טרנס־אירופה אקספרס (Trans Europ Express, בראשי תיבות: TEE, לפעמים נרשם בטעות כ-Trans Europa Express) הייתה רשת רכבות מהירות, אלגנטיות ונוחות שפעלו במדינות הקהילה האירופית ובשווייץ. בקווי הרשת הופעלו רק קרונות במחלקה ראשונה, והם יועדו לאנשי עסקים המרבים לנסוע.
היסטוריה
בשנת 1954 נוסדה בהאג ועדת הטרנס־אירופה אקספרס בעקבות הצעה של פרנציסקוס קווריאן דן הולנדר, בזמנו נשיא חברת הרכבות ההולנדית (ה-Nederlandse Spoorwegen). החברות המייסדות של הוועדה היו חברות הרכבות הממשלתיות של בלגיה, הולנד, גרמניה המערבית, צרפת, איטליה, לוקסמבורג ושווייץ. חברת הרכבות של ספרד הצטרפה מאוחר יותר. מאפייני כלל הרכבות:
בשנת 1957 החלה פעילות הרכבות. מאחר שהמדינות המשתתפות לא יכלו להסכים על רכבות אחידות, הפעילו חברות הרכבות של צרפת, איטליה, גרמניה, הולנד ושווייץ רכבות מדגמים שונים. חברת הרכבות של צרפת (SNCF) הפעילה רכבות מדגם X 2700/XRT 7700 (RGP), חברת הרכבות האיטלקית (ה־FS) הפעילה רכבות מסוג 442/448, החברה הגרמנית (ה־DB) הפעילה קרונועים מדגם VT 08.5 ו־VT 11.5, והחברה ההולנדית (ה-NS) הפעילה ביחד עם החברה השווייצרית (ה-SBB) פיתוח משותף של קרונועי דיזל מדגם RAm/DE. החברות של בלגיה (NMBS/SNCB) ושל לוקסמבורג (CFL) לא הפעילו רכבות בשלב הראשון.
הקרונוע החשמלי הראשון היה מסדרת ה-RAe של חברת הרכבות השווייצרית, והחל לפעול בשנת 1961. קרונוע זה הותאם לארבע מערכות הזרם שהיו בשימוש באזורי הנסיעה של ה-TEE.
כדי להתאים את הרכבות למספר הנוסעים, החלו בשנת 1963 וב-1965 חברת הרכבות הצרפתית והגרמנית, בהתאמה, להפעיל בקווים חדשים של ה-TEE קטרים חשמליים מהירים ומודרניים וקרונות מחלקה ראשונה נוחים במיוחד. לקווים שבין מדינות בנלוקס, צרפת וגרמניה השתמשו החברות הצרפתית, הבלגית והגרמנית בקטרים שיכלו לעבוד עם מספר מערכות זרם. עם זאת, הוחלפו באופן שגרתי הקטרים בין היתר באמריך עם ריין, בזל, קיאסו ובקווי הרכבת של ברנר.
ב־1971 שולבו כמעט כל הרכבות של ה-TEE במערכת הרכבות במחלקה ראשונה של האינטר־סיטי שפעלו בתדירות של פעם בשעתיים. באותה שנה אירעה תאונת הרכבת היחידה בתולדות ה-TEE, בה ירדה מהפסים רכבת הבוואריה באלגוי שבבוואריה (הבוואריה שימשה בחלק מה-TEE בשנים 1969–1979). באסון הרכבת נהרגו 28 בני אדם.
כחלק מהחלפת מערכי הרכבות ב־TEE ב־1979, הוחלפו רכבות רבות של ה־TEE, בכללן גם רכבות של האינטר־סיטי, ברכבות עם שתי מחלקות.
בשנות ה-80 של המאה ה-20 החלה הפופולריות של ה־TEE לדעוך, אם כי ב־1982 נפתח קו חדש, הלופטהנזה Airport-Express, שפעל בין נמל התעופה של דיסלדורף ונמל התעופה של פרנקפורט. הקו תפקד כחלק רשמי מה־TEE. חמש שנים מאוחר יותר הושבת הקו האחרון של ה־TEE, ובאותו הזמן הוקמה האירו-סיטי, רשת רכבות איכות אירופאית עם מחלקה ראשונה ושנייה.
הרכבות האחרונות שפעלו בשירות ה-TEE חדלו מנסיעה בשנת 1993 עם הפסקתו של קו הלופטהנזה Airport-Express.
מאז סגירתה של הרשת נעשו ניסיונות להחיות ולהנציח את היוקרה והתדמית של ה־TEE, וב־1993 הופעל קו הרכבת הישיר והבלעדי של האירו־סיטי בין בריסל לפריז שוב תחת השם TEE, הפעם עם מחלקות ראשונה ושנייה, אולם בלוחות הזמנים של הקיץ העוקב נעלם שוב השם TEE לטובת השם TGV. בקו אחר של ה-TGV (ברן – פראן) פעל עד 1999 הרכב של רכבת מסוג RAe TEE II שעבר חידוש.
ב-2007 הוציא לפועל הטבח אלפונס שובּק פרויקט בשם "רכבת הכוכב הכחול של שובּק", בו רכבת ישנה של ה־TEE הוסבה למסעדה באורך 204 מטרים, היכולה להכיל עד 155 סועדים. הרכבת המושבתת נמצאת בתחנת מוזאך של האס באן במינכן. החל מאותה שנה מפעיל מוזיאון התחבורה בנירנברג למטרות תיירות מערך של קרונות TEE תחת השם TEE Rheingold (זהב הריין), שמורכב מקרונות תצפית ומשני קטרים מסדרת 103.