טרסילה דה אגיאר דו אמארל (בפורטוגזית: Tarsila de Aguiar do Amaral; 1 בספטמבר1886[1] – 17 בינואר1973), המוכרת בינלאומית בשם טרסילה דו אמארל או בקיצור טרסילה, נחשבת לאחת האמניות המובילות מקרב האמנים המודרניים הלטינו אמריקנים, ומתוארת כ"הציירת הברזילאית שהשיגה את מירב השאיפות הברזילאיות לביטוי לאומני בסגנון מודרני."[2] היא הייתה חברה ב"קבוצת החמישה" (Grupo dos Cinco), שהייתה קבוצה של חמישה אמנים ברזילאים הנחשבים למשפיעים הגדולים ביותר בתנועת האמנות המודרנית בברזיל. החברים האחרים בקבוצה זו הם אניטה מלפטי, מנוטי דל פיצ'יה, מריו דה אנדרדה ואוסוולד דה אנדרדה. טרסילה סייעה גם בהקמת התנועה האנתרופופגית (1928–1929); ולמעשה הייתה זו שהיוותה השראה ל"מניפסט האנטרופופגי" (אנ') המפורסם של אוסוולד דה אנדרדה "(Manifesto Antropófago)", שראה בקניבליזם תרבותי של תרבויות אחרות לאורך ההיסטוריה של ברזיל את כוחה הגדול ביותר של מדינה זו להתמודד כנגד שליטה תרבותית אירופאית פוסט-קולוניאלית.[3]
ביוגרפיה
ראשית חיים והשכלה
טרסילה דו אמארל נולדה בקאפיוורי,[4] עיירה קטנה באזור הכפרי של מדינת סאו פאולו. היא נולדה למשפחת חקלאים עשירה ובעלי אדמות שגידלו קפה, שנתיים לפני תום העבדות בברזיל.[5] באותה תקופה בברזיל לא עודדו נשים לבקש השכלה גבוהה, במיוחד אם הן הגיעו ממשפחות אמידות. למרות השתייכותה למעמד העליון, משפחתה של טרסילה תמכה בה בשאיפתה לרכוש השכלה גבוהה. כנערה, טרסילה והוריה נסעו לספרד, שם תפסה את תשומת ליבם של אנשים רבים בשל שרטוטים וציורים של יצירות אמנות שיצרה מתוך התבוננות בארכיוני בית הספר שלה.[6] טרסילה למדה בבית הספר בברצלונה, ובהמשך התלמדה באופן פרטי בעיר הולדתה אצל הצייר פדרו אלכסנדרינו בורחס (1864–1942). היא גם למדה באקדמיה ז'וליאן בפריז יחד עם אמנים בולטים נוספים (1920–1923).[7]
קריירה
החל משנת 1916, טרסילה דו אמארל למדה ציור בסאו פאולו.[8] בהמשך למדה רישום וציור אצל הצייר פדרו אלכסנדרינו. כל אלה היו מורים מכובדים אך שמרניים.[6] מכיוון שבברזילבאותה עת לא קם עדיין מוזיאון ציבורי או גלריה מסחרית משמעותית אלא רק לאחר מלחמת העולם השנייה, עולם האמנות הברזילאי היה שמרני מבחינה אסתטית והחשיפה לטרנדים בינלאומיים הייתה מוגבלת.
המודרניזם הברזילאי
כשחזרה לסאו פאולו בשנת 1922, נחשפה טרסילה למציאות תרבותית חדשה בעקבות מפגשה עם אניטה מלפטי, אוסוולד דה אנדרה, מריו דה אנדרדה ומנוטי דל פיצ'יה. אמנים עמיתים אלו הקימו קבוצה שנקראה "קבוצת החמישה" – "גרופו דוס סינקו". עוד טרם הגעתה של טרסילה לסאו פאולו מאירופה, ארגנה הקבוצה את "שבוע האמנות המודרנית" ("Modern Art Week")[1] במהלך השבוע שבין 11 ל-18 בפברואר 1922. האירוע היה מרכזי בהתפתחות המודרניזם בברזיל. המשתתפים ביקשו ליצור שינוי בממסד האמנות הקונסרבטיבית של ברזיל באמצעות עידוד יצירת סגנון מובחן של אמנות מודרנית. טרסילה הוזמנה להצטרף לתנועה ויחד הם הפכו ל"קבוצת החמישה" (Grupo dos Cinco), שביקשה לקדם את התרבות הברזילאית, את השימוש בסגנונות שאינם אירופאים ספציפיים, והכללתם של מרכיבים ילידיים ואופיינים לברזיל.
