פחוות חתריקה הייתה ידועה גם בשם "ממלכת לֻעַש" או "ממלכת נחושה" ובטקסטים אשוריים כונתה "ממלכת לחטי"[1]
מלכה של חדרך היה המלך זַכֻּר[2] והוא השאיר אחריו מצבת אבן, הנקראת "כתובת זכור". על מצבה זאת מתואר כיתור העיר על ידי בן הדד בן חזאל וכל המלכים עוזריו, אשר שמו מצור על חדרך, הרימו דייק, וחפרו "חריץ" כדי לפרוץ אל תוך העיר הנצורה. המלך זַכֻּר מודה בכתובת, לאל הארמי בעל–שמים, שחילץ אותן מן המצור בו בן הדד הובס.
החוקרים משווים סיפור זה עם סיפורם של חזקיהו וסנחריב, שבשני המקרים אירע הבלתי יאומן, והחזק בניגוד לכל הציפיות נסוג מן הקרב מבלי לנצח. כך בשני המקרים ננטעה האמונה בלב אנשי הדור, שהגורם לנסיגה הבלתי מוסברת הוא נסי[3]
האשורים, בתקופת מלכותם של שלמנאסר הרביעי ואשור-דן השלישי, ניסו לכבוש את חדרך מספר פעמים. בשנים 772 לפנה"ס, 765 לפנה"ס, 755 לפנה"ס[4]. על אף שהייתה זאת תקופה בה נחלש השלטון המרכזי, עם זאת, נמנעו מתקיפות צבאיות בדרומה של סוריה.
חתריקה, מוזכרת במקורות היהודים לראשונה בתנ"ך.”מַשָּׂא דְבַר-ה' בְּאֶרֶץ חַדְרָךְ, וְדַמֶּשֶׂק מְנֻחָתוֹ”[5] לאחר מכן בספרי: ”אמר לו רבי יוסי בן דורמסקית לרבי יהודה, למה אתה מעוות עלינו את הכתובים, מעידני עלי שמים וארץ שאני מדמשק ויש שם מקום ושמו "חדרך”[6][7].
