קהילה יהודית הייתה קיימת בדמשק ובחלב (ארם צובא) עוד בימי בית שני[2]. יוספוס פלאביוס כתב כי בימיו הייתה באפאמיה שבמחוז חמה, האוכלוסייה היהודית הגדולה ביותר מחוץ לארץ ישראל וכי תושבי העיר הגנו עליהם מפני הרומאים, במהלך המרד היהודי נגד הרומאים בשנים 66–73 לספירה.[3][4][5] במקום היה בית כנסת מהודר, שנסגר בתחילת המאה החמישית.[6]במשנה נזכר אריסטון - יהודי מאפאמיה שהביא את ביכוריו לבית המקדש ומוזכר שהוחלט לקבל את ביכוריו, משום שאפאמיה נחשבת כחלק מ"סוריא" ההלכתית: ”אריסטון הביא ביכוריו מאפמיא וקיבלו ממנו, מפני שאמרו הקונה בסוריא כקונה בפרור של ירושלים” (משנה, מסכת חלה, פרק ד', משנה י"א).
במאות הראשונות של האלף הראשון, היו תקופות בהם ארץ ישראל הייתה תחת שלטון מנהלי מסוריה, וראשי הקהילה בדמשק שלטו בקהילות שבארץ[7]. הממלוכים ששלטו בסוריה החל מ-1295 אילצו את יהודי צור, אנטיוכיה וטריפולי לעבור לדמשק וחלב, מה שהוביל לחיזוק הקהילות היהודיות בדמשק וחלב[8].
בשנת 1375 הגיע לחלב כתר ארם צובא - ספר תנ"ך עתיק ומוגה היטב, כולל מסורה. הספר נשמר במבנה משלו, ומקומו היה לאחד מקודשי הקהילה היהודית כולה בסוריה.
בניגוד לקהילת חלב, שתושביה נחשבו דתיים יותר, הקהילה היהודית בדמשק נחשבה לגדולה מבין השתיים, המבוססת יותר ובעלת ההשפעה הגדולה ביותר, בין מבחינה פוליטית ובין מבחינה דתית.
ליד דמשק, בכפר בשם ג'ובר, שכן בית הכנסת המיוחס לאליהו הנביא, והוא היה נחשב לאחד מבתי הכנסת העתיקים, המפוארים והחשובים בעולם. בית הכנסת נהרס במהלך מלחמת האזרחים בסוריה, ככל הנראה בידי גורמי אופוזיציה קיצוניים.
בשנת 1492, לאחר גירוש ספרד, הגיעו לסוריה יהודים רבים מקרב מגורשי ספרד וסיציליה אשר הגדילו מאוד את מספר בני הקהילה. לאחר הכיבוש העות'מאני היו בדמשק כ-500 משפחות יהודיות בשלוש קהילות יהודיות - ספרדים, מוסתערבים ויוצאי יהדות סיציליה. כמו כן, הייתה בעיר קהילה של קראים[8]. ברוב ארצות האסלאם וגם בסוריה נקרא מעמד היהודים "ד'ימי", מעמד נחות מזה של המוסלמים.
בשנת 1831 ניסו המצרים ששלטו באזור לעשות שינוי לטובת המיעוטים, אך שינוי זה פעל בעיקר לטובת הנוצרים. בשנת 1840 היו בדמשק כ-4,000 יהודים. באותה שנה התחוללו "עלילות דמשק" - עלילות דם ועינויים קשים של נכבדי הקהילה היהודית בסוריה. קדמו להן האשמות ברצח פולחני בערים חלב ב-1810, אנטיוכיה ב-1826 וחמה ב-1829. באף אחד מהמקרים הללו לא הרשיעו השלטונות העות'מאנים את הנאשמים.
בשנת 1900 היו בדמשק 10,000 יהודים וב-1910 כבר מנו 12,000. בשנת 1909 היגרה קהילה גדולה מיהודי חלב לעיר מקסיקו סיטי שבמקסיקו, ובה הקימו את הקהילה היהודית הסורית הגדולה ביותר ביבשת אמריקה. לאחר מכן, ובהשפעת התמורות האזוריות, חלה ירידה בגודל הקהילה, במפקד 1936 היא מנתה 6,266 איש[8]. עד 1936 עמד בראש הקהילה היהודית חכם אליהו חריס.