במהלך שהות קצרה נוספת בפריז בשנת 1923, נחשפה טרסילה לקוביזם, פוטוריזם ואקספרסיוניזם בעת לימודיה עם אנדרה לוטה, פרננד לז'ה ואלברט גלייז.[1] כללית, אמנים אירופאים פיתחו עניין רב בתרבויות אפריקאיות ופרימיטיביות לצורך השראה. זה הוביל את טרסילה להשתמש בצורות הילידיות של מדינתה שלה תוך שילוב הסגנונות המודרניים אותם למדה. בזמן שהייתה בפריז באותו זמן, היא ציירה את אחת מיצירותיה המפורסמות ביותר "השחורה" ("A Negra").[9] (1923) הנושא העיקרי בציור הוא דמות גדולה של אישה שחורה עם שד בולט יחיד. טרסילה עיצבה את הדמות והשטיחה את המרחב סביב, אותו מילאה בצורות גאומטריות.
נרגשת מהסגנון החדש שלה שפיתחה והרגישות הלאומנית שהתעצמה בה יותר ויותר, היא כתבה למשפחתה באפריל 1923:
"אני מרגישה את עצמי יותר ויותר ברזילאית. אני רוצה להיות הציירת של ארצי. כמה אסירת תודה הנני על שביליתי את כל ילדותי בחווה. הזיכרונות מזמנים אלה הפכו יקרים לי. אני רוצה, באמנות, להיות הילדה הקטנה מסאו ברנרדו, לשחק עם בובות קש, כמו בתמונה האחרונה עליה אני עובדת ... אל תחשבו שנטייה זו נתפסת כאן באופן שלילי. נהפוך הוא. מה שהם רוצים כאן זה שכל אחד יביא את התרומה של המדינה שלו. זה מסביר את הצלחת הבלט הרוסי, הגרפיקה היפנית והמוזיקה השחורה. לפריז מספיק מאמנות פריזאית."[2]
תקופת עץ-ברזיל
אוסוולד דה אנדרדה, שהפך לבן הלוויה שלה במסעה, ליווה את טרסילה ברחבי אירופה. כשחזרו לברזיל בסוף 1923, טרסילה ואנדרדה נסעו ברחבי ברזיל כדי לחקור את מגוון התרבויות הילידיות, ולמצוא השראה לאמנותם הלאומנית. במהלך תקופה זו, טרסילה רשמה רישומים של המקומות השונים בהם ביקרו שהפכו לבסיס לרבים מציוריה העתידיים. היא גם איירה את השירה שכתב אנדרדה במהלך מסעותיהם, כולל ספר השירים רב החשיבות שלו שכותרתו "עץ ברזיל" ("Pau Brasil"), שיצא לאור בשנת 1924. במניפסט בעל אותו שם הדגיש אנדרדה כי התרבות הברזילאית היא תוצר של ייבוא תרבות אירופית וקרא לאמנים ליצור יצירות ברזילאיות באופן ייחודי כדי "לייצא" את התרבות הברזילאית, ממש כמו שעץ ברזיל הפך ליצוא חשוב לשאר העולם. בנוסף, הוא איתגר את האמנים להשתמש בגישה מודרניסטית באמנותם, מטרה שאליה חתרו במהלך שבוע האמנות המודרנית בסאו פאולו.[10]
במהלך תקופה זו, צבעיה של טרסילה הפכו תוססים יותר. למעשה, היא כתבה שמצאה את "הצבעים שהערצתי כילדה. לימים לימדו אותי שהם מכוערים ולא מתוחכמים."[11] הציור הראשוני שלה מתקופה זו היה "הרכבת המרכזית של ברזיל" "ECFB – Estrada de Ferro Central do Brasil)", (1924). יתר על כן, באותה תקופה היה לה עניין בתיעוש ובהשפעתו על החברה.[6]
תקופת האנטרופופגיה
