חיתוך עץ הנקרא 'הגלגל הגדול', מאת המאייר והצייר הבריטי-צרפתי, אדמונד דולאק, לספר האזוטרי 'חזון', מאת ייטסתמונה של שני החרוטים המשולבים זה בזה, הלקוחה מהערותיו של ויליאם בטלר ייטס לספר השירים מייקל רובארטס והרקדנית, הרלוונטית פה לערך "חזון"החרוטים שבהם לפי ספרו של ייטס "חזון" נעות בשני כיוונים מנוגדים שתי ספירלות (Gyres)באיור זה, ארבעת ה"כוחות" מסודרים על המשולשים כך שה"מסכה" ו"גוף הגורל" נמצאים בשיא התפשטותם לכיוון קוטב ה"עיקר" בעוד שה"שכל היצירתי" ו"כוח הרצון" נמצאים בשיא התפשטותם לכיוון קוטב ה"ניגוד". זאת, על פי מחשבתו של המשורר האירי ויליאם בטלר ייטס.
חזון: מהות החיים על פי כתביו של ג'ירלדוס ועל פי דוקטרינות מסוימות המיוחסות לקוסטא אבן לוקא (באנגלית: A Vision: An Explanation of Life Founded upon the Writings of Giraldus and upon Certain Doctrines Attributed to Kusta Ben Luka) הוא ספר שיצא בהוצאה פרטית בשנת 1925[2] על ידי המשורר האירי, ויליאם בטלר ייטס, חתן פרס נובל לספרות לשנת 1923.
רקע והקשרים
הספר מאגד בתוכו שלל נושאים שייטס עסק בהם במהלך חייו, כולל פילוסופיה, היסטוריה, אסטרולוגיה ותקשור, ומחולק לארבע יחידות. ייטס הציג את רעיונותיו ההיסטוריים והמיסטיים באמצעות פואמות. הבולטות ביניהן: "לדה והברבור" (Leda and the Swan) - מופיעה בתחילת הפרק השלישי, "יונה או ברבור" (Dove or Swan) או לחלופין, "מופעי הירח" ו"הגלגל" (The Wheel and The Phases of the Moon) - מופיעות בתחילת הפרק הראשון, "מה שהח'ליף למד בצורה חלקית" (What the Caliph Partly Learned). ייטס רכש ניסיון רב בתקשור, קבלה וספיריטואליזם, במיוחד במסגרת חברותו רבת השנים ב"מסדר ההרמטי של השחר המוזהב".[3][4][5] ניסיון זה מהווה נדבך רב חשיבות בהבנת הרקע לכתיבת הספר. ייטס כתב את "חזון (A Vision)", לאחר תהליך של התנסות משותפת בכתיבה אוטומטית עם אשתו ג'ורג'י הייד-ליס. בתהליך שנמשך 3 שנים, הזוג ייטס, תקשר עם מגוון רחב של "רוחות" או "מדריכים". אלו העבירו להם מערכת מטאפיזית בעלת היבטים היסטוריים ופילוסופיים, המוצגת באמצעות צורות גאומטריות כמו למשל: סחרחרות מפותלות (ספירלות), הנעות בתוך חרוטים שיוצגו בתור שני משולשים השלובים זה בזה. הספר מסכם למעשה, שיתוף פעולה פורה מאוד של הזוג ייטס, ומשקף את היחס ההדדי בין דמיון יוצר, היסטוריה וספיריטואליזם.[א][ב][6][ג]
ספר זה הושווה ומושווה ליצירות של משוררים אחרים, למשל, "אאורקה: פואמה בפרוזה" (Eureka: A Prose Poem), ספרו העיקרי האחרון, של המשורר אדגר אלן פו.[7] השראה מרכזית הניכרת אצל ייטס בהקשר לספר היא מהמשורר ויליאם בלייק,[8][9]
אשר מודל ה-מערבולת (Vortex) לדידו של בלייק[10] והמוצג ביצירותיו המיתיות-פואטיות, אשר בסגנונן משלבות תוכן פיוטי תנ"כי,[11] מהווה הקבלה למודל ה-סחרחרת (Gyre) המוצגת בספרו זה של ייטס.[12] הפואמה "הלך מטורף",[13] אותה ייטס חקר וניתח בתוך חיבורו בן שלושת הכרכים "עבודותיו של ויליאם בלייק: פואטיקה, סימבוליזם, וביקורת" (The Works of William Blake: Poetic, Symbolic, and Critical), מהווה עדות לכך. ייטס אף כלל דיון על הפואמה בחלק השני של הספר, המסביר את הגאומטריה של הסחרחרת המפותלת.[14] ייטס מנסה לתת כאן הן המשכיות רעיונית לבלייק והן להסבירה כפואמה המתאימה לחשיבתו המעגלית על החיים, המבוססת על ניגודיות.[13][ד][ה] כמו כן, במסגרת חקר הספרות האנגלית בפרט וחקר הספרות בכלל, מושווה לא אחת שיתוף הפעולה של ייטס ושל אשתו לזה שהיה בין בלייק ואשתו, קתרין.[15]
האיורים במהדורה הראשונה של חזון, הם מאת המאייר הבריטי-צרפתי, אדמונד דולאק.
ייטס כתב מהדורה שנייה, עם כמה שינויים, בשנת 1937.[16]
הסחרחרת המפותלת
הסחרחרת המפותלת (באנגלית: Spiral Gyre), שצורתה היא צורת מעגל או חרוט, מופיעה רבות בשיריו של ייטס והיא פותחה כחלק מהמערכת הפילוסופית שהותוותה בספרו "חזון". בשלב הראשון, ייטס השתמש במופעי הירח כדי לבטא את אמונתו שההיסטוריה מורכבת מעידני זמן, מאוחר יותר הסתמך על הסחרחרת (Gyre) כדוגמה שימושית יותר. הוא בחר בדימוי של שתי סחרחרות (ספירלות) השלובות זו בזו - אשר מבחינה חזותית נראות כשתי ספירלות חרוטיות מצטלבות - כדי לסמל את אמונתו הפילוסופית כי את כל התופעות ניתן לתאר במונחים של מחזוריות מעגלית. למותר לציין, כי בשתי המהדורות של הספר חזון שיצאו לאור במהלך חייו, ייטס בחר לפשט את הגאומטריה הזו לשני משולשים, המזכירים במידה כזו או אחרת מגן דוד, זאת כסמל מעורפל לחברותו רבת השנים במסדר ההרמטי של השחר המוזהב, כאשר במסגרת חברות זו הוא שילב בשלדת המגן שלו צורה מדויקת של מגן דוד.
הנשמה (או הציוויליזציה, העידן ההיסטורי, וכך הלאה) תנוע מהנקודה הקטנה ביותר של הספירלה לנקודה הגדולה ביותר, לפני שהיא תעבור לאורך הסחרחרת הנגדית לה. למרות שזהו רעיון קשה לתפיסה בצורה מופשטת, לדימוי הזה יש לוגיקה כשהוא מיושם לגבי הגאות והשפל (waxing and waning) של עידן היסטורי ספציפי. כנ"ל לגבי התפתחות החיים האנושיים מנעורים לבגרות לגיל זקנה. סמל הסחרחרות (ספירלות) השלובות זו בזו, חושף את אמונתו של ייטס בגורל ובדטרמיניזם היסטורי כמו גם את גישתו הרוחנית ביחס להתפתחות הנשמה, מאחר שלפי ייטס כל היצורים והאירועים חייבים להתפתח בהתאם לצורת החרוט. תוך שהוא משתמש בדימוי זה, ייטס כלל התייחסות בשיריו לכל מחשבתו הפילוסופית לגבי ההיסטוריה והספיריטואליות.
הסבר החומר המוצג בספר
ב-21 באוקטובר 1917, ייטס נישא לבחירת לבו ג'ורג'י הייד-ליס. ארבעה ימים מאוחר יותר היא ניסתה טכניקת תקשור של כתיבה אוטומטית כדרך להסחת דעתו של ייטס מהדיכאון ששרה עליו. הדברים שהיא רשמה כללו רעיונות שלגביהם היא לא ידעה דבר אבל שהיו קשורים באופן הדוק לנושאים שהעסיקו את ייטס במהלך הקריירה שלו. כשהוא התכוון להקדיש את כל כוחו בניסיון להסביר את מה שה"מדריכים" (Instructors) העבירו להם, הם אמרו לו: "אנו באנו לתת לך מטאפורות לשירה".
התקשורים התבצעו כמעט באופן יומיומי במשך קרוב לשלוש שנים והתוצאה הייתה המהדורה הראשונה של "חזון" אשר יצאה לאור ב-1925. ייטס לא היה מרוצה מהיצירה, ועדיין היו עוד מספר תקשורים שהתרחשו ולכן הוא הוציא לאור גרסה שנייה ומתוקנת ב-1937. בצורתו הסופית הספר מהווה מצג של מערכת הגותית על נשמת האדם בתוך ומעבר לחיים ועל ההיסטוריה, מסודרת בסימבוליזם גאומטרי המבוסס על השיטות האזוטריות שבהן התמחו ייטס ואשתו במשך מספר שנים.
