יהדות סודאן נוסדה בסוף המאה ה-19, והייתה מרוכזת ברובה בבירה ח'רטום. בשיאה מנתה כאלף איש. באמצע המאה ה-20 הקהילה כללה כ-350 יהודים, בעיקר ממוצא ספרדי שבנו בה בית כנסת ובית ספר יהודי. בשנים 1948–1956 החלו חלק מחברי הקהילה לעזוב את סודאן, והיא חדלה להתקיים עם עזיבתם של אחרוני אנשיה בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-20.[1][2][3][4]
תולדות הקהילה
היהודים הראשונים שהתיישבו בסודאן הגיעו אליה ממצרים במחצית השנייה של המאה ה-19, כאשר מצרים שלטה בה בחסות עות'מאנית. המשפחות הראשונות התיישבו בערים אומדורמאן וח'רטום, השוכנות במקום המפגש של הנילוס הכחול והנילוס הלבן, מקום מפגש הידוע בכינוי "הנשיקה הגדולה ביותר בעולם". שתי הערים ישבו על דרך שיירות קדומה אשר שימשה למסחר, וכמו סוחרים רבים, גם המשפחות היהודיות מצאו בהן פוטנציאל עסקי וכן חופש פולחן דתי.[5]
ב-1881 פרץ בסודאן מרד עממי נגד השלטון. שמונה המשפחות היהודיות שחיו בסודאן באותה עת, בדומה ליתר הלא־מוסלמים, נאלצו להתאסלם והגברים, ראשי המשפחות, נאלצו לשאת נשים שניות, מקומיות ומוסלמיות. נציג היהודים האנוסים בחצרו של הח'ליפה, בסיוני (במקור "בן ציון קושטי"), נהג להניח תפילין בכל בוקר ולהתפלל שחרית, גם לפני שיצא לתפילת יום שישי במסגד. עם כינון השלטון האנגלו־מצרי יכלו האנוסים לחזור בגלוי ליהדותם. אשתו הסודאנית־קופטית של בסיוני וארבעת ילדיהם גוירו ב-1908 על ידי הרב הראשי של אלכסנדריה.[5]
בראשית המאה ה-20, ובמיוחד בשנות ה-20 של אותה מאה, גבר זרם המהגרים היהודים לסודאן, מרביתם ממצרים. הקהילה היהודית המצרית הייתה מורכבת גם מיהודים מכל קצוות העולם, וכך גם הפכה הקהילה היהודית-סודאנית למגוון של עדות.[5] רוב יהודי סודאן ישבו בשתי הערים הגדולות והסמוכות זו לזו, אומדורמאן וח'רטום, וכן בוואד מדני. מיעוטם ישבו בפורט סודאן שלחופי ים סוף, ומשפחות ספורות חיו באזורים מרוחקים יותר. בשל מיעוטם היחסי הם קיימו יחסים הדוקים עם הקהילה היהודית בקהיר ובאלכסנדריה, באו איתן בקשרי חיתון והיו נתונים לסמכותם של הרבנים במצרים.[5] באין רב מקומי הובא מארץ ישראל הרב שלמה מלכה, שכיהן כרב הראשי של הקהילה בין השנים 1906-1949.[6] על אף מוצאן השונה של המשפחות, וככל הנראה בשל מיעוטם, היהודים בסודאן התפללו באותו בית כנסת ומרביתם גם סיגלו אורח חיים אירופי ומודרני, כמו רבים מבין הזרים ובני המיעוטים באותה העת.[5] יהודי סודאן עסקו במסחר, בנקאות ותעשייה, וזכו לשגשוג כלכלי.[7]
מלחמת העולם השנייה ועליית כוחו של הרעיון הלאומי, ציוני וערבי כאחד, העלו בסודאן קולות נגד היהודים. נקודת רתיחה נוספת הייתה ב-1956 עם מבצע קדש, קבלת העצמאות של סודאן והצטרפותה לליגה הערבית. מרבית היהודים עזבו את סודאן עד שנת 1967, והמעטים שנותרו עזבו עד 1970, ובכך נעלמה לחלוטין הקהילה היהודית מסודאן. רבים עזבו לארצות הברית, לאירופה וכן לניגריה, וככל הנראה כמחצית מהם היגרו לישראל.[5]
בנובמבר 2019 קרא השר הסודני לענייני דתות, נאסר א-דין מופרח, ליהודי סודאן לשוב אליה ולסייע בבנייתה מחדש אחרי הפלת הרודן עומר אל-בשיר.[8]
ראו גם
- הרב שלמה מלכה, רבה הראשי של קהילת יהדות סודאן
לקריאה נוספת
- Eli S. Malka, Jacob’s Children in the Land of the Mahdi: Jews of the Sudan (Syracuse, N.Y.: Syracuse University Press, 1997)
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Ottoman Jewish Community of Sudan, Jewish Magazine, October-November 2009
- ^ Eli S. Malka, Jacob's Children in the Land of the Mahdi: Jews of the Sudan, Syracuse University Press, 1997
- ^ M.Cohen, Know your people, Survey of the world Jewish population. 1962
- ^ I. Nakham, The notebook of the Jewish community of Sudan
- ^ 1 2 3 4 5 6
איל שגיא ביזאוי, בחזרה אל הקהילה היהודית הנשכחת של סודאן, באתר הארץ, 29 במאי 2015
- ^ Gabriel Warburg, NOTES ON THE JEWISH COMMUNITY IN SUDAN IN THE NINETEENTH AND TWENTIETH CENTURIES, The Israeli academic center in Cairo
- ^ נחום ברנע, בראיון יוצא־דופן, מדבר המיליונר ליאון תמן על הצלחתם המדהימה של יהודי סודאן בכלכלה הבינלאומית, כותרת ראשית, 13 במרץ 1985
- ^ דניאל סלאמה, שר הדתות הסודני: "קורא ליהודים שאולצו לעזוב את המדינה לשוב אליה", באתר ynet, 3 בנובמבר 2019
שגיאות פרמטריות בתבנית:ניווט קבוצות
פרמטרים [ 1 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