בשנת 1926 התחתנה טרסילה עם אנדרדה והם המשיכו לנסוע ברחבי אירופה והמזרח התיכון. בפריז, בשנת 1926, הייתה לה תערוכת יחיד ראשונה ב"גלריה פרייסייה". הציורים שהוצגו בתערוכה כללו את "סאו פאולו" (1924), "השחורה"[9] (1923) "אגם קדוש" (1925), ואת "גבעת הפאבלה" (1924). עבודותיה זכו לשבחים וכונו "אקזוטיות", "מקוריות", "נאיביות" ו"אינטלקטואליות", ולהתייחסויות בנוגע לשימוש שעשתה בצבעים עזים ובתמונות טרופיות.[12]
בהיותה בפריז היא נחשפה לסוריאליזם ולאחר שחזרה לברזיל, טרסילה החלה בתקופת ציור חדשה בה נטשה את התפאורה והנופים העירוניים, והחלה לשלב סגנון אומנותי סוריאליסטי באומנות הלאומנית שלה. שינוי זה שהתרחש במקביל לגל אמנותי גדולה יותר ששטף את סאו פאולו ואזורים אחרים בברזיל שהתמקד בחגיגת ברזיל כארץ הערים הגדולות השפיע גם על יצירת אמנותה,[13] כולל ייצוג אנכי של המבנים הגבוהים בערים גדולות, כמו סאו פאולו, שהפך את אמנותה לאייקונית. יצירות אמנות אלה שיצרה כללו למשל מראות עירוניים קטנים, כמו משאבת דלק, או אלמנטים גדולים כמו בניינים. תערובת הפרטים שלה הייתה חשובה מכיוון שאלו היו המרכיבים שהיוו את העיר. בהתבססם על רעיונות תנועת פאו-ברזיל שקדמו לכך, שאפו אמנים לתת ביטוי הולם לסגנונות והשפעות אירופאיות ומתוכם לפתח מצבים וטכניקות שהיו ייחודיים להם וברזילאים. תנועת פאו-ברזיל הייתה יצרה המשגה מודרניסטית של ברזיל.[14]
הציור הראשון של טרסילה בתקופה זו היה "אבפורו" (1928 "Abaporu") – אוכל האדם, אותו העניקה לאנדרדה כציור ללא כותרת ליום הולדתו. נשוא הציור הוא דמות אנושית גדולה ומסוגננת עם כפות רגליים עצומות היושב על האדמה ליד קקטוס עם שמש בצורת פרוסת לימון ברקע. אנדרדה בשיתוף עם המשורר ראול בופ, היו מי שבחרו לציור את כותרתו, "אבפורו", שהוא כינוי אינדיאני ל"אוכל אדם".[15][3] זה קשור היה לרעיונות העכשוויים דאז לגבי מיזוג של סגנון אירופאי וההשפעות עליו. זמן קצר אחר כך, אנדרדה כתב את "המניפסט האנתרופופגי" שלו, שקרא בפועל לברזילאים לטרוף סגנונות אירופיים, ובו זמנית לשחרר את עצמם מכל השפעות ישירות, וליצור סגנון ותרבות משלהם. קולוניאליזם מילא תפקיד ביצירתה של טרסילה; והיא שילבה מושג זה באומנות שלה. במקום להיטרף על ידי אירופה, הם יטרפו את אירופה בעצמם. אנדרדה השתמש "באבפורו" לכריכת המניפסט כמייצג את האידיאלים שלו. בשנה שלאחר מכן השפעתו של המניפסט המשיכה, וטרסילה ציירה את יצירתה שנשאה את השם "אנתרופופגיה" (Antropofagia" 1929), אשר הציגה את דמותו של "אוכל האדם" יחד עם הדמות הנשית מיצירתה הקודמת "השחורה"[9] מ-1923, כמו גם את עלה בננה הברזילאי, הקקטוס, ושוב את שמש פרוסת הלימון.
