראשונה גר בוורשה. ב-1915 נישא למרים לבית ז'ליכובסקי מלוביץ, ועבר לגור בעיר זו. עד פרוץ מלחמת העולם השנייה היה מנהל מפעל תעשייתי גדול בלוביץ. נוסף לעבודתו היומיומית היה עסקן חשוב, חבר מרכז המזרחי בפולין וחבר מועצת העיר לוביץ. בתחילת מלחמת העולם השנייה ברח מוורשה לרוסיה. רעייתו וצעיר בניו נשארו בוורשה עם רבים מבני משפחתו ונספו בשואה.
לאחר מלחמת העולם
מיד עם שובו לוורשה נבחר כמנהל ועד הקהילות היהודיות שהוקם בפולין, ומנהל המחלקה המדעית בספרייה המרכזית של ורשה.
כתביו
עם שובו לוורשה בשנת תש"ו מצא אותה חרבה, ושם כתב את קינתו המפורסמת "אֱלִי אֱלִי נַפְשִׁי בְּכִי", קינה על השואה וחורבן הקהילות היהודיות באירופה. הקינה בנויה במבנה הקינה "אֱלִי צִיּוֹן וְעָרֶיהָ", וקהילות רבות נוהגות לאומרה בתום הקינות בתשעה באב. כמו כן כתב מספר קינות נוספות על השואה וחורבן יהדות פולין, מספר מונוגרפיות על הקהילות שנספו בשואה, ואף מחקר על החיים היהודיים בפולין.
עלייה לארץ
בקיץ 1949 עלה לארץ ישראל, ונתבקש על ידי הרב יהודה לייב פישמן מימון, שר הדתות דאז, לנהל את המחלקה למועצות דתיות במשרד הדתות.
ביאלר הקים את המוזיאון לאמנות יהודית בהיכל שלמה, והיה מנהלו הראשון[2].
תפקידים ציבוריים
משנת 1956 שימש חבר בוועד המנהל של "יד ושם". כמו כן היה חבר בהנהלת בית הנכות "בצלאל", וחבר בהנהלת איגוד המוזיאונים.
הוקרה
קיבל את תואר "יקיר ירושלים" בשנת 1970. על שמו נקרא רחוב ברחובות.
הערות שוליים
קישורים חיצוניים
