אטבירוס נבנתה בהולנד עבור חברת ספנות פינית. שמה הראשון היה קורטנס (Kuurtanes) והיא הושקה בינואר 1960 ונמסרה לבעליה בחודש מרץ של אותה שנה. היא הייתה בעלת מעמס של 775 טון ותפוסה של 493 טון; אורכה היה 70 מטרים ורוחבה 10 מטרים. מהירותה המרבית הייתה 11.5 קשר (כ-21 קמ"ש).
בשנים הבאות החליפה האונייה ידיים כמה פעמים בין כמה חברות בפינלנד ובנורווגיה, ובהתאם השתנה גם שמה. ב-1972 עברה האונייה שיפוץ והותקנה בה דלת מתרוממת בדופן. ב-1977 נמכרה האונייה לחברה ברישוםפנמי, ובשנים הבאות נמכרה כמה פעמים בין חברות ספנות שונות, הרשומות תחת דגל פנמה. ב-1984 נמכרה האונייה לחברת "לאקי קפטן" (Lucky Captain), גם היא חברה רשומה בפנמה, ושמה שונה ל"אטבירוס" (Attavirus).
אבו ג'יהאד החל ב-1984 בתכנון פיגוע גדול בישראל. הכוונה הייתה לבצע פיגוע מיקוח בישראל ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.[א] המחבלים היו אמורים להגיע בדרך הים לישראל כשהם חבויים במכולה על סיפון אוניית משא, ממנה ירדו לשלוש סירות גומי כאשר תגיע האונייה למרחק כ-100 קילומטרים מחופי תל אביב. המחבלים, מצוידים ברובים, מטולי RPG-7 וחומר נפץ, היו אמורים להגיע לחוף בת ים. על פי התכנית היו המחבלים אמורים להשתלט על אוטובוס מלא בנוסעים שעמו יחדרו לבסיס הקריה, שם יבצעו פיגוע מיקוח עם בני הערובה שילכדו, שחלקם היו אמורים להיות קצינים בכירים שייתפסו בקריה. אם ישתבש המבצע תכננו המחבלים לבצע ירי לשם הרג המוני. לצורך המבצע רכש אש"ף את האוניות "מון לייט" ו"אטבירוס", שתיהן אוניות משא בינוניות. שתי האוניות עגנו בעיר ענאבה שבמזרח אלג'יריה, סמוך לגבול תוניסיה, במרחק 2,900 קילומטרים מחופי ישראל.
בקהילת המודיעין הישראלית החל להיאסף מידע שהצביע על הכוונה ליזום פיגוע גדול. כאשר הגיע המידע על רכישת שתי אוניות סוחר הוסקה המסקנה שמתוכנן פיגוע מהים. ב-7 באפריל יצאו ארבע ספינות טילים מישראל לאלג'יריה למבצע דרך נץ. בליל 14 - 15 באפריל הורידו ספינות הטילים לוחמים של שייטת 13, שחדרו לנמל ענאבה, איתרו את האונייה "מון לייט" והטביעו אותה. "אטבירוס" לא נמצאה ובצה"ל הסיקו שהאונייה יצאה כבר בדרך לפיגוע והחלו בסריקות אחריה.
בדיעבד הסתבר ש"אטבירוס" יצאה לדרכה מאלג'יר, במגמה להגיע לנקודת הורדה במרחק של כ־60 מייל (כ־100 ק"מ) ממערב לתל אביב, שם הייתה אמורה להוריד שלוש סירות גומי ובהן 20 מחבלים. סירות הגומי היו אמורות לנוע לכיוון החוף תוך שמירה על דממת קשר והימנעות ממגע עם כלי שיט. האונייה תוכננה לחזור לאחר השילוח לאזור פורט סעיד ולהמתין שם.
טיסות סיור של חיל האוויר בניסיון לאתר את ה"אטבירוס" לא מצאו דבר. ביום שישי, 19 באפריל, יצאה אח"י מולדת לסיור מול החוף הדרומי של ישראל. "מולדת" הייתה בפיקוד סא"ל דני הלוי ועליה הייתה גם חוליית לוחמי שייטת 13 וחוליית האזנה. אח"י מבטח, בפיקודו של סרן ירון צחר, יצאה לסיור מול החוף הצפוני. במהלך הלילה סבלה אח"י מולדת מתקלה באחד המנועים, אך הלוי החליט להמשיך עם שלושה מנועים בלבד.