מסופה של מלחמת העולם הראשונה, עם נפילת האימפריה העות'מאנית, נשלטה סוריה על ידי מנהלת שטחי האויב הכבושים-צפון, ולמעשה על ידי לאומנים סורים עד נפילתה של הממלכה הערבית של סוריה ביולי 1920 ותחילתו של המנדט הצרפתי. בשנת 1925 פרץ המרד הדרוזי, שבמהלכו נפגעו גם יהודים רבים תושבי הרובע היהודי בדמשק. משנת 1928 החלה עלייה ציונית של משפחות ובני נוער מסוריה לישראל. הצעירים הגיעו לקיבוצים שונים בצפון הארץ, והמשפחות התיישבו בעיקר בתל אביב. בשנת 1936, עם תחילתו של המרד הערבי הגדול בארץ ישראל, נפגעו קשות גם יהודי סוריה אשר נחשדו על ידי הסורים כציונים. בשנת 1942 הותקף הרובע היהודי בדמשק שנית, בשל שמועה כי שטחי סוריה יצורפו לשטחי מדינת ישראל העתידית. מפקד שנערך ב-1943 העלה כי היו בסוריה באותה העת 30,000 יהודים.
בינואר ובמאי 1944 נערכו התנפלויות על השכונה היהודית בדמשק[9].
יהדות סוריה נפגעה קשות לאחר עצמאות סוריה. ב-1946 פרצו מהומות אנטי יהודיות ונשללו זכויות יסוד מהיהודים. בשנת 1947, לאחר החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר, התחוללו פרעות קשות ביהודים בערים חלב ודמשק, מהקשות ביותר שספגו יהודי סוריה. הקהילה נפגעה אנושות, בית הכנסת המרכזי של חלב נשרף, ורכוש רב הוצת או נהרס. לאחר הקמת מדינת ישראל נמלטו בעל כורחם רוב יהודי סוריה, ומתוך 30,000 היהודים שחיו בה לפני הבריחה ההמונית נשארו רק כ-5,000. מתוך היהודים שעזבו הגיעו לישראל כ-1,700 איש[10]. ב-1948 הוחמר עוד יותר מצב היהודים. נשללו מהם כל זכויות האזרח והוטלו עליהם גזירות כלכליות כבידות. החל מ-1949 נאסר על היהודים לצאת מסוריה.
בסוריה אירעו מספר מקרים של רצח יהודים. זקי קצב, פעיל ציוני, שנרצח בפתח ביתו ב-1973, הוכר על ידי מדינת ישראל כהרוג מלכות[12]. במרץ 1974 עונו ונרצחו 4 נערות יהודיות מדמשק שניסו להסתנן מסוריה לישראל. זמן קצר לפני כן נרצחו שני צעירים יהודים שניסו אף הם להסתנן מסוריה לישראל[13]. בינואר 1984 נרצחו בחאלב אישה בהריון ושני ילדיה הקטנים[14].
ב-2013 נחשף בידי ה־BBC שבית הקברות היהודי הגדול ביותר בסוריה בדמשק - נהרס, לטובת מפקדה אזורית של דאעש תוך כדי חילול כבוד המתים.
הקהילה היהודית הגדולה בסוריה מבחינה מספרית הייתה קהילת חלב, שכונתה בפי היהודים "ארם צובא".
פיזור ודמוגרפיה
הקהילות היהודיות בסוריה היו בעיקר בחלב ודמשק וכן בקמישלי שעל גבול סוריה-טורקיה.
ב-1917 היו בסוריה 32,000 יהודים[15].
לפי מפקד האוכלוסין שנעשה בשנת 1943, חיו בדמשק 11,000 יהודים, בחלב 17,000 יהודים ובקמישלי כ-2,000 יהודים.
ב-1947 היו בסוריה 19,000 יהודים; ב-1968 היו 3,000, וב-1996 היו 250[15].
נכון לשנת 2006 נותרה בסוריה קהילה מצומצמת ביותר של כמה עשרות יהודים בדמשק ובודדים בקמישלי.