עיקר היצירה הוא הרעיון של שתי תנועות של הנשמה האנושית, אחת הפונה לכיוון הגשמה עצמית מוחלטת והשנייה לכיוון ויתור עצמי מוחלט. כל רגעי הקיום יכולים להיבחן במושגים אלו לא משנה מהם. למשל: פעולה יחידה, חיים, סדרה של גלגולי נשמות, מחזוריות של תרבויות עולות ויורדות או היקום עצמו. הפילוסוף היווני אמפדוקלס כינה את הדחפים הללו מלחמה ואהבה; האחד מפריד, השני מאחד. שום דבר לא יכול להתקיים ללא האינטראקציה בין שני הכוחות הללו. ייטס מתאר בהרחבה את התהליך באמצעות הסבר על מעבר גלגולי נשמת האדם. גלגולים אלו נלקחים בחשבון בהתאם לשלבי הירח, כשלילה אחד של החודש הירחי מייצג גלגול אחד. כאשר הנשמה משיגה הגשמה עצמית מוחלטת, היא נמצאת במצב של שיווי משקל מושלם המכונה "אחדות ההוויה". כל מה שמתרחש במהלך חיי אותו הגלגול תואם לאידיאל הרצוי בשביל הנשמה, כפי שזה מתבטא בשיר "שלמה והמכשפה" : "הזדמנות להיות באחד עם אפשרות בחירה לבסוף". זהו למעשה שלב הירח ה-15, שלב הירח המלא. אולם, אין שום גלגול של הנשמה בשלב ירחי זה בעולם הגשמי מפני שאין שום מאבק בין שני הכוחות (המפריד והמאחד). זהו שלב של יופי על אנושי שנתקלים בו באופן מקרי ביותר והוא נצפה רק על ידי חוזי חזיונות במקומות מיוחדים. כפי שזה מתבטא בחזונו של מייקל רובארטס על סלע קאשל במסגרת הפואמה "החזון הכפול של מייקל רובארטס":
למרות שראיתי זאת בעין נשמתי
אין דבר שאני שומע עד מותי;
ראיתי כך דרך אור הירח
בלילו המלא.
מחוץ לשלב ה-15 התנועה מתקדמת בכיוון מציאות אובייקטיבית. גם בקוטב ההפוך אין שום גלגול חיים, מפני שלנשמה אין שום כוח רצון והיא לוקחת הכל מבחוץ בלי שום מאבק. גלגול זה, הירח האפל, גם הוא גלגול שהוא מעבר לקיום הגשמי.
על הסלע האפור של קאשל עין נשמתי
קוראה לרוחות הקור שזה עתה נולדו
כשירח זקן נעלם מהשמים
החדש מסתיר עדיין את קרנו
בין שני הקטבים הללו, כל גלגולי החיים האנושיים נעים. החיים מעוצבים על ידי "ארבעת הכוחות" (Four Faculties) של נשמת האדם: "כוח הרצון" (Will), "מסכה" (Mask), "שכל יוצר" (Creative Mind), ו"גוף הגורל" (Body of Fate). "כוח הרצון" (Will) הוא האנרגיה אשר יוצרת את הדחף להגשמה עצמית. הוא רואה אל מול עיניו את הדימוי של הקוטב הנגדי לו ושואף להיות כמוהו. דימוי זה מכונה ה"מסכה" (Mask). "שכל יוצר" (Creative Mind) הוא מעין מאגר של זכרונות רעיוניים, הוא מייצג את כוח המחשבה שנלמד ונצבר בגלגולים קודמים. תכליתו היא להבין את הנסיבות החיצוניות המעצבות את הנשמה. נסיבות אלו מכונות "גוף הגורל" (Body of Fate). האדם תופס את "גוף הגורל" כחיצוני אבל למעשה הוא נוצר מזכרונות אירועים שקרו בגלגולי חיים קודמים. לפיכך, יש שני תהליכים שפועלים כאן על הנשמה: "כוח הרצון" (Will) מנסה להפוך להיות ה"מסכה" (Mask) וה"שכל היוצר" (Creative Mind) מנסה להבין את "גוף הגורל" (Body of Fate). שני התהליכים הללו פועלים כדי לבלבל אחד את השני. עד לשלב הירח ה-15 "כוח הרצון" (Will) הוא הכוח השולט. אחרי שלב זה ה"שכל היוצר" (Creative Mind) מחליף אותו. ייטס רואה את שני הכוחות הללו כשני ג'יירס (ספירלות) המסתובבות בכיוונים מנוגדים. כשהם משורטטים באופן דו-ממדי כגלגל, ניתן לראות שחצי משלבי הירח מהשלב השמיני עד לשלב ה-22, שייכים לצד הבהיר של הירח; שלבים אלו הם שלבי הירח המכונים שלבי "ניגוד"(Antithetical): בשלב "ניגוד", הנשמה שואפת, באמצעות ה"שכל היוצר" (Creative Mind) לגאול את ה"מסכה" (Mask) מ"גוף הגורל" (Body of Fate). הצד האפל של הירח, מהשלב ה-22 עד לשלב ה-8, מכונה שלב ירח "יסודי" (Primary): בשלב ירח "יסודי" הנשמה שואפת, באמצעות "גוף הגורל" (Body of Fate) לגאול את ה"שכל היוצר" (Creative Mind) מה"מסכה" (Mask).
המערכת איננה משרטטת מתווה אחד ברור שדרכו אופיו של המין האנושי נמדד. המציאות היא ספירה (sphere) חסרת מופע או שלב ירח אך התודעה האנושית יכולה רק לתפוס זאת כסדרה של שני זוגות מנוגדים. הנשמה היא יותר מהסכום השלם של כל גלגוליה.
כשתקשורים נוספים מתרחשים, הגיעו הספרים השני והשלישי של "חזון", "הסמל השלם" (The Completed Symbol) וה"נשמה בדין" (The Soul in Judgement). שני הספרים הללו עוסקים במציאות שהיא מעבר לחיים עצמם. ה"סמל השלם" (The Completed Symbol) מנסה להתאים את ספירלות החיים (Gyres of Life) למסגרת הרחבה היותר של הבתר-חיים. נשמת האדם בחיי הנצח מכונה ה"דאימון" שלו (Daimon). במסגרת זו ה"כוחות" הם אנרגיות הנרכשות באופן רצוני, השייכות כמובן לגלגול ה"דאימון", הפועלות בין רגע הלידה לרגע המוות. ארבעה "עיקרים" (Four Principles) טבועים בנשמת ה"דאימון" - "רוח" (Spirit) ו"גוף שמיימי" (Celestial Body), או התודעה ומושא התודעה, ו"קליפה" (Husk) ו"גוף התשוקה" (Passionate Body), או רגש ומושא הרגש. ארבעת "העיקרים" גם הם בעלי מבנה של ספירלה מסתובבת אך המעגל הרבה יותר רחב מזה של ה"כוחות" מפני שהוא כולל את הזמן שבין מוות ללידה בנוסף לחיים עצמם.
כמו ברוב החשיבה הסימבוליסטית, הירח מסמל את אורו של העולם המשתנה ומתחלף או כפי שייטס מנסח, האור של התפיסה הסובייקטיבית. בעוד שהשמש מסמלת את האור של העולם העל חושי, האור המסמל את פעולתם של חוקי היקום העיקריים. הג'ייר של ארבעת ה"עיקרים" (Four Principles) הוא יום כאשר החיים בין הלידה למוות הם הלילה, או שנה מלאה כאשר בתוכה החיים הם עונת החורף. ג'ייר זה נמדד לפי גלגל המזלות. כל הניסיון הנצבר בחיים נובע מה"כוחות" (Four Faculties). אחרי המוות הרוח מעבדת מחדש את הידע שה"כוחות" העניקו במהלך גלגול החיים הנוכחי. זהו התהליך אשר מתואר ב"נשמה שבדין" (The Soul in Judgment).
בשלב הראשון, מתגלה חיזיון של הדחפים והדימויים מהחיים שזה עתה נגמרו. זוהי חוויה המושווית לזו שנחקקת בזיכרון כשרואים את כל ניסיון החיים שנצבר ברגע אחד מהיר, כהרף עין, ברגע המוות. באירלנד, כך אומרים לפי האמונה העממית, רוחו של הנפטר נשארת קרוב לגוף המת במשך זמן מה. מכאן לקוח המנהג להעלות השמיימה את רוח הנפטר לפני שהיא עוזבת את מקדשה הארצי.
