אשליה, סיבוב של 90 מעלות נגד כיוון השעון, בניין שצולם בצורה אלכסונית ממפלס הרחוב.[דרושה הבהרה]
בפילוסופיה של האקזיסטנציאליזם, חוסר תום לב (בצרפתית: mauvaise foi) הוא תופעה פסיכולוגית, המתייחסת למצב עניינים שבו אנשים פועלים באופן לא אותנטי, כאשר הם נכנעים ללחצי החברה לאמץ ערכים כוזבים, שאינם תואמים את הערכים האותנטיים שלהם, ומכחישים את החירות הפנימית המולדת שלהם, כבני אדם חיים וחושבים[1]. המושג חוסר תום לב קשור גם למושגים הפילוסופיים: "הונאה עצמית" ו"רסנטימנט".
חופש ובחירה
טענה בסיסית בפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית היא שאינדיבידואלים תמיד חופשיים לעשות בחירות ולהנחות את חייהם לעבר מטרה או פרויקט שבו בחרו. בהנחה שטענה זו נכונה, הרי שאנשים אינם יכולים לחמוק מחופש הבחירה, אפילו בנסיבות חיצוניות בהן יש מעט מאוד אפשרויות בחירה. למשל, אפילו לקורבנות המושבות של אימפריה יש אפשרויות: להיכנע לשלטון, לנהל משא ומתן, להתאבד, להתנגד ללא-אלימות או להשיב בהתקפה.
בפילוסופיה של ז'אן פול סארטר וסימון דה בובואר, עובדתיות (Facticity) מסמלת את כל הפרטים הקונקרטיים שהם הרקע לקיומו של האדם, כמו גם הרקע למגבלות של חירותו. לדוגמה, הפרטים הקונקרטיים האלה עשויים לכלול את זמן ומקום הלידה, השפה, הסביבה, הבחירות הקודמות של האדם, כמו גם את ההסתברות הבלתי נמנעת של מותו. כך, אף על פי שנסיבות חיצוניות עשויות להגביל אנשים (כלומר, העובדתיות מגבילה), הם אינם יכולים להכריח אדם לבחור באחת מן האפשרויות הנותרות. במובן זה, לאדם עדיין יש חופש בחירה כלשהו, מבין האפשרויות הנותרות. מסיבה זו, אדם יכול לבחור בייסורים בהיותו מודע לחלוטין להשלכות שיהיו לבחירה זו. לפי סארטר, הטענה כי אחת מהאפשרויות הנותרות מקבלת עדיפות שאין להכחישה (למשל, "אני לא יכול לסכן את חיי כי אני חייב לפרנס את משפחתי") היא בעצם הבחירה בתפקיד של אובייקט בעולם, על פני הבחירה בהיות סובייקט חופשי. אובייקט הוא חופשי רק בחסדי הנסיבות, אבל הסובייקט, הישות בפני עצמה (Being in itself), כשהיא בוחרת להיות אובייקט, מהווה בבחירה זו את העובדתיות של עצמה, היא מצויה בתוך עצמה, ופועלת משם כמגבלה[2]. מבחינת סארטר בחירה בהיות אובייקט בעולם, המכחישה את החירות הפנימית, היא למעשה הונאה עצמית.
חופש והאינטנציונאליות של התודעה
המושג אינטנציונאליות בפילוסופיה מאפשר הבחנה בין החומרי לבין הרוחני, כאשר החומרי מתקיים "כשלעצמו", ללא התכוונות (אינטנציונאליות), בעוד הרוחני מאופיין בהכרח בהתייחסות ובהתכוונות למשהו שמחוץ לעצמיותו. כך, לפי סארטר, בני אדם תמיד מודעים לכך, שהם יותר ממה שהם מודעים אליו. כלומר, בני אדם הם יותר מכל מה שהם מודעים אליו. במובן זה, לא ניתן להגדיר בני אדם כ"אובייקטים אינטנציונאליים" של תודעה, המוגבלים על ידי העובדתיות (Facticity); ההיסטוריה האישית, האופי, הגוף או האחריות האובייקטיבית. לפיכך, חזר סארטר לעיתים קרובות על הטענה "המציאות האנושית היא מה שהיא לא, והיא לא מה שהיא כן" (We have to deal with human reality as a being which is what it is not and which is not what it is)[3]. לדוגמה, רופא בבית החולים שחולם להיות אגרונום בכפר, הוא לא מי שהוא (רופא בבי"ח) וכן מי שהוא לא (אגרונום בכפר). כך, אדם יכול להגדיר את עצמו על דרך השלילה בלבד, על ידי הגדרת "מה שהוא לא" (what it is not), והשלילה הזו היא האופן הפוזיטיבי היחיד שבו ניתן להגדיר את "מה שהוא" (what it is)[4].