בשבת 20 באפריל בצהריים, כשהייתה אח"י "מולדת" כ-70 מיל מהחוף בקו רוחב אשקלון, אותרו במכ"ם קבוצת מטרות בתנועה מדרום לצפון. הלוי החליט להתמקד ב-25 אוניות שמפליגות צפון־מזרחה, לכיוון סוריה וללבנון. בדיקת הקורסים והמהירות ציינה אונייה שמסלולה יעבור קרוב יותר לחופי ישראל מהאחרות. והחל ללוות אותה מרחוק. היה לילה חשוך מאוד, ללא ירח.
בשעה 23:15 התקרבה אח"י מולדת לירכתי האונייה החשודה. בהדלקת זרקור הקסנון לזמן קצר נראה שם האונייה בבירור: ATTAVIROS, וכן התגלתה הדלת המאפשרת הורדת סירות בדופן. בשלב זה הייתה הכוונה רק להרחיק את האונייה מחופי ישראל. "מולדת" קראה ל"אטבירוס" בערוץ 16, ערוץ הקשר הימי הבינלאומי ודרשה ממנה לשנות את נתיב הפלגתה ולנוע לכיוון צפון־מערב. אטבירוס השיבה באנגלית שכלי השייט נמצא במים הטריטוריאליים המצריים ולפי כך היא ממשיכה בדרכה.
בשעה 00:09 דיווח הלוי למפקדת חיל הים שהוא נמצא במרחק של כ־500 מטר ומבקש אישור לירי אזהרה. האישור התקבל. "אטבירוס" שינתה לפתע כיוון והחלה להפליג חזרה לעבר פורט סעיד. הלוי חשש שהאונייה תיכנס למי החופים של מצרים ותתחמק. בשעה 00:30 הורה הלוי על ירי צרור להפחדה מתותח הפלנקס של "מולדת" לעבר חרטום ה"אטבירוס". זו המשיכה במסלולה ולאחר זמן קצר נורתה ממנה רקטת RPG לעבר "מולדת", מלווה בצרור ירי מנשק קל. הירי הבהיר לצוות "מולדת" שהמדובר באוניית המחבלים, ומפקד האונייה קיבל הוראה לירות על מנת לשתק. "מולדת" התרחקה מעט כדי שתוכל לירות מהתותח העיקרי שלה, בקוטר 76 מ"מ, ופתחה באש מטווח 2,700 מטרים. לאחר ירי של 42 פגזים בתוך דקות ספורות נעלמה המטרה ממסך המכ"ם.
"מולדת" נעה אל הנקודה האחרונה שבה נראתה ה"אטבירוס" על המכ"ם. תוך כדי תנועה הבחינה "מולדת" בשני כלי שיט, כנראה ספינות טילים מצריות, שנראו על מסך המכ"ם. שני כלי השיט נעו לכיוון "אטבירוס" במהירות 22 קשר (40 קמ"ש), מכיוון פורט סעיד. לאחר כמה דקות הסתובבו כלי השיט המצריים ושבו לנמל. אח"י מולדת המשיכה בחיפושים אחר ניצולים, ואנשי הצוות חשו בריח של סולר וראו קרשים ושברים שונים במים. עם ההתקרבות לאזור שבו הייתה אטבירוס החלו להישמע שריקות ממשרוקיות הנמצאות בחגורות ההצלה.
אח"י מבטח, בפיקוד סרן צחר, נמצאה כ-70 מיל ימי (כ-130 ק"מ) מצפון לאזור ההיתקלות. כאשר התברר שהאונייה שגילתה "מולדת" היא אכן "אטבירוס" פנתה "מבטח" ונעה דרומה במהירות 40 קשר (74 קמ"ש), מהירות גבוהה יחסית למהירות הרגילה הנהוגה בסיור, 30 קשר (כ-55 קמ"ש).[1] לאחר הפלגה של כשעתיים הגיעה אח"י "מבטח" לנקודה שבה הוטבעה "אטבירוס" וסייעה באיסוף המחבלים.