השלב השני הוא השלב שבו מתרחשת התבוננות פנימית על סך הניסיון שנצבר בגלגול החיים הנוכחי, התבוננות שמהווה מעצם טבעה תהליך יותר איטי. תהליך זה דורש מהרוח לחיות גלגול אחרי גלגול בצורה מאוד אינטנסיבית, את האירועים של חייה הארציים אשר השפיעו עליה בצורה העמוקה ביותר. לאחר מכן, אירועים אלו נחווים ונחווים מחדש לפי סדר התרחשותם עד שהרוח מבינה אותם, בצורה כזאת שהיא מטמיעה אותם לתוך הווייתה, באופן מלא. בסופו של המחזה פורגטורי (Purgatory), אותו המחיז ייטס, האיש הזקן מבין את חוסר התועלת בניסיונו להפריע לתהליך הזה כשזה משפיע לרעה על נשמתה של אמו המתה. רק כוח אלוהי מסוים יכול לשחרר אותה מחלומה המבעית:
נשמתה אינה יכולה לשאת את החלום
זה פעמיים היא נרצחה והכל בשביל כלום
והיא חייבת לחיות את אותו ליל מת
לא רק פעם אלא כמה פעמים!
הו, אלוהים
גאל את נשמת אמי מחלומה זה!
האנושות אינה יכולה לעשות יותר. פייס
את עליבותם של החיים ואת נקיפות לבם של המתים
כל רגש שלא היה מובן באופן מלא בקיום הגשמי צריך להתנדף באמצעות חוויה מחדש של אותו רגש בדרך דמיונית החקוקה בנשמה או במסגרת 'חלום' כפי שייטס מתייחס אליו במחזהו פורגטורי (Purgatory). במונחים של המערכת, ה"רוח" (Spirit), הופכת את "גוף התשוקה" (Passionate Body) למובן לפני שה"קליפה" (Husk) ו"גוף התשוקה" (Passionate Body) מתאדים.
השלב השלישי הוא השלב שבו ההבנה של הטוב והרע שאליו הגיעה הנשמה הופכת מחדש את נקודות המיקום המוסריות של חייה הגשמיים. במקום שהנשמה גרמה לסבל, היא חייבת עתה לסבול באותה מידה ובאותו מקום והיכן שהיא חוותה עבדות היא חייבת לחוות חיים של אדון. שלא כמו שני השלבים הקודמים, זהו לא מצב של חלום. השלב הרביעי הוא שלב שבו יש מצב של ברכה, הנמשך בטראנס של שיווי משקל, במקום שהנשמה מתאחדת עם "נשמת העולם" (Universal Soul).
השלב החמישי מהווה את השלב שבו הנשמה מתחילה את דרכה לכיוון לידה מחדש. הנשמה יוצרת "קליפה" ו"גוף תשוקה" חדשים ומחכה לתנאים המתאימים כדי שלידה מחדש תתרחש ביקום זה.
השלב השישי הוא השלב שבו הנשמה "יודעת", בו הנשמה חוזה את החיים שיהיו לה אחרי לידתה מחדש ומקבלת על עצמה את מה שיקרה לה בגלגול החיים הבא. במהלך שינתה ברחם, הנשמה מקבלת את צדקת העתיד שמחכה לה.
הנשמה מחויבת למעגל גלגוליה בלי שום אפשרות לעצור או לשנות זאת. אולם, המערכת מאפשרת מוצא מהדטרמיניזם ההיסטורי הזה אשר מהווה עבור ייטס את הבסיס לסלידתו מהמרקסיזם, באמצעות טיעון בריחה הידוע כ"קונוס השלושה עשר" (Thirteenth Cone). זהו הרגע שבו אנו נגאלים משנים עשר הסיבובים של הג'ייר הספירלי, מוצאים את עצמנו מתאחדים עם הספירה חסרת המופע (phaseless sphere), מציאות המשחררת אותנו לחופשי. תהליך זה לא אמור, אמנם, להיחשב כבריחה מהנסיון שנצבר כי אם קבלתו המלאה. ההשקפה הבסיסית התומכת במערכת היא כזו המצהירה על ערך ניסיון החיים שנצבר ולכן שואפת להבין אותו באופן המלא והעמוק ביותר. הניסיון הכושל לתחום את ניסיון החיים שנצבר בשלב מסוים, מעכב את התקדמות הנשמה דרך מעגל הגלגולים. אך באופן נורמטיבי, הזמן שעובר בין המוות ללידה הוא שלושה דורות והזמן שעובר לנשמה לעבור דרך כל הגלגל (Wheel) הוא אלפיים שנה. תרשים זה דרוש כדי שיתאים את חיי האדם למעגל ההיסטורי אשר בו דן ייטס בשאר העמודים שנותרו בספר.
כתיבה אוטומטית
בתמונה מופיע כתב ידה של אשתו של המשורר האירי, ויליאם בטלר ייטס, ג'ורג' ייטס, אשר התנסתה עמו במשותף בטכניקה של כתיבת רצף מדיומיסטית. במהלך התקשורים הם ניסו לקבל מסרים מישויות רוחניות כאלה ואחרות, "מדריכים" (Instructors), אשר העבירו להם מערכת גאומטרית ואסטרולוגית מורכבת ביותר אשר התיימרה להסביר את המחזוריות ההיסטורית, לשיטתם, אשר קיימת בהיסטוריה של המין האנושי. התמונה היא מראשית התקשורים, 24 באוקטובר 1917
.
תרשים מן הכתיבה האוטומטית של הזוג ייטס, מ-5 בינואר 1918, בו מאוירים הברקים המנצנצים (Lightning Flashes), ומתואר תפקידם ביחס למערכת שלבי הירח כמתואר בספרו של ויליאם בטלר ייטס, "חזון" (A Vision).
הכתיבה האוטומטית
תאריך
מקום
מספר תקשורים
מספר שאלות
דפים שנשמרו
24 באוקטובר - 4 בנובמבר 1917
יער אשדאון
5 בנובמבר - 12 בנובמבר 1917
יער אשדאון
13
33
93
20 בנובמבר - 7 בדצמבר 1917
לונדון
21
723
284
21 בדצמבר - 25 בדצמבר 1917
יער אשדאון
4
136
77
31 בדצמבר 1917 - 1 בינואר 1918
לונדון או אוקספורד
2
81
26
2 בינואר - 5 במרץ 1918
אוקספורד
55
1778
591
11 במרץ 1918
דבלין
1
2
14 - 27 במרץ 1918
גלנדאלוך
9
225
91
30 במרץ - 2 באפריל 1918
גלנמאלור
5
143
37
7 באפריל - 2 במאי 1918
קול פארק
11
173
69
9 במאי - 9 בספטמבר 1918
באלינאמאנטיין
54
1004
431
14 - 17 בספטמבר 1918
רוזס פוינט
3
77
22
18 בספטמבר 1918
סלייגו
1
24
7
21 -23 בספטמבר 1918
ת'ור בלילי
3
47
18
24 בספטמבר - 11 בדצמבר 1918
דבלין
33
595
212
16 - 22 בדצמבר 1918
איניסקרי
7
150
61
24 בדצמבר 1918 - 8 בינואר 1919
דבלין
9
131
80
9 - 17 בינואר 1919
לוקאן
7
112
61
19 בינואר - 16 בפברואר 1919
דבלין
15
134
77
20 -29 במרץ 1919
דונדרום
9
258
84
31 במרץ 1919
דבלין
1
18
5
1 באפריל - 6 במאי 1919
דונדרום
28
605
190
21 - 25 במאי 1919
לונדון
3
67
16
28 - 29 במאי 1919
אוקספורד
2
33
10
31 במאי - 8 ביוני 1919
לונדון
4
68
28
16 - 30 ביוני 1919
ת'ור בלילי
12
226
108
2 - 3 ביולי 1919
קילקני
2
8
14 - 24 ביולי 1919
ת'ור בלילי
6
90
43
25 ביולי 1919
גולוויי
1
18
5
26 ביולי - 1 באוגוסט 1919
אואוטרארד
7
128
53
2 - 15 באוגוסט 1919
ת'ור בלילי
14
279
92
20 באוגוסט 1919
רנוויל
1
3
22 באוגוסט - 23 בספטמבר 1919
ת'ור בלילי
28
524
208
12 -27 באוקטובר 1919
אוקספורד
17
226
99
30 באוקטובר 1919
לונדון
1
1
4 בנובמבר 1919 - 4 בינואר 1920
אוקספורד
42
398
232
7 בינואר 1920
לונדון
1
11
6
27 בינואר - 1 בפברואר 1920
ניו יורק
2
9
4
1 במרץ 1920
שיקגו, אילינוי
1
8
5
21 במרץ 1920
פורטלנד, אורגון
1
16
9
24 במרץ 1920
ברכבת, בדרך לסן פרנסיסקו
1
7
28 -29 במרץ 1920
פסדינה, קליפורניה
2
25
11
29 באפריל 1920
ברכבת, מקליבלנד לניו יורק
1
1
1
16 -17 במאי 1920
ניו יורק
2
6
20 ביוני 1920
לונדון
1
1
15 -24 בספטמבר 1920
אוקספורד
4
26
8
25 - 26 בינואר 1921
סטון קוטג', יער אשדאון
2
19
7
4 ביוני 1921
שילינגפורד
1
2
ללא תאריך: " בדיקה של ההורוסקופ שלי"
?
1
40
10
ללא תאריך: תקשור אקראי
?
?