בשנת 1929, טרסילה ערכה את תערוכת היחיד הראשונה שלה בברזיל במלון פאלאס בריו דה ז'ניירו, ואחריה הגיעה תערוכה נוספת בסלון גלוריה בסאו פאולו. בשנת 1930 היא הציגה בתערוכות בניו יורק ובפריז. שנת 1930 ראתה גם את קץ הנישואים של טרסילה ואנדרדה, דבר שהביא לסיום שיתוף הפעולה ביניהם.
קריירה מאוחרת ופטירה
בשנת 1931 נסעה טרסילה לברית המועצות.[1] בהיותה שם, היא הציגה את עבודותיה בתערוכה במוסקבה במוזיאון לאמנות מערבית, ונסעה לבקר בערים נוספות ומוזיאונים אחרים. העוני והמצוקה של העם הרוסי השפיעו עליה מאוד, כפי שניתן לראות בציור שלה "פועלים (אופרריוס)" (1933).[16] עם חזרתה לברזיל בשנת 1932, היא השתתפה במהפכה החוקתית בסאו פאולו נגד הדיקטטורה בברזיל, בראשות ז'טוליו ורגאס. יחד עם אחרים שנתפסו כשמאלניים, היא נכלאה למשך חודש מכיוון שמסעותיה גרמו לה להחשב כאוהדת הקומוניזם.
בשארית הקריירה שלה היא התמקדה בנושאים חברתיים. היצירה המייצגת של תקופה זו היא הציור "המעמד השני" ("Segundo Class" 1931), שמתאר גברים, נשים וילדים רוסים מרוששים כנושא. היא גם החלה לכתוב טור שבועי לאומנויות ותרבות ל"דיאריו דה סאו פאולו", שנמשך עד שנת 1952.
בשנת 1938 טרסילה התיישבה לבסוף לצמיתות בסאו פאולו, שם בילתה את שארית הקריירה שלה בציור של אנשים ונופים ברזילאים. בשנת 1950 הייתה לה תערוכה במוזיאון לאמנות מודרנית, סאו פאולו, שם כינה אותה אחד המבקרים "הברזילאית ביותר מבין הציירים כאן, המייצגת את השמש, הציפורים ורוחות הנעורים של ארצנו המתפתחת, פשוטים כמו יסודות האדמה והטבע שלנו…". היא נפטרה בסאו פאולו בשנת 1973.[1] חייה של טרסילה הם נקודת ציון לאופי הברזילאי החם וביטוי של העושר הטרופי."[17]
מורשת
מלבד 230 הציורים, מאות רישומים, איורים, הדפסים, ציורי קיר וחמישה פסלים, מורשתה של טרסילה היא השפעתה על כיוון האמנות הלטינו אמריקאית. טרסילה העבירה את המודרניזם לקדמת הבמה באמריקה הלטינית, ופיתחה סגנון ייחודי לברזיל. בעקבות הדוגמה שלה, אמנים לטינו אמריקנים אחרים הושפעו ממנה והחלו לעשות שימוש בנושאים ברזילאיים ילידים, ולפתח סגנון משלהם. מכתש אמארל על כוכב מרקורי נקרא על שמה.
^ 1234Facuse, Marisol; Villagordo, Eric; Moreno, Juan Enrique Serrano (2019-01-29). "Violeta Parra: procesos de reconocimiento y formas de consagración en una trayectoria de artista". Artelogie (13). doi:10.4000/artelogie.3513. ISSN2115-6395free{{cite journal}}: תחזוקה - ציטוט: postscript (link)
^Lucie-Smith, Edward. Latin American Art of the 20th Century. London: Thames & Hudson Ltd, 2004: 44.
^Damian, Carol. "Tarsila do Amaral: Art and Environmental Concerns of a Brazilian Modernist". "Woman's Art Journal" 20.1 (1999): 5.
^Brownlee, Peter John (Summer 2017). "Landscape Painting in the Americas: Charles Sheeler and Tarsila do Amaral". American Art. 31 (2): 54–56. doi:10.1086/694063.
^Lucero, María Elena (בינואר 2015). "Narratives of Brazilian Modernism. Tarsila do Amaral and the Anthropophagic Movement as Aesthetic Decolonization". Historia y Memoria. 1: 75. doi:10.19053/20275137.3201free {{cite journal}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: postscript (link)