ניצולים/מחבלים
הלוי ידע שהניצולים הנמצאים במים הם מחבלים מיחידת עילית של אש"ף, ושאף להקטין את הסיכון לאנשיו. בשל כך החליט לא להוריד את צוות שייטת 13 בסירות גומי למים לצורך החילוץ, אלא התקרב עם הספינה והאיר על הניצולים בזרקור הקסנון. במהלך ההתקרבות כיוונו אנשי צוות הספינה נשק על המחבלים והורו להם ברמקול להרים ידיים. שמונה מחבלים, מהם שלושה שהיו בצוות האונייה, נתגלו בחיים. הם היו במצב של חצי ציפה ולא ניתן היה לראות מה יש בחלק הגוף התחתון. מתוך זהירות, שמא הם נושאים מטעני נפץ, הורו להם להתפשט ולעלות בסולם החבלים, כשהחיילים מכוונים אליהם את כלי הנשק. מיד עם עלייתם לאונייה נכבלו המחבלים באזיקים. תהליך החילוץ היה איטי ונמשך כארבע שעות.
גם לאחר הטבעת "אטבירוס" היה חשש שהאונייה הספיקה להוריד חוליית פיגוע לפני שהוטבעה, ושזו נמצאת כבר בדרך לחופי ישראל. בחקירה ראשונית של הניצולים התברר שבאונייה היו עוד 20 מחבלים שטבעו, והחשש שהיה מחוליית פיגוע שירדה מוקדם יותר מהאונייה התבדה.
בחקירת המחבלים המסודרת שהתקיימה בהמשך התברר כי התאמנו לקראת המבצע במשך כמעט שנה. האימונים, שהתקיימו באלג'יריה, התחלקו לשלב יבשתי ולשלב ימי, וכללו גם ניווט ימי ושימוש במצפנים. בחקירות התקבל מידע יעיל, שסייע בתפיסת אניות נוספות.
המחבלים הוחזקו בישראל במשך כחודש. הם שוחררו במסגרת עסקת ג'יבריל, במאי 1985.
לאחר הקרב
צוות אח"י מולדת עם רפסודה מתנפחת איתה ירדו מחבלי אטבירוס
אח"י מולדת נכנסה לנמל באשדוד כשמקל של מטאטא קבוע על התורן, סימן להטבעת ספינת אויב. אח"י מבטח המשיכה ונכנסה לנמל חיפה. הרציפים באשדוד ובחיפה מלאים בקצינים בכירים ובחיילים שמריעים לספינות, שהצליחו להקדים ולפגוע באויב בצורה אלגנטית.
ראש הממשלה, שמעון פרס, שוחח עם סא"ל דני הלוי בטלפון ואמר לו ש”מדינת ישראל מודה לו ולצוותו.”[2]
ציונים לשבח
סא"ל דני הלוי וצוותו קיבלו על תפקודם בפעולה תעודת הערכה ממפקד חיל הים אלוף אברהם בן שושן:
קבל נא את מלוא הערכתי על תרומתך בפעולה שהביאה להטבעת אונית המחבלים בליל 2–20 באפריל 1985. ספינתכם תפקדה במקצוענות ובמיומנות ואתה כחלק וכשותף למכונת מלחמה משומנת זו, תרמת את חלקך להצלחת הביצוע. בזכותך ובזכות חבריך לספינה סוכל אחד הניסיונות הקטלניים ביותר של המחבלים לפגוע באזרחי מדינת ישראל דרך הים. הטבעת הספינה על מחבליה מנעה אסון כבד ואיפשרה לאזרחי מדינת ישראל לחוג את יום העצמאות הל"ז בשלווה ובבטחה.[3]
^"המכונות רעשו וצרחו, החום היה נורא, אבל כל מה שרצו באותו רגע היה להגיע ליעד." מפי משה זנה, אז סגן קצין המכונות של אח"י "מבטח" (לימים תת-אלוף, ראש מספן הציוד). מצוטט אצל מיכל יעקב יצחקי