13
126
סך כולל
450
8672
3627
חלומות ומדיטציות
תאריך
מקום
מספר תקשורים
דפים שנשמרו
28 במרץ - 28 באפריל 1920
פסדינה, ניו יורק, שיקגו, ברכבת
20
22
10 - 14 במאי 1920
במהלך נסיעה ברכבת
2
3
15 במאי - 12 ביוני 1920
ניו יורק
8
16
28 במאי 1920
מונטריאול
1
107 (כולל 28 במאי 1920 - 9 בפברואר 1921)
30 במאי 1920
האונייה מגאנטו
2
19 ביוני - 12 באוגוסט 1920
הולנד פלייס, לונדון
16&6 הערות לחלומות
13 באוגוסט 1920 - 11 בינואר 1921
אוקספורד
41 & 7 הערות לחלומות
11 בינואר - 9 בפברואר 1921
אוקספורד
שונות
19 בינואר 1921
וולס
2
98 (19 בינואר 1921 - 18 בספטמבר 1922)
18 בפברואר 1921
אוקספורד
2
6 - 10 באפריל 1921
שילינגפורד
4
12 באפריל 1921
דורצ'סטר
1
19 - 25 באפריל 1921
שילינגפורד
4
4 - 27 בספטמבר 1921
ת'יים
7
7 באוקטובר 1921 - 15 בינואר 1922
אוקספורד
11
2 במאי 1922
ת'ור בלילי
11
16 -26 ביוני 1922
ת'ור בלילי
5
17
4 - 6 ביולי 1923
ת'ור בלילי או דבלין
3
7
14 ביולי - 27 בנובמבר 1923
דבלין
10
21 במרץ 1924
דבלין
1
כלול ב-17 הדפים שלעיל
סך כולל
164
270
בציור מאויר מגדל ת'ור בלילי, אחד מן המקומות שבהם התנסה הזוג ייטס בטכניקה של כתיבה אוטומטית
בתמונה מאויר גלגל השמים עם ארבע רוחות השמים, כנראה שימש את הזוג ייטס בהקשר לגלגל המזלות או להסבר המיתולוגיה של ויליאם בלייק
הורוסקופ, כנראה מפת לידה של אחד מבני הזוג ייטס, ששימש את הזוג כדי לתשאל את ה"מדריכים" איתם תקשרו באשר לטבע נשמת האדם
ארבע הזואות (חיות) ותיאור חלוקתן ומיקומן ביחס לאדם ושטןויליאם בטלר ייטס עומד ובידו אחד מכרכי הספר "עבודותיו של ויליאם בלייק: פואטיקה, סימבוליזם וביקורת", אותם הוא הוציא לאור בשיתוף עם אדווין ג'ון אליס ב-1893
”חזון, או דמיון, כותב בלייק, הוא ייצוג של מה שקיים באמת, ריאלי ובלתי משתנה. "משל או אלגוריה, נוצר על ידי בנותיו של הזיכרון". חזון הוא, תפיסה של הסמלים הנצחיים, אשר בהם העולם נוצר, בעוד אלגוריה מהווה זיכרון של אירוע טבעי כלשהו שלתוכנו אנו קוראים משמעות רוחנית. בחזון המשמעות בוחרת סמל משלה על ידי סוג של זיקה מסוימת, ואילו במקרה של אלגוריה, אנו בוחרים מקרה גשמי כלשהו, ומכניסים לתוך זכרוננו אותו חזון מצומצם יותר, מפני שאלגוריה, על פי בלייק, מכילה 'איזשהו חזון' תמיד, ומרימים אותו לדרגת האנשה של משמעות רוחנית או טבעית.”
במידה מסוימת מבקר הספרות הרולד בלום צודק כי חשיפתו של ייטס למערכת של בלייק, מבשרת את זו של "חזון", אם כי כנראה יותר משום שהיא מייצגת את נקודת המפגש בין האזוטרי לפואטי, המשקפת את אופן מחשבתו של ייטס ויותר מאשר שכתיבתו של בלייק מהווה את המקור הישיר ל"חזון". ייטס עצמו כתב ב-1921, כשלוש שנים לאחר המצאת המערכת: 'אני משוכנע כי האינטלקט שלנו בגיל עשרים הכיל את כל האמיתות שהיו לנו בנמצא, אבל עדיין אנו לא יודעים אמיתות ששייכות לנו הנובעות מדעות שגובשו בזמן עצבנות מקרית או פנטזיה רגעית. כשהחיים ממשיכים אנו מגלים כי מחשבות מסוימות גורמות לנו לתבוסה או לניצחון, על עצמנו או על אחרים ואלו הן אותן מחשבות, הנבחנות באמצעות התשוקה, להן אנו קוראים שכנוע' (Autobiographies, 189). למרות שאמיתות הן לא אותו הדבר כמו מידע, ייטס מרמז כי מחשבות מרכזיות אלה אשר עברו במוחו, קדמו לעבודה על בלייק, אשר אותה הוא התחיל בגיל 24, ויתרה מכך קדמו לעבודה על "חזון" אותה התחיל בגיל 52.
ג'ורג' ויליאם ראסל (AE), התרשם כבר בשלב מוקדם מהאופן ש'דמיונו של ייטס נשלט על ידי המיתוס אותו הוא יצר, המדבר על דואליות בעצמיות, דואליות של ישות וצל', וחשב ש'אי שם בילדותו, במגעו הראשון עם הפנימי והחיצוני, הוא הפך להיות מודע לדואליות בהווייתו'. כך ש'חבוי או לא חבוי, עיסוקו זה של המשורר עם דואליזם של ישות וצל נוכח רבות בכתיבתו, עד שלבסוף הוא הופך להיות בעל מודעות עצמית ב"חזון", פילוסופיה ענקית של עצמי ואנטי-עצמי'. (שיר ומעייניו, 10 -11). ייטס עצמו מקשר חזון מקוטב זה לבלייק:
” מעולם לא קראתי את הגל, אבל מוחי היה מלא בבלייק מילדותי והלאה, וראיתי את העולם כבנוי ממאבק - רוח והאצלה -ויכולתי להבחין בין ניגוד לשלילה. 'ניגודים הם חיוביים', כתב בלייק, 'שלילה היא לא ניגוד', 'כמה גדול הפער בין פשטות לתיפלות'. ושוב, יש מקום בתחתית הקבר שבו ניגודים נכונים באופן שווה.
”
("חזון", כרך ב', עמוד 72, AV B 72)
בין אם ההשראה הגיעה מבלייק או מעצם נטייתו הטבעית, ייטס נמשך גם לרעיון של היפוך ושינוי של קטגוריות רגילות, כשרואים את המוטו שהוא בחר לעצמו במסגרת חברותו במסדר ההרמטי של השחר המוזהב: 'Demon est Deus Inversus' (השטן הוא האל במהופך). כמובן שיש לציין בהקשר זה את משיכתו של ייטס לרעיון ההיפוך העומד מאחורי יצירתו של בלייק: "נישואי העדן והשאול" (The Marriage of Heaven and Hell). האנטינומיה של ה"תמיסות" (או "קטבים", ראה הסבר החומר המוצג בספר, Tinctures) היא גרסה מגובשת של אופן מחשבה שהתעצב במשך שנים, שעומד גם בבסיס התעניינותו בבלייק מהרגע הראשון.
אם מוחו של ייטס היה מלא בבלייק עוד מילדותו, הוא הקדיש שנים רבות של לימוד המשורר בנעוריו, וב-1889, ייטס ואדווין ג'יי. אליס 'החלו... עבודה של ארבע שנים על "ספרי הנבואה" של ויליאם בלייק' (Autobiographies, 161). מה שהוביל להוצאתו לאור ב-1893, של החיבור בן שלושת הכרכים "עבודותיו של ויליאם בלייק: פואטיקה, סימבוליזם וביקורת" (The Works of William Blake: Poetic, Symbolic and Critical). העבודה על בלייק נתנה לייטס סיפוק רב, מפני שהיא העניקה לו ולמחקריו האזוטריים מוצא מכובד ושימשה לו אמצעי כדי להצדיק את מחקריו אלו מול הגישה הסקפטית של אביו ושל ג'ון או'לירי, למשל. הפילוסופיה של בלייק 'הצריכה ידע מדויק עבור הצורך להבינה', מה שעזר לייטס להתחקות אחר הקשר בין המערכת שלו לבין המערכת של סווידנבורג או זו של בוהם. ייטס הכיר גם 'קשרי ייחוס מסוימים, הלקוחים מתוך מה שמכונה לעיתים "הקבלה הנוצרית" אשר אליהם אליס מעולם לא התוודע' (Autobiographies, 161). יש לציין כמה עובדות ביחס לשותפו של ייטס לעבודה על בלייק: אליס היה יותר מבוגר מייטס כמעט בעשרים שנה (הוא נולד ב-1848), שימש כחבר אישי של אביו, ג'ון בטלר ובנוסף לכך הכיר בצורה יסודית ביותר את שירתו של בלייק. אולם, ייטס הביא את ידיעת הח"ן שלו לשותפות, מה שאיפשר לו להסביר בצורה מסוימת את ה'מיסטיקה' הבלייקיאנית.