עליית יהודי סוריה
עליית יהודים בשנות העשרים והשלושים
מבנה בית הכנסת "שבת אחים" (צולם 2012)שלט בית הכנסת קהילת "שבת אחים" ברחוב יסוד המעלה בתל אביב
לאחר מלחמת העולם הראשונה, במיוחד משנת 1924, הוטלו הגבלות על הכניסה לארצות הברית בחוקי ההגירה נוקשים ובהתאמה, בעוד ארץ ישראל הפכה למקום מבוסס יותר כלכלית ומדינית וכתוצאה מכך יעד עלייה אטרקטיבי ליהודים רבים מסוריה.
בשנות העשרים הראשונות לא היו קשיים לעבור את הגבול בין ישראל לסוריה שכן שתיהן נכללו בגבולות האימפריה העות'מאנית, אך לאחר שהיא קרסה, התקשו יהודים לעבור את הגבול ונעזרו במבריחים מקצועיים. במחצית השנייה של שנות העשרים פחת הדחף לצאת מסוריה שכן היהודים זכו ליחס טוב מצד השלטונות. אומדן העולים בשנות העשרים הוערך בכ-760 יהודים.
החל משנת 1932 חלה עלייה במספר העולים מסוריה, לא בגלל הרעה במצבם המדיני, אלא משום שהמשבר הכלכלי פגע בסוריה והמריץ את היהודים לעלות לארץ ישראל שנחשבה למקום המתפתח מבחינה כלכלית, אך עם פרוץ מאורעות המרד הערבי בשנת 1936 חלה ירידה במספר העולים עקב החשש לפרנסת היהודים העולים. במהלך שנות השלושים עלו כ-3,100 יהודים.
רבים מהעולים בעשורים אלו התיישבו בתל אביב וסביבתה והקימו קהילות מאורגנות[16]. רוב העולים התיישבו בשכונות דרום תל אביב - התקווה, נווה שאנן ושפירא.
"עליית האלף" ועליית יהודים עד קום המדינה
המוסד לעלייה ב' פעל להבאת עולים דרך גבול הצפון, ועלייה זאת הגיעה לשיאה באביב ובקיץ של 1945. בחמשת החודשים הראשונים של 1946 הגיעו דרך גבול הצפון כ-119 עולים. שליחי המוסד לעלייה ב' שפעלו בתוך סוריה ולבנון הוחזרו ארצה בשלהי 1945 ובתחילת 1946. העלייה מסוריה לא פסקה אך נחלשה בשנים אלו עד 1947. ב-1946 יהודי סוריה ולבנון החלו לארגן לעצמם את ההעפלה ויותר מאלף מקרבם הגיעו ארצה בכוחות עצמם בשנים 1946–1947. הקהילה היהודית בסוריה ולבנון מנתה כ-27,000 יהודים, מתוכם 6,000 יהודים בלבנון והשאר בסוריה.
העולים מסוריה התפזרו במקומות יישוב רבים בארץ ישראל. קהילה גדולה הוקמה בחולון, שם שוכנו עולים מסוריה עם עלייתם, וכן בקריית טבעון המורכבת מכמה יישובים, ביניהם היישוב אלרואי שהוקם על ידי עולים מסוריה וטורקיה.
משנות ה-60
לאחר מלחמת ששת הימים החלו יהודים צעירים מסוריה לחפש באופן עצמאי דרכים לצאת מסוריה ולהגיע לישראל. המוסד פתח במבצע מלט למלט את היהודים מסוריה. במחצית הראשונה של שנות ה-70 הם הוברחו לביירות וממנה הועלו בדרך הים לישראל.
ארגון יוצאי דמשק בישראל
ארגון יוצאי דמשק בישראל הוא עמותה רשומה אשר נוסדה בשנות ה-40 של המאה העשרים על ידי בני הקהילה שעלו ארצה שנים קודם לכן, מתוך מטרה לסייע לבני הקהילה בקליטת עליה ובתחומים רבים. ארגון יוצאי דמשק בישראל הוקם ומנוהל באופן התנדבותי על ידי חברים יוצאי דמשק, אשר רואים כמטרה מרכזית את קידום האינטרסים המשותפים לכל בני הקהילה בישראל ובעולם. על מנת לשמר את שורשיו, פועל הארגון להקמת בית מורשת בו תרוכז ההיסטוריה בת אלפי שנים של קהילת יוצאי דמשק. לשם כך שוקד הארגון על הרחבת המידע בנושאי תרבות, דברי קודש עתיקים, מוזיקה, נוסחי תפילות, חפצים בעלי ערך, סיפורים, מחקרים וכדומה, וכן הידוק הקשר עם בני הקהילה וצאצאיהם, והכל להשגת המטרות והיעדים לשימור ולטיפוח המורשת המפוארת והנחלתה. יו"ר הארגון כיום הוא יהושע קלש.
