שלושת טועמי החומץ, המתארים את קונפוציוס, בודהה ולאו דזה מעל סיר חומץ. ציור מאת אומן מבית הספר קאנו. יפן, המאה ה-16
טועמי החומץ (三酸圖; 'שלושה חומצים' ;嘗醋翁; 'טועמי-חומץ, זקנים' ;嘗醋圖,尝醋图) הוא נושא מסורתי בציורים הסיניים, אשר התפשט למדינות אחרות במזרח אסיה. האלגוריה לנושא זה היא שלושת המייסדים של המסורות הדתיות והפילוסופיות העיקריות של סין: קונפוציאניזם, בודהיזם ודאואיזם.
שלושת הגברים טובלים את אצבעותיהם בכד חומץ וטועמים ממנו; אדם אחד מגיב בהבעה חמוצה, אחד מגיב בהבעה מרה ואחד מגיב בהבעה מתוקה. שלושת האנשים הם קונפוציוס, בודהה ולאו דזה, בהתאמה. הביטוי של כל אדם מייצג את הגישה השלטת של הפילוסופיה שלו: הקונפוציאניזם ראה את החיים כחמוצים, הזקוקים לכללים לתיקון ניוון האנשים; הבודהיזם ראה את החיים כמרים, נשלטים על ידי כאב וסבל עקב רדיפה אחר רכוש ותשוקות חומריות; והדאואיזם ראה את החיים מתוקים בשל היותם מושלמים ביסודם במצבם הטבעי. פרשנות נוספת לציור היא שמאחר ששלושת האנשים מכונסים סביב בור חומץ אחד, " שלוש התורות" הן אחת.
פרשנויות
ציור מאת Kanō Isen'in. יפן, 1802-1816
קונפוציאניזם
הקונפוציאניזם רואה את החיים כחמוצים, הזקוקים לכללים על מנת לתקן את הניוון של האנושות. אבי התורה קונפוציוס, האמין כי התקופה שבה הוא חי הייתה חריגה מהעבר ושהממשלה והעם בה לא הבינו את דרך השמיים. על כן, התגובה הנכונה הייתה לסגוד לאבותיהם. [1]
הקונפוציאניזם, בהיותו מודאג מהעולם החיצון, ראה בחומץ "יין מזוהם".
בודהיזם
הבודהיזם נוסד על ידי סידהרתה גאוטמה, שטען שהוא מואר כשהיה בן שלושים וחמש. סידהרת'ה חי חיים מוגנים ופזרניים מאוד כשגדל. כשהתקרב לשנות השלושים לחייו מסופר שהוא התוודע לכל הכיעור שבעולם, דבר אשר גרם לו לעזוב את ביתו בחיפוש אחר הארה. בתחילת מסעותיו הפך סידהרת'ה לקבצן ולמד פילוסופיה ; אולם מחקריו לא הובילו אותו לתשובות שחיפש. לאחר מכן ניסה סגפנות לצד חמישה נזירים במשך שש שנים; תרגול זה גם לא צלח. לאחר שוויתר על הסגפנות, החליט סידהרת'ה לעשות מדיטציה עד שימצא את ההארה שחיפש. לאחר מדיטציה רבה, הוא נעשה מואר ומעתה היה ידוע בתור בודהה, שפירושו "זה אשר התעורר". במהלך המדיטציה שלו נגלה אליו חזון על המין האנושי ועל המחזור שאנו מחויבים אליו. הוא הגיע למסקנה שאנו כבולים למחזוריות של חיים ומוות בגלל טנהא (תשוקה, צמא, השתוקקות). במהלך הדרשה הראשונה של בודהה הוא הטיף, "לא הקיצוניות של התעווה ולא הקיצוניות של הסגפנות היו מקובלות כדרך חיים וכי יש להימנע מקיצוניות ולחפש את דרך באמצע". "לכן המטרה של תרגול בודהיסטי בסיסי היא לא השגת מצב של אושר בגן עדן כלשהו אלא כיבוי של הטנהא. כאשר טנהא נכבית, משתחררים ממעגל החיים (לידה, סבל, מוות ולידה מחדש)", [2] רק אז הם ישיגו את נירוונה.
פירוש אחד הוא שהבודהיזם, בהיותו עסוק בעצמי, ראה בחומץ מזהם את גופו של הטועם בשל טעמו הקיצוני. פרשנות נוספת לתמונה היא שהבודהיזם מספר את העובדות כפי שהן, שחומץ הוא חומץ ואינו מתוק על הלשון באופן טבעי. הניסיון להפוך אותו למתוק הוא התעלמות ממה שהוא, להעמיד פנים שהוא מתוק הוא להכחיש את מה שהוא, בעוד שההפך המזיק לא פחות מופרע מהחמיצות.
טאואיזם (דאואיזם)
הדאואיזם רואה בחיים מתוקים בשל היותם מושלמים ביסודם במצבם הטבעי.
מנקודת המבט הטאואיסטית [דאואיסטית], החמיצות והמרירות באות מהשכל המכשיל, השכל שאינו מסוגל להוקיר. החיים עצמם, כאשר הם מובנים ומשמשים למה שהם, הם מתוקים. זה המסר של טועמי-החומץ.
— בנג'מין הוף (תרגום לעברית: אייל לוי)
בתמונת טועמי החומץ, הביטוי של לאו דזה מתוק בגלל האופן שבו תורת הדאואיזם רואה את הקיום. כל דבר טבעי הוא טוב מיסודו כל עוד הוא נשאר נאמן לטבעו. פרספקטיבה זו מאפשרת ללאו דזה לחוות את טעם החומץ מבלי לשפוט אותו. "אה זה," הוא עשוי לחשוב, "זה חומץ!" מנקודת מבט כזו, הטעם לא צריך להיות מתוק, חמוץ, מר או תפל. זה פשוט הטעם של חומץ. על ידי התנסות בגלוי החומץ כחומץ, לאו דזה מכיר ומשתתף בהרמוניה של הטבע. מכיוון שזוהי מטרת הדאואיזם, יהיה טעם החומץ אשר יהיה, החוויה טובה.
בבסיס הדוקטרינה הדאואיסטית עומד מושג הדאו או "הדרך". לפי הפילוסופיה הדאואיסטית, הכל מקורו בדאו. הדאו כולו מחבק, קיים בכל מקום ובכל מקום למרות שהוא בלתי נראה. הוא מוליד את הכל, אשר אז מוליד את כל מה שבתוכו. הדאו במובן הזה הוא הדרך של הכל, הכוח המניע מאחורי הכל.
מקורות
הופ, לואיס מ.; מתוקן על ידי Woodward, Mark R. "Religions of the World". פירסון פרנטיס הול. 2007. עמ' 176.ISBN 0-13-224045-9
ג'י, סאנג. דתות וחיי דת בסין. China Intercontinental Press, 2004.
סמית, יוסטון. דתות העולם. ניו יורק: Harper Collins Publishers Inc., 1958.
.jpg)