לכן הוא היה יכול לכתוב למנטור הלאומני שלו, ג'ון או'לירי: "אתה מתלונן על המיסטיקה שלי. אבל היא איפשרה לי להבין את "ספרי הנבואה" של בלייק מכל בחינה שהיא. הספר שלי עליו יבהיר את החידה סביב בלייק לתמיד. אף אחד לא יקרא לו יותר משוגע" (7 במאי 1889, The Collected Letters, 1 163). חוקרים מאוחרים יותר של בלייק מוצאים את הפרשנויות של ייטס לשירתו אידיוסינקרטיות ומגמתיות, והוא בהחלט קרא את בלייק במידה מסוימת מנקודת המבט של ענייניו האישיים, יותר מאשר התייחסות ממוקדת לאמירותיו הספציפיות של בלייק. אך ההשראה היצירתית על ייטס והדוגמה שבלייק הציב, הן מבחינה חיובית והן מבחינה שלילית, הכריעו.
סימטריות כפולות ארבע
יהיו אשר יהיו ההסתייגויות אשר מעלים החוקרים ביחס לעבודתם הפרשנית של ייטס ואליס על בלייק, הם אכן העלו מתהום הנשייה 'שיר מיסטי ארוך שלו שמעולם לא פורסם או אפילו נקרא' (The Collected Letters 1 201). ביחד הם הוציאו לראשונה לאור שיר שהוא מרכזי להבנת המערכת המיתולוגית-תנ"כית של בלייק: "ואלה, או ארבע הזואות" (Vala, or the Four Zoas). היצירה, אשר מדברת על נפילתו של אלביון לתוך ארבע הזואות (החיות, ביוונית), מעמידה במרכזה את החלוקה כפולת הארבע של "האדם הנצחי" (Eternal Man) ל"אוריזן" (Urizen), "אורת'ונה" (Urthona), "לובה" (Luvah) ו"תרמאס" (Tharmas). לפי האופן שבו ייטס קורא את השיר, יצורים אלו מקבילים לדמויות ולנושאים השכיחים במסגרת יצירות או מערכות סימבוליות אחרות. למשל, ניתן למצוא זאת אצל אגריפה (Agrippa), בקוסמולוגיה ההינדית, בתיאוסופיה ובקבלה. אין זה אומר בהכרח שבלייק הכיר את המקורות הללו או השתמש בהם. אך ניתן לומר שחלוקה כפולת ארבע זו מהווה את הדגם שעל בסיסו היקום בנוי: 'מפני שכל הדברים מתחלקים לארבע, ומתנהגים לפי החוקיות של היקום הגדול כפול הארבע, רק בחלוקה זעירה יותר' (WWB 1 250, עבודותיו של ויליאם בלייק: פואטיקה, סימבוליזם וביקורת, כרך 1, עמוד 250). ייטס טוען 'כי כמו בוהם ויתר יודעי הח"ן באופן כללי יותר, בלייק מניח, מלבד עיקרון השילוש, עיקרון רביעי, המהווה תבנית אוניברסלית או גן עדן או מקדש, אשר ממנו נובעים ושבו מתקיימים חיים. עיקרון זה, הם מכנים "ראי" או "מראה", כאשר 'האלוהים מביט לתוכה, הוא חדל להיות בעל רצון בלבד, מביט על עצמו כבן, המהווה את אהבתו לאחדותו שלו, המודעות העצמית שלו, ונכנס לאותה מדיטציה עצמית השורה עליו, המכונה רוח הקודש. רוח קודש זו, או "מועצה" היא האנרגיה אשר מתעוררת לעולם צורות המחשבה האינסופיות של המראה הגדולה, צורות האלמוות הטיפוסיות של כל הדברים שבעולם, "הרעיונות" של אפלטון. ביחד, רוח הקודש והמראה מרכיבים ביחד את הביטוי האלוהי' (עבודותיו של ויליאם בלייק: פואטיקה, סימבוליזם וביקורת, כרך 1, עמודים 246–247). בהתאם לכך, 'כשאנו מחלקים את הטבע האלוהי לאב, בן, רוח ולמה שכינינו ביחד עם בוהם "מראה", ארבע הקטגוריות של המצבים הנפשיים והסמלים הפיזיים המקבילות להם, מכונות "ארבע הזואות" - ארבע צורות חיים. ארבע צורות חיים אלו זהות לארבעת האופנים של יחזקאל ולארבעת חיות האפוקליפסה ומזכירות מקרוב את רפאל, מיכאל, גבריאל ואוריאל, השליטים הקבליים של ארבע רוחות השמים. בדומה לארבע הזואות, גם הן יפקחו על עניינים נפשיים ופיזיים' (עמוד 251). ייטס מסכם את ההקבלות האלו, וגם כולל חמישה מצבי הוויה של האנושות, כאשר הגבוהה שבהם היא ירושלים, החורגת מעבר לעיקרון השילוש או הרביעייה:
רוח
מראה
בן
אבא
Urthona
Tharmas
Luvah
Urizen
אנרגיה
תחושה
רגש
סיבה
WWB 1 254 (עבודותיו של ויליאם בלייק: פואטיקה, סימבוליזם וביקורת, כרך 1, עמוד 254)
צפון
מערב
מזרח
דרום
Nadir
אטימה
הקף
מרכז
זניט
שקיפות
ארץ (אש שחורה)
מים
אוויר
אור
אש אלוהית
אוזניים
לשון
אפיים
עיניים
אור-אולרו
אל-אולרו
אלה
בעולה
ירושלים
קיבת-רחם
מותניים
לב
ראש
סדר מותאם, WWB 1 264 (עבודותיו של ויליאם בלייק: פואטיקה, סימבוליזם וביקורת (כרך 1, עמוד 264)
הקבוצה האחרונה (קיבת-רחם, מתנים, לב וראש) היא אולי המעניינת ביותר בהקשר של הספר "חזון", מאחר שייטס הכניס באופן ממוקד את הדימויים הבלייקיאניים הללו לכתיבה האוטומטית. השאלה שהופנתה על ידי ייטס אל ה'מדריך' (Instructor) הייתה: "האם אתה מכיר את המונחים הבלייקיאניים ראש, לב ומותניים?" ("YVP 1 103, "Yeats's Vision Papers). יהיה זה מפתיע לומר שה'מדריך' (Instructor), כן ידע את המינוח העמום הזה אבל ללא ספק ניתן להסביר זאת בכך ש'המדריכים' "הסתמכו" על מוחם של בני הזוג ייטס (ראה את: מה באמת קרה בכתיבה האוטומטית). ייטס הכניס את המונחים הללו למערכת שלו, בשלב מאוד מוקדם של תקשורי הכתיבה האוטומטית, כאשר הדגש היה על חלוקה כפולת ארבע של המחזור הירחי, הכולל את המונחים: "יופי", "כיעור", "כעס" ו"חוכמה". זה קרה באותו היום שהוא הכניס גם לראשונה למערכת את 28 שלבי הירח, ה-21 בנובמבר 1917. המונח 'קיבה-רחם' הוחלף במונח היותר מופשט 'נפילה', לכאורה על ידי ייטס למרות שהוא פנה בשאלה: 'למה אתה מתכוון כשאתה אומר את המילה "נפילה"'? נאמר לו שהמונח מדבר על 'תחילת הכעס ונטישתו את החוכמה' (לרוע המזל זהו אחד המקומות בספר שבו העורכים מסכמים תרשימים ולא מציגים אותם ,"YVP 1 103, "Yeats's Vision Papers). המונח הרביעי היה מעט מסורבל אפילו במסגרת הפרשנות לבלייק, מה שגרם למושג להיראות חריג ביחס לשאר המונחים במערכת. 'בעולה, אלה, ואל-אולרו מייצגים את עיקרון השילוש של החיים - ראש, לב ומותניים - או את קיומם של שכל, רגש ויצר, בהתאמה. אור-אולרו וירושלים ממוקמים בהתאמה מתחת ומעל חייו המוגבלים בזמן של האדם. הם מסמלים את ההשפעות החיצוניות והפנימיות של אלוהים על העולם, יצירה מתוך חושך ואת זרימתו של האור' (עבודותיו של ויליאם בלייק: פואטיקה, סימבוליזם וביקורת, כרך 1, עמוד 260). למרות זאת, החלק הבא, העוסק ב"נפילת הנשמה" מפרש אותם כ'ארבעת ההיבטים של האנושות - בעולה, אלה, אל-אולרו ואור-אולרו' המקבילים ל'ראש, לב, מותניים ורחם', המסמלים ביחד את היחס בין המאקרוקוסמוס למיקרוקוסמוס. כשהאדם נמצא בהרמוניה עם הסדר האלוהי, הם נמשכים באופן רציף אחד עם השני ונבדלים רק בכך שסדרה אחת היא כללית והשנייה פרטית' (עבודותיו של ויליאם בלייק: פואטיקה, סימבוליזם וביקורת, כרך 1, עמוד 262). אופן קריאתו של ייטס את הסימבוליזם הזה כנראה הושפע מחשיבותם של ייחוסים יסודיים במערכת של השחר המוזהב וגם מלימוד הקבלה, הממקמת את האנושות ביחס לעץ החיים, אשר מוסט כלפי מטה על ידי ה'נפילה'. לדברי ייטס, בסמליות של בלייק הראש צריך להיות באור, הלב באוויר, מותניים במים ורחם באדמה. כשמדובר באדם "מתחדש" ו"נעלה", הראש צריך להיות באש אלוהית, הלב באור, המותניים באוויר והרחם במים. אך נפילתו של האדם מובילה להיפוך בסדר האלוהי והתוצאה היא שהלב מלא במים, הראש באדמה, והמותניים גם באוויר וגם באור (עבודותיו של ויליאם בלייק: פואטיקה, סימבוליזם וביקורת, כרך 1, עמוד 263).