לפי מנהג יהדות המזרח בקרב משפחות רבות שם האב שימש כשם המשפחה. כאשר החלו לעגן שמות משפחה התקבעו שמות פרטיים כשמות משפחה. כך גם בקרב יהדות סוריה שם שמות פרטיים משמשים כשמות משפחה: – אברהם, אהרון, אליהו, אלעזר, אריה וכו'.
יש הסוברים ששם המשפחה הוא התעתיק שכל משפחה בחרה בו מבלי להתייחס לכללי תעתיק מקובלים. לפיכך נוצרו בעיות אחידות לדוגמה:
החלפת א' בע' (היגוי דומה) – אבדו – עבדו, אבודי – עבודי, אג'מי – עג'מי
החלפת ק' בא' – אטאן – קטאן, קטן, אטש – קטש, אמעו – קמעו (ייתכן בשל השפעת הערבית המדוברת).
החלפת ט' בת' – טוויל – תוויל.
החלפת צ' בס' – עסיס - עציץ (בשל היגוי דומה).
תוספת "וו" במקום ו'.
תוספת "אל" שהיא "ה" בערבית – אל חמצי – חמצי, אל – נדיבו – אינדיבו.
י' הראל, 'קהילת דמשק ומנהגיה ברשימות של אליעזר ריבלין', פעמים, 74 (תשנ"ח), עמ' 131–155
י' הראל, 'שורשי המחלוקת בחלב על ירושת הרב אפרים לניאדו את הרבנות בחיי אביו', Jewish Political Studies (JPS), Review, 12 (2000 עמ' 13–30
י' הראל, 'על "המשוררות" "המנגנות" ו"המרננות" היהודיות בדמשק', בתוך ט' כהן וש' רגב (עורכים), "אשה במזרח - אשה ממזרח", ירושלים 2005, עמ' 109–127
Y. Harel, ‘Midhat Pasha and the Jewish Community of Damascus: Two New Documents’, Turcica, 28 (1996), pp. 339 - 345
‘Jewish-Christian Relations in Aleppo as Background for the Jewish Response to the Events of October 1850 Y. Harel, ’, International Journal of Middle East Studies (IJMES), 30.1 (1998), pp. 77-96
Y. Harel, ‘The First Jews from Aleppo in Manchester: New Documentary Evidence’, AJS Review, 23/2 (1998),pp. 191-202
Y. Harel, ‘The Controversy over Rabbi Ephraim Laniado’s Inheritance of the Rabbinate in Aleppo’, Jewish History 13 (1999), pp. 83-101
Y. Harel, ‘Le Consul de France et l'Affaire de Damas à la lumiére denouveaux documents’, Revue d’histoire diplomatique, No.2 (1999), pp. 143-170
The Maghreb Review, Vol. 28 (2003), pp. 294-305, Y. Harel, 'The Citizenship of the Algerian-Jewish Immigrants in Damascus'
Y. Harel, 'The Rise and Fall of the Jewish Consuls in Aleppo', Turcica, 38 (2006), pp 233–250
Y. Harel, 'Fighting Conversion to Christianity: The Syrian Case', Jewish Studies Quarterly, 17 (2010), pp 29–43
^ד"ר הגר הלל, "המיעוט היהודי בארצות המזרח התיכון 1920–1945 – אוריינטציה ורה-אוריינטציה", בתוך: המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ה, עמ' 414.
^ 12ד"ר הגר הלל, "המיעוט היהודי בארצות המזרח התיכון 1920–1945 – אוריינטציה ורה-אוריינטציה", בתוך: המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ה, עמ' 421
.jpg)