אם אנחנו מקבלים את הטענה הזו, אנו נעשים מודעים לשלל התגובות האפשריות, ולחופש שלנו לבחור, מכיוון ששום מצב אובייקטיבי לא יכול להכתיב תגובה אחת בלבד. אנו מעמידים פנים שאפשרויות אלה נשללות מאתנו על ידי קבלת תפקידים חברתיים, סדרי עדיפויות וערכים חיצוניים שאינם מתאימים לאופי שלנו, אך בחירה זו כשלעצמה, נובעת מהחופש שלנו, ומהיותנו נפרדים מכל אותם תפקידים חברתיים, סדרי העדיפויות והערכים בהם בחרנו מלכתחילה, אך בתחושה של חוסר ברירה. חוסר תום לב הוא ההחלטה החופשית הפרדוקסאלית לשלול מעצמנו את החופש הבלתי נמנע לבחור.
דוגמאות
ז'אן פול סארטר
ז'אן פול סארטר מתאר מלצר של בית קפה, שתנועותיו ואופן השיח שלו יותר מדיי "מלצריים". גוון קולו נוטף בלהיטות לרצות את בן שיחו; הוא נושא אוכל בצורה נוקשה וראוותנית; "התנועה שלו קדימה, קצת מדויקת מדי, קצת מהירה מדי"[5]. התנהגותו המוגזמת ממחישה שהוא משחק את תפקיד המלצר, ומתייחס לעצמו כאובייקט בעולם, אוטומט שעיקר מהותו היא להיות מלצר. אך ברור שהוא מודע לכך שהוא לא (אך ורק) מלצר, אלא מאמין באופן אקטיבי ומרמה את עצמו במודע[6].
סארטר מתאר דוגמה נוספת המתייחסת לאישה צעירה בדייט ראשון. היא מתעלמת מהרמיזות המיניות הברורות של המחמאות על המראה הגופני שלה, שנותן לה בן זוגה לדייט, ובמקום היא מקבלת אותן כמילים המופנות אליה כתודעה אנושית, וכשהוא לוקח את ידה, היא נותנת לה לנוח באדישות בידו, לכאורה "לא מסכימה ולא מתנגדת"[7] ומתייחסת לעצמה כאובייקט בעולם, ללא בחירה, תוך שהיא מסרבת לקבל את המחווה או להתנגד לה. כך, היא מעכבת את הרגע בו עליה לבחור, להכיר בהתקדמותו, לדחות אותה או להסכים לה. היא רואה בנוחות את ידה רק כאובייקט בעולם, ואת המחמאות שלו כלא-קשורות לגופה, וכך היא משחקת במציאות האנושית הכפולה שלה כישות גופנית, וכתודעה נפרדת וחופשית מהגופניות[8].
סארטר טוען כי המלצר והאישה שוללים את החופש שלהם באמצעות פעולה בחוסר תום לב, פעולה שהם חופשיים לעשות בדיוק משום שהם באמת סובייקטים חופשיים, ולא אובייקטים בעולם. הם יודעים באופן ברור שהם חופשיים, אך בוחרים באופן אקטיבי שלא להכיר בכך. חוסר תום לב הוא פרדוקסלי משום שכאשר אדם פועל בחוסר תום לב, הוא שולל באופן אקטיבי את חירותו שלו, תוך שהוא מסתמך עליה (החירות) על מנת להתכחש לה.
סימון דה בובואר
סימון דה בובואר תיארה שלושה סוגים עיקריים של נשים הפועלות בחוסר תום לב: הנרקיסיסטית (Narcissist) השוללת את חירותה על ידי התייחסותה לעצמה כאובייקט נחשק; המיסטיקנית (Mystic), שמשקיעה את חירותה במוחלט; והאישה המאוהבת (Woman in Love), שמטילה את זהותה לתוך האובייקט הגברי שלה[9]. דה בובואר התייחסה גם למה שכינתה האיש הרציני (Serious Man), שהכפיף את עצמו לסיבה חיצונית כלשהי, שבעטיה אין לו, לתפיסתו, חופש לבחור באפשרות אחרת, ולפיכך הוא, בחוסר תום לב, שולל את חירותו שלו[10].
סארטר טוען שהתודעה באמצעותה אנו תופסים את סביבתנו, שונה מהרפלקסיה שלנו על תודעה זו (אינטרוספקציה); כלומר, התודעה של "עצמנו מודעים לסביבה זו". הסוג הראשון של התודעה, הקודם לחשיבה או הרהור אודות התודעה שלנו, נקראת תודעה קדם-רפלקטיבית (pre-reflective). הרפלקציה על התודעה הקדם-רפלקטיבית (אינטרוספקציה) נקראת תודעה רפלקטיבית (reflective).[11] אך לפי סארטר, לא ניתן להתייחס לתודעה הקדם-רפלקטיבית כ"לא מודע" באופן שבו פרויד השתמש במונח. סארטר נותן את הדוגמה של ריצה אחרי אוטובוס: אדם לא מודע לרדיפתו אחר האוטובוס עד שהפסיק לרצוף אחריו, כי עד אז התודעה של האדם ממוקדת באוטובוס, ולא בעצמו, שרץ אחריו ורודף אותו.