בדיאלוג הראשוני אשר עסק בקטגוריות או בנקודות האלה, במסגרת הכתיבה האוטומטית, (YVP 1 103-04), ייטס החשיב את המונחים ביחס ל'נפילה' או ביחס ל'אדם הלא-רוחני'. אך מאחר שהמונח הלא-בלייקיאני 'נפילה', כלול בתוך השלישייה, נראה שהוא מהווה אלמנט מהותי של השלם. בדיאלוגים הבאים שהתפתחו, הסימבוליזם התרחק בהדרגה מבלייק של ייטס, סימבוליזם חדש המבטא פיתויים. וכפי שייטס ניסח זאת:'ב'נפילה' פיתוי אינסטינקטיבי (נוגה ומאדים), בלב פיתוי רגשי (נוגה ושבתאי), בראש פיתוי אינטלקטואלי (מאדים ומרקורי), במותניים פיתוי רוחני (ירח ויופיטר) (YVP 1 104). הרלוונטיות של הראש והלב היא פשוטה יחסית להבנה, אך הקיום האינסטינקטיבי הועבר ל'נפילה' כך שהקשר בין המותניים לרוחני הוא פחות ברור.
ארבע הנקודות לוקחות לבסוף תפקיד כפול במערכת כפי שהיא מופיעה ב"חזון":
התפקיד הראשון הוא כמעט לצורך נוחות הרישום, שכן הן נופלות על נקודות האמצע של הרביעונים, בין שלבי הירח לשלבי השלישון, ומקבילות אל הפתיחה והסגירה של ה"תמיסות";
התפקיד השני הוא אסטרולוגי, מאחר שהנקודות הללו שויכו החל מהרגע הראשון לארבעת המזלות הקרדינליים של גלגל המזלות (טלה, סרטן, מאזניים וגדי), אם כי ייטס שינה את המיקום בשני הספרים של "חזון". הן למעשה קשורות לנקודות השוויון (כפי שהם יהיו בערך ב-3000 לספירה), ולכן אל 'ההורוסקופ' של האדם האוניברסלי - וכך חוזרים באיזושהי צורה לסמליות של בלייק.
אנו חוזרים לסימטריות כפולות הארבע של בלייק, בלייק של ייטס ו"חזון": כפי שלרוב קורה עם המערכת של ייטס, אם קיימות הקבלות כלשהן, הן לא מתקיימות עם ארבעת "הכוחות" ("ההיבטים"), כפי שבלום מצביע, אלא עם ארבעת "העיקרים". במיוחד לאור העובדה, שהם גם נראים קשורים לשילוש הפלוטיניאני, עם הוספת מושג רביעי, 'טבע', המתווסף כמעט באותו אופן כמו מושג ה'מראה'. ההשתקפות של ה"עיקרים" לתוך ה"היבטים" מהווה למעשה סוג של נפילה, או השתקפות דרך ה'מטריקס, ה"מראה" או העיקרון הנשי (עבודותיו של ויליאם בלייק: פואטיקה, סימבוליזם וביקורת, כרך 1, עמוד 253). ובמונחים הייטסיאניים: מעבר המודעות מה"עיקרים" השמשיים אל ה"היבטים" הירחיים. תפקידו של ה"גוף השמיימי", המכיל את הרעיונות האלוהיים הנמצאים במצב של אחדות, בפרט מבטא כמה מן המאפיינים של אוריזן הבלתי נפול והנפול ושל לוס (Los), צורה נפולה של אורת'ונה, אשר יש לו כמה קשרים ל"גוף התשוקה", אשר עצם קיומו עשוי להציל את ה"גוף השמיימי" מבדידות. בסימבוליזם הייטסיאני, נאמר על "הגוף השמיימי" שהוא מזדקן בעוד ש"גוף התשוקה" נהיה צעיר יותר.
בלייק של
ייטס
אב
בן
מראה
רוח הקודש
אוריזן
לובה
תרמאס
אורת'ונה
שכל
רגש
תחושה
אנרגיה
ראש
לב
מותניים
קיבה
ורחם
חזון
פלוטינוס
קיום אותנטי ראשון
קיום אותנטי שני
קיום אותנטי שלישי
חזון, כרך א', עמוד 176
האחד
העיקרון הרוחני
טבע
נשמת-כל
עיקרון
גוף שמיימי
רוח
קליפה
גוף התשוקה
חזון, כרך ב', עמודים 191–192
חסר זמן
עתיד
עבר
הווה
השתקפות של 'נפילה'
היבט משתקף
גוף הגורל
שכל יוצר
כוח הרצון
מסכה
חזון, כרך ב', עמודים 191–192
הווה
עבר
עתיד
חסר זמן
שיוך רבעים
רביעי
שלישי
ראשון
שני
שיוך יסודות
אש
אוויר
אדמה
מים
נקודות אמצע
מותניים
ראש
נפילה
לב
פיתוי
(YVP 1 111)
רוחני
שכלי
יצרי
רגשי
עשרים ושבע כנסיות ועשרים ושמונה שלבים
החלוקה כפולת הארבע של המין האנושי היא הדמיון הבולט ביותר בין המערכות של ייטס ובלייק, וכפי שייטס מציין "במערכות מיסטיות, כמו זו של בלייק, מספרים הם תמיד בעלי החשיבות הרבה ביותר" (WWB 1 283-84, עבודותיו של ויליאם בלייק: פואטיקה, סימבוליזם וביקורת, כרך 1, עמודים 283- 284). בהקשר זה, ראוי לציין אלמנט נוסף: בלייק משתמש בעשרים ושמונה כמספר מושלם ומעניק לאלביון עשרים ושמונה חברים בירושלים. זאת, בניגוד למספר הבלתי מושלם עשרים ושבעה, אשר במילטון ובירושלים זהו מספר הכנסיות או השמים של בעולה. למרות היותו מספר בלתי מושלם, מחזור זה של 27 כנסיות הוא בעל הזיקה הקרובה ביותר למחזור 28 השלבים שייטס פיתח. ולפי מילותיו של ייטס, 27 השלבים מרכיבים את ההיבטים של כרוב הכיסוי:
”כרוב הכיסוי מחולק ל-27 גני עדן או כנסיות, כלומר ל-27 מצבים פסיביים שדרכם האדם עובר, והשמים או הכנסיות הללו, ממויינים ל-27 אישים חשובים, מאדם ועד לותר, על ידי תחילת, התקדמות וסוף עידן דתי; ואחרי לותר, שהטיף ל"משפט פרטי", אדם, המהווה את סמלו, אמור להתחיל מחדש, במעגל אינסופי, עידן אחר. עידן אחד של זמן, מסתיים ועידן שני מתחיל. דרך 27 האישים הגדולים הללו, וחייהם המפורטים בהיסטוריית הקודש והחול, בלייק מצא אמצעי להסביר, עטוף בסמליות מעורפלת, את כל הסיפור של חיי אדם, ושל חיי מצבי הרוח, הדתות, הרעיונות והאומות.”
ייטס, משכלל את מספר ההיבטים של כרוב הכיסוי שלו עצמו ל-28, עם יותר דגש א-היסטורי ואקראי, "כדי לבטא את כל הסיפור של חיי אדם". ייטס רואה את המחזוריות ההיסטורית, כצעד חכם שנוקט בלייק, החורג מהתקדמות הזמן הליניארית של סווידנבורג. התקדמות, שהיא בעלת מקצב שונה במקצת, המתוארת על ידי הסיבוב הרצוף והאינסופי של הג'ייר הספירלי של ייטס. למרות שאם בלייק לקח בחשבון, הערכות עדכניות עבור תקופות של אירועים מקראיים, קנה המידה של הזמן במסגרת ההיסטוריה המתועדת, הוא קצת שונה. כל רכיב של המחזור הוא יותר כמו תמונה פרקטלית, המכיל גרסאות של השתקפויות הנסוגות בצורה אינסופית: "יש לזכור כי כל הסמלים המורכבים הללו מכילים בתוכם בזעיר אנפין את הסמלים האחרים. הכל בתוך הכל, וכל אחת מעשרים ושבע הכנסיות, מכיל את הסך הכולל של 27 הכנסיות, רק בזעיר אנפין" (עבודותיו של ויליאם בלייק: פואטיקה, סימבוליזם וביקורת, כרך 1, עמוד 308). כארבעים שנה מאוחר יותר ייטס מציג ניסוח דומה: "כל שלב הוא בעצמו גלגל" ("חזון", כרך ב', עמוד 78).
