חצי האי האנטארקטי הוא חצי אי ביבשת אנטארקטיקה, החלק הצפוני ביותר ביבשת והקרוב ביותר לקצה הדרומי של דרום אמריקה (980 ק"מ דרומה מקייפ הורן), ומופרד ממנה על ידי מעבר דרייק. בשל רגישותו הרבה של חצי האי לשינויי אקלים ונגישותו יחסית לחלקים אחרים באנטארקטיקה, מצויות בחופיו ובאיים הסמוכים אליו תחנות מחקר רבות של אומות שונות. חצי האי נמצא בגזרה שבה מתקיימות תביעות ריבונות חופפות של ארגנטינה, צ'ילה ובריטניה, שכולן מושעות במסגרת הברית האנטארקטית. הוא משתרע בין קייפ אדמס בדרום בקו רוחב 75°S, עד קו רוחב 63°S בנקודה הצפונית ביותר בו, ואורכו כ-2,000 ק"מ.
גאוגרפיה
חצי האי הררי באופיו. הפסגות הגבוהות ביותר בו מתנשאות לגובה מעל 2,800 מטרים. רכס ההרים המרכזי הוא המשכם של הרי האנדים ומקושר אליהם באמצעות רכס מרכז אוקייני[1]. תביעת הריבונות של ארגנטינה וצ'ילה נובעת מהיותו של חצי האי המשך גאוגרפי של ארץ האש.
שטח האי הוא טונדרה ארקטית עם גלישה של קרחונים למדפי קרח, המרובים יותר בצידו המערבי מאשר בצידו המזרחי. ככלל, הצד המערבי מפורץ יותר וכולל יותר חצי-איים מאשר הצד המזרחי. האיים הסמוכים לחצי האי מקושרים אליו רוב ימות השנה בקרח. בצפון חצי האי נמצאת תעלת למרי (Lemaire Channel), יעד תיירות פופולרי יחסית לאנטארקטיקה.
בין פברואר 1902 ו-1904 נחתו על קרקע חצי האי וחקרו אותו אנשי המשלחת השוודית בניצוחו של אוטו נורדנשלד (Otto Nordenskiöld). ב-1916 ניסתה משלחת בראשות ארנסט שקלטון להגיע לאנטארקטיקה אך נקלעה לאי הפיל בקצה הצפוני של חצי האי ושהתה בו במשך ארבעה חודשים עד שחולצה. ב-1928 טסו לראשונה החוקר האוסטרלי יוברט וילקינס והטייס קרל בן אילסון מעל חצי האי. בין 1934 ל-1937 חקרה את ארץ גרהאם מן האוויר משלחת מחקר בריטית (British Graham Land Expedition) שגילתה כי אין מדובר בארכיפלג איים אלא בחצי אי.
בשנים 1947–1948 חקרה את חצי האי משלחת חקר אמריקאית פרטית ((Ronne Antarctic Research Expedition (RARE) בראשותו של הנורווגי פין רון (Finn Ronne)[2]. במהלך השנה הגאופיזית הבינלאומית (מ-1 ביולי1957 ועד 31 בדצמבר1958) ניתנה תשומת לב לאזור והוקמו בו תחנות מחקר קבועות.
חצי האי רגיש ביותר להשפעות של ההתחממות העולמית, כאשר צפונו רגיש יותר. בכל עשור בחמישים השנים האחרונות עלתה הטמפרטורה הממוצעת בחצי האי בחצי מעלת צלזיוס בשנה[3]. בין 1947 ל-2006 הצטמצמו כל מדפי הקרח סביב חצי האי בשטחם וחלקם התפרקו כליל כתוצאה מההתחממות[4][5][6][7].
ההתחממות היחסית של מי הים והגידול בלחות משפיעים על הביומסה ובפרט על הפיטופלנקטון במי האוקיינוס, המהווה את תחתית שרשרת המזון העולמית שכמותו בסביבות צפון חצי האי פחתה ב-12% ב-30 השנים האחרונות[8].
אקלימו של חצי האי הוא המתון ביותר באנטארקטיקה והוא תומך בעולם חי וצומח עשיר וייחודי. בעבר, לפי שרידי מאובנים היו באזור חיים שוקקים ואף דינוזאורים, בהיותה של היבשת חלק מהיבשת הקדומה גונדוונה, לפני כ-200 מיליון שנה[9][10].
במשך חודשי הקיץ נחשפת סביב קו החוף בחצי האי קרקע סלעית עליה ישנן כ-250 מיני חזזיות, 100 טחבים וכ-700 מיני אצות ימיות ויבשתיות. שני הצמחים הפורחים היחידים של אנטארקטיקה (Deschampsia antarctica ו-Colobanthus quitensis) גדלים בחלקים הצפוניים והמערביים של חצי האי.
הבסיס ההיסטורי הבריטי פורט לוקרוי בשנת 1962זיהום סביבתי בבסיס הרוסי תחנת בלינגסהאוזן
בשנת 1950 הוקמו בחצי האי בסיסי קבע של בריטניה, ארגנטינה וצ'ילה הטוענות לריבונות בחצי האי, כאשר תחומי המחקר העיקריים שלהן היו מטאורולוגיה וגאולוגיה. בשל האקלים המתון האזור הוא המיושב ביותר באנטארקטיקה ומכיל ריכוז של תחנות מחקר ובסיסים המשמשים גם ספינות תיירות בעונת הקיץ.