לפי סארטר, מעצם קיומה של התודעה נובע שהאדם מודע לעצמו (being for itself), מכיוון שמבחינת סארטר, התודעה טומנת בחובה גם תודעה של נפרדות מהעולם, ומכאן חופש, שאליו אנחנו תמיד מודעים. אך ביכולתנו לתפעל את שתי רמות התודעה הללו כך שהתודעה הקדם-רפלקטיבית שלנו תפרש את הגבולות העובדתיים של מצבנו האובייקטיבי, כבלתי ניתנים להתגברות, בעוד התודעה הרפלקטיבית שלנו נותרת מודעת לאפשרויות הבחירה.
חופש ומוסר
אדם משכנע את עצמו, במובן מסוים, שהוא חייב באופן שבו הנסיבות החיצוניות מכתיבות, על מנת לברוח מייסורי החופש שלו. סארטר אומר כי אנשים "נידונים להיות חופשיים", בין אם הם מאמצים מערכת ערכים מוסרית "אובייקטיבית", או דואגים רק לצרכים הפרגמטיים שלהם, הם אינם יכולים שלא להיות מודעים לכך שהם פועלים גם באופן שאינו תואם את ערכיהם[12]. יתרה מכך, כאובייקטים אינטנציונאליים אפשריים של תודעת האדם, אדם אינו חלק מעצמו באופן יסודי ובסיסי, אלא בדיוק מה שהוא, כתודעה, מגדיר את עצמך כנגדו; יחד עם כל מה שאדם יכול להיות מודע אליו (כלומר, אדם הוא כל "מה שהוא לא" וכל מה שהוא יודע על עצמו - בו זמנית).
סארטר מאמין שהאנושות לא יכולה לברוח מאחריות על ידי דבקות במערכת מוסר חיצונית, שכן דבקות כזו היא כשלעצמה בחירה, במשתמע או במפורש, ועל בחירה זו עלינו לקחת אחריות מלאה[13]. סארטר טוען כי לא ניתן לחמוק מאחריות זו, שכן כל ניסיון לחלק את עצמך מחופש הבחירה הוא כשלעצמו הוכחה לכך שיש לך את חופש הבחירה, והבחירה תלויה ברצונותיו ובמאוויי ליבו של האדם. סארטר מצהיר "אני אחראי על עצם הרצון שלי לברוח מאחריות"[14].
אדם לא יכול לטעון כי מעשיו נקבעים על ידי כוחות חיצוניים; זו הצהרת הליבה של האקזיסטנציאליזם. האדם "נידון" לחופש נצחי זה משום שבני אדם קיימים לפני שקיימת הגדרת הזהות האנושית (הקיום קודם למהות). אדם לא יכול להגדיר את עצמו כאובייקט בעולם משום שיש לו את החופש לבחור. האדם אינו "פילוסוף", שכן בשלב מסוים חייבים לחדול מהפעילות המגדירה את העצמי כ"פילוסוף". כל תפקיד שעשוי האדם לאמץ לעצמו אינו מגדיר אותו, שכן יש סוף לאימוץ התפקיד; כלומר תפקידים אחרים יוקצו לנו - "שף", "אם" או "פנסיונר". העצמי אינו קבוע ולכן אינו יכול להיות אובייקט בעולם. אף על פי שאיננו יכולים להקצות ערך חיובי להגדרות העשויות לחול על עצמנו, אנו נותרים מסוגלים לומר את מה שאנחנו איננו.
ייסורים פנימיים אלה על אי ודאות מוסרית הם נושא בסיסיים באקזיסטנציאליזם, שכן הייסורים מצביעים על תחושת האחריות האישית על הבחירות שאנו עושים במהלך החיים[15]. כאשר לא שמים דגש על בחירה אישית, ניתן להשתמש במערכת המוסרית החיצונית ככלי לטיהור מוסרני של מעשים בלתי מוסריים בכל קנה מידה אחר, דבר המוביל לשלילת העצמי. על פי האקזיסטנציאליזם, אנשי מקצוע שמתבססים על הקודים המוסריים שלהם, כמו אנשי דת המפרשים את כתבי הקודש, עורכי דין המפרשים את החוקה, רופאים המפרשים את השבועה ההיפוקרטית - צריכים, במקום לבטל את האחריות העצמית במילוי תפקידם, להיות מודעים למשמעות של האחריות שלהם בתהליך. הכרה זו כרוכה בשאלת המוסר של הבחירה החופשית, לקיחת אחריות לתוצאות של בחירתו האישית; ולכן, יש צורך תמידי בהערכה מחדש של האנושות המשתנה כל העת, של אחרים ושל העצמי. אסור לפעול בחוסר תום לב על ידי שלילת חופש הבחירה והאחריות של העצמי. נטילת אחריות אישית בכל המצבים היא הצעה מאיימת - על ידי הצבעה על חופש הפרט, סארטר מבקש להדגים כי התפקידים החברתיים והמערכות המוסריות שאנו מאמצים מגנים עלינו מפני אחריות מוסרית אישית על מעשינו.