אחת הבעיות של ייטס ביחס לפרקים שהוא חיבר עבור "הספר הגדול על הפילוסופיה של בלייק" ("חזון", כרך א, עמוד 134), היה לתת דין וחשבון על העדר הסימבוליזם של גלגל המזלות ב"ספרי הנבואה" של בלייק. בעיה זו הוא פתר על ידי כך שהוא הראה כי בלייק מצא תחליף לסימנים של גלגל המזלות באמצעות סידור 27 גני העדן לפי מסלולה של השמש (עבודותיו של ויליאם בלייק: פואטיקה, סימבוליזם וביקורת, כרך 1, עמוד 300). התרשים שייטס עצמו יצר, המתאר את התהליך הזה, המציג את גלגל המזלות של הצדף הארצי מקיף את גני העדן. כך שהחלוקה לשנים עשר חודשי שמש, מקבילה לכנסיות של 'בעולה הירחית' בטבעות קונצנטריות משלימות.
הסידור של השלבים של עם המזלות, שייטס עצמו יצר, הוא הרבה יותר מגובש, עם הקצאה ספציפית של השלבים למזלות, ועל כן הוא מהווה סיווג, לא סמליות ("חזון", כרך ב', עמוד 196). באופן דומה, בתחומים אחרים, נושאים אשר נראים כבעלי השראה שניתנה מבלייק, מקבלים פירוש שונה לגמרי בחשיבתו של ייטס: "המערבולות של בלייק הן פרודיות שליליות של חשיבה מכניסטית קרטזיאנית. הרבה יותר מאשר הג'ייר הספירלי של ייטס, הקרוב יותר ל'אותם ניגודים המעניקים חיים, כגון זכר ונקבה, פעיל וסביל, האל והמראה... ניגודים יוצרים ביטוי של הדמיון, ואילו החיים והשליליות שלהם, רק מעלים על פני השטח, מודעות סופית וביטוי פיזי, או מוות" (עבודותיו של ויליאם בלייק: פואטיקה, סימבוליזם וביקורת, כרך 1, עמוד 315). מעל לכל, בניגודים אלו ייטס מגייס את תמיכתו של בלייק לצורת המחשבה הדואליסטית שלו, בין אם הוא מסביר את ה"תמיסות", או מגדיר את היחסים בין המינים ואת המחזור ההיסטורי במונחים של "הלך מטורף" ושל "ואלה, או ארבע הזואות".
Part from Vala, Or The Four Zoas, Night The Sixth
חזרה לתרגום
חלק מ"ואלה, או ארבע הזואות" לילה שישי
או אז, הוא, אוריזן, החל לחפור צורות מכסף, זהב וברזל
ולחשל מכשירים רבי עוצמה כדי למדוד את העצום
ולתקן את השלם לכדי עולם אחר המותאם יותר לציות רצונו
במקום בו אף אחד לא יעז למחות על שאיפתו למלוך בכל
וכל העתיד יהיה כבול בשרשרתו הרחבה;
והמדעים תוקנו והמערבולות החלו לפעול,
על כל בני האדם וכל נפש אנוש מבועתת,
למראה גלגלי השמים המסתובבים, מתכווצים פנימה וקמלים,
משיגים מרחב שליטה חדש, על כל בניו ובנותיו,
ועל בניו ובנותיו של לובה, בתהום הנוראה,
משום שאוריזן קונן עליהם בבכי אנוכי,
עד שזקן לבן כיסה את גפיו הקרות, מכף רגל ועד ראש,
שיער לבן כשלג כיסהו, בפתיתים סוגרים, נוראיים,
הפורשים את איבריו. בגאווה הוא נדד, בוכה, לבוש
בישישות עתיקה, בעקשנות פתורה, מטייל בדרך אפלה והיכן שהוא עבר,
רשת משוועת, השתרכה מאחוריו כרשת עכביש, אפלולית וקרה,
רועדת לרוחב ממערבולת למערבולת, משוכה החוצה ממעטה שנותיו,
אדרת חיה צמודה לחייו וצומחת מנשמתו;
תרגום: חופשי, היצירה לא תורגמה לעברית
מקור
חלק מ"ואלה, או ארבע הזואות" לילה שישי
So he [Urizen] began to dig form of gold silver & iron
And brass vast instruments to measure out the immense & fix
The whole into another world better suited to obey
His will where none should dare oppose his will himself being King
Of All & all futurity be bound in his vast chain
And the Sciences were fixd & the Vortexes began to operate
On all the sons of men & every human soul terrified
At the turning wheels of heaven shrunk away inward withring away
Gaining a New Dominion over all his sons & Daughters
& over the Sons & daughters of Luvah in the horrible Abyss
For Urizen lamented over them in a selfish lamentation
Till a white woof coverd his cold limbs from head to feet
Hair white as snow coverd him in flaky locks terrific
Overspreading his limbs. in pride he wanderd weeping
Clothed in aged venerableness obstinately resolvd
Travelling thro darkness & whereever he traveld a dire Web
Followd behind him as the Web of a Spider dusky & cold
Shivering across from Vortex to Vortex drawn out from his mantle of years
A living Mantle adjoind to his life & growing from his Soul
And the Web of Urizen strechd direful shivring in clouds
And uttering such woes such bursts such thunderingst
The eyelids expansive as morning & the Ears
As a golden ascent winding round to the heavens of heavens
Within the dark horrors of the Abysses lion or tyger or scorpion
For every one opend within into Eternity at will
But they refusd because their outward forms were in the Abyss
And the wing like tent of the Universe beautiful surrounding all
Or drawn up or let down at the will of the immortal man
Vibrated in such anguish the eyelids quiverd
Weak & Weaker their expansive orbs began shrinking
Pangs smote thro the brain & a universal shriek
Ran thro the Abysses rending the web torment on torment
Thus Urizen in sorrows wanderd many a dreary way
Warring with monsters of the Deeps in his most hideous pilgrimage
Till his bright hair scatterd in snows his skin barkd oer with wrinkles
Four Caverns rooting downwards their foundations thrusting forth
The metal rock & stone in ever painful throes of vegetation
The Cave of Orc stood to the South a furnace of dire flames
Quenchless unceasing. In the west the Cave of Urizen
For Urizen fell as the Midday sun falls down into the West
North stood Urthonas stedfast throne a World of Solid darkness
Shut up in stifling obstruction rooted in dumb despair
The East was Void. But Tharmas rolld his billows in ceaseless eddies
Void pathless beat with Snows eternal & iron hail & raint
All thro the caverns of fire & air & Earth, Seeking
For Enions limbs nought finding but the black sea weed & sickning slime
Flying away from Urizen that he might not give him food
Above beneath on all sides round in the vast deep of immensity
That he might starve the sons & daughters of Urizen on the winds
Making between horrible chasms into the vast unknown
All these around the world of Los cast forth their monstrous births
But in Eternal times the Seat of Urizen is in the South
Urthona in the North Luvah in East Tharmas in West
So he [Urizen] began to dig form of gold silver & iron
And brass vast instruments to measure out the immense & fix
The whole into another world better suited to obey
His will where none should dare oppose his will himself being King
Of All & all futurity be bound in his vast chain
And the Sciences were fixd & the Vortexes began to operate
On all the sons of men & every human soul terrified
At the turning wheels of heaven shrunk away inward withring away
Gaining a New Dominion over all his sons & Daughters
& over the Sons & daughters of Luvah in the horrible Abyss
For Urizen lamented over them in a selfish lamentation
Till a white woof coverd his cold limbs from head to feet
Hair white as snow coverd him in flaky locks terrific
Overspreading his limbs. in pride he wanderd weeping
Clothed in aged venerableness obstinately resolvd
Travelling thro darkness & whereever he traveld a dire Web
Followd behind him as the Web of a Spider dusky & cold
Shivering across from Vortex to Vortex drawn out from his mantle of years
A living Mantle adjoind to his life & growing from his Soul
And the Web of Urizen strechd direful shivring in clouds
And uttering such woes such bursts such thunderingst
The eyelids expansive as morning & the Ears
As a golden ascent winding round to the heavens of heavens
Within the dark horrors of the Abysses lion or tyger or scorpion
For every one opend within into Eternity at will
But they refusd because their outward forms were in the Abyss
And the wing like tent of the Universe beautiful surrounding all
Or drawn up or let down at the will of the immortal man
Vibrated in such anguish the eyelids quiverd
Weak & Weaker their expansive orbs began shrinking
Pangs smote thro the brain & a universal shriek
Ran thro the Abysses rending the web torment on torment
Thus Urizen in sorrows wanderd many a dreary way
Warring with monsters of the Deeps in his most hideous pilgrimage
Till his bright hair scatterd in snows his skin barkd oer with wrinkles
Four Caverns rooting downwards their foundations thrusting forth
The metal rock & stone in ever painful throes of vegetation
The Cave of Orc stood to the South a furnace of dire flames
Quenchless unceasing. In the west the Cave of Urizen
For Urizen fell as the Midday sun falls down into the West
North stood Urthonas stedfast throne a World of Solid darkness
Shut up in stifling obstruction rooted in dumb despair
The East was Void. But Tharmas rolld his billows in ceaseless eddies
Void pathless beat with Snows eternal & iron hail & raint
All thro the caverns of fire & air & Earth, Seeking
For Enions limbs nought finding but the black sea weed & sickning slime
Flying away from Urizen that he might not give him food
Above beneath on all sides round in the vast deep of immensity
That he might starve the sons & daughters of Urizen on the winds
Making between horrible chasms into the vast unknown
All these around the world of Los cast forth their monstrous births
But in Eternal times the Seat of Urizen is in the South
Urthona in the North Luvah in East Tharmas in West
חלק מ"ואלה, או ארבע הזואות" לילה שישי
או אז, הוא, אוריזן, החל לחפור צורות מכסף, זהב וברזל
ולחשל מכשירים רבי עוצמה כדי למדוד את העצום
ולתקן את השלם לכדי עולם אחר המותאם יותר לציות רצונו
במקום בו אף אחד לא יעז למחות על שאיפתו למלוך בכל
וכל העתיד יהיה כבול בשרשרתו הרחבה;
והמדעים תוקנו והמערבולות החלו לפעול,
על כל בני האדם וכל נפש אנוש מבועתת,
למראה גלגלי השמים המסתובבים, מתכווצים פנימה וקמלים,
משיגים מרחב שליטה חדש, על כל בניו ובנותיו,
ועל בניו ובנותיו של לובה, בתהום הנוראה,
משום שאוריזן קונן עליהם בבכי אנוכי,
עד שזקן לבן כיסה את גפיו הקרות, מכף רגל ועד ראש,
שיער לבן כשלג כיסהו, בפתיתים סוגרים, נוראיים,
הפורשים את איבריו. בגאווה הוא נדד, בוכה, לבוש
בישישות עתיקה, בעקשנות פתורה, מטייל בדרך אפלה והיכן שהוא עבר,
רשת משוועת, השתרכה מאחוריו כרשת עכביש, אפלולית וקרה,
רועדת לרוחב ממערבולת למערבולת, משוכה החוצה ממעטה שנותיו,
אדרת חיה צמודה לחייו וצומחת מנשמתו;
^W. B. Yeats's A Vision, Automatic Script - בהתייחסו לתהליך הכתיבה האוטומטית המשותף של הזוג ייטס, ניל מאן מסתמך על טבלה של התאריכים והמקומות של אירועי התקשור, תוך מתן תשומת לב לפואמה האוטוביוגרפית הכלולה בספר "חזון", "גאומטריית המדבר או המתנה של הארון א-ראשיד" (Desert Geometry or The Gift of Harun Al-Raschid), המהווה אקספוזיציה ליחידה השנייה של הספר "מה שהח'ליף סירב ללמוד" (What The Caliph Refused To Learn), בו משתמש ייטס במסגרת של פרדיגמה גאומטרית Gyre, אשר לדידו של ייטס משמשת הפרדיגמה הגאומטרית הזו לתיאור תנועתיות העולם ומוחו של האדם, ולתיאור מעגליות ההיסטוריה
^Whether you choose to call the extraordinary phenomenon that occurred in Ashdown Forest subconscious direction, cross-dreaming, extrasensory perception, subliminal consciousness, split subjectivity, telepathy, clairvoyance, channelling, psychic transcription, ‘faculty X’, ‘Mind Energy’, or plain hocus-pocus, the results are obvious - Becoming George, 133
^In A Vision, Yeats attempts to provide a metaphysical framework for understanding the human experience, history, and the cosmos. The work is deeply influenced by a series of automatic writings dictated to Yeats by his wife, Georgie Hyde-Lees, following their marriage in 1917. Yeats and Hyde-Lees believed these writings were messages from spirits or “communicators.” A Vision is organized into four books, each unraveling a facet of Yeats’s conceptualization of the universe and humanity’s place within it.
Book 1, “What the Caliph Partly Learned,” introduces Robartes, a mystic who unearths an esoteric system revealing cycles of history and human nature. Utilizing the phases of the moon as an allegory, the system classifies individuals into 28 types, each representing distinct personalities and destinies. The moon’s ever-changing face, from waxing to waning, symbolizes cyclical progressions in human temperament and societal epochs.
Book 2, “What the Caliph Refused to Learn,” ventures into the realm of poetry and contemplation. The poem that comprises Chapter 1 emphasizes the depth and layers of human connection, suggesting that true understanding goes beyond the superficial. In the poem, the beauty of a woman is portrayed as ephemeral, yet beneath it lies enduring wisdom. The poem is followed in the next chapter by a philosophical exposition of the cyclical nature of existence, fate, and destiny. Yeats introduces the “gyre” as a symbolic representation of life’s oscillations between expansion and contraction. He bridges these concepts with astrological symbols and historical events, hinting at a metaphysical connection that binds all things.
Book 3, “Dove or Swan,” opens with “Leda,” a poem capturing the tumultuous encounter between Leda and Zeus. This incident not only has personal implications for Leda but also resonates through history, influencing events like the Trojan War. The subsequent chapter delves into the cyclical nature of history and culture. Yeats traces civilizations’ ebbs and flows, from their spirited beginnings to eventual decline, highlighting ancient Greece and Rome as prime examples. He draws parallels between historical trends, religious transformations, and artistic shifts, from the grandeur of Byzantine art to the introspection of the Renaissance.
Book 4, “The Gates of Pluto,” is a reflection on life, death, and what lies beyond. “The Fool by the Roadside” contemplates the transitory nature of human existence, presenting life as fleeting. Yet, amid this fleeting existence, Yeats alludes to the enduring nature of true love. The next chapter takes a deep dive into the soul’s journey, from life to death and the metaphysical stages beyond. Yeats introduces the “Daimon,” a spiritual entity intrinsically tied to humans, guiding their fates. As souls transition through death, they embark on a series of spiritual awakenings and returns, experiencing varying states of consciousness influenced by their past actions. The chapter culminates by discussing visionary experiences that link individuals to collective human memory. Finally, in the poem “All Souls’ Night,” Yeats evokes a world where the living can commune with the dead. As the veil between the two realms thins, the poem contemplates life, death, and the truths that might only be comprehended in the hereafter.
^Blake, in the Mental Traveller, describes a struggle, a struggle perpetually repeated between a man and woman, and as the one ages, the other grows young. A child is given to an old woman and Her fingers number every nerve, Just as a miser counts his gold; She lives upon his shrieks and cries And she grows young as he grows old. Till he becomes a bleeding youth And she becomes a virgin bright;And bends her down to his delight. Then he in his turn becomes “an aged shadow” and is driven from his door, where “From the fire on the hearth a little female babe doth spring.” He must wander “until he can a maiden win” and then all is repeated for “The honey of her infant lips The bread and wine of her sweet smile The wild game of her roving eye Does him to infancy beguile.” Till he becomes a wayward babe And she a weeping woman old” When Edwin J. Ellis and I had finished out big book on the philosophy of William Blake, I felt that we had no understanding of this poem: we had explained its details, for they occur elsewhere in his verse or his pictures, but not in the poem as a whole, not the myth, the perpetual return to the same thing; not that which moved Blake to write it; but when I had understood the double cones, I understood it also. The woman and the man are two competing gyres growing at one another’s expense, but with Blake it is not enough to say that one is beauty and one is wisdom, for he conceives this conflict as that in all love—whether between the elements as in Parmenides, “the wanton love” of Aristotle, or between man and woman—which compels each to be slave and tyrant by turn. In our system also it is a cardinal principle that anything separated from its opposite—and victory is separation—“consumes itself away.” The existence of the one depends upon the existence of the other Blake and his wife signed in 1789, a document approving the foundation of the Swedenborgian Church, his brother remained a Swedenborgian to the end of his life, his friend Flaxman was a Swedenborgian and a very learned man, and it is possible therefore that he found among fellow-believers a knowledge of gyres and vortexes obtained from Swedenborg himself, though at that time inaccessible in print. Or, on the other hand, those beings which gave that knowledge as it is in “The Spiritual Diary” may have given it to Blake also.
^‘In the symbolism the Celestial Body is said to age as the Passionate Body grows young, sometimes the Celestial Body is a prisoner in a tower rescued by the Spirit. Sometimes, grown old, it becomes the personification of evil. It pursues, persecutes and imprisons the Daimons.* *See Blake’s Mental Traveller. Neither Edwin Ellis nor I, nor any commentator has explained the poem, though one or another has explained certain passages. The student of A Vision will understand it at once. Did Blake and my instructors drawn upon some unknown historical source, some explanation perhaps of the lunar circuit?
^Meyers, Jeffrey. Edgar Allan Poe: His Life and Legacy. New York: Cooper Square Press, 1992. p. 214. ISBN 0-8154-1038-7 and Hoffman, Daniel. Poe, Poe, Poe, Poe, Poe, Poe, Poe. New York: Avon Books, 1972. p. 292. ISBN 0-380-41459-7
,_p.32.jpg)
