עם פרוץ המלחמה נותק הקשר של אנשי היישוב עם יהודי אירופה, אשר לרוב אנשי היישוב היו קרובי משפחה ביניהם. החרדה לגורלם הייתה רבה. לארץ החלו להגיע שמועות על דבר ההשמדה ההמונית, שאומתו בנובמבר 1942 על ידי אנשי היישוב שהוחזרו מאירופה הנאצית במסגרת עסקת חליפין שבה הם הוחלפו כנגד גרמנים מאנשי הקהילה הטמפלרית שהושבו לגרמניה. כחלק מתגובת היישוב היהודי בארץ ישראל לשואה נערכו הפגנות ועצרות עם ברחבי ארץ ישראל.
ממדי הפתרון הסופי נתגלו לאנשי היישוב עוד לפני יום הניצחון. ב-14 במרץ1945 הוכרז על יום אבל ביישוב. העיתון "דבר", שהיה אז העיתון המרכזי של היישוב, הופיע באותו יום כשעמודו הראשון מוקף במסגרת שחורה ובמרכזו כתבה בכותרת "מאזן הדמים", בה פרסם לראשונה כי מספר הנספים הוא שישה מיליון.[1].
כשנתבשרו אנשי היישוב על דבר הכניעה של גרמניה הנאצית פרצה שמחה המונית, מהולה בכאב על הכחדת בני משפחותיהם ויתר הנספים.
החגיגות
7 במאי
כתב הכניעה של גרמניה הנאצית נחתם במטהו של הגנרל אייזנהאואר המפקד העליון של כוחות בעלות הברית באירופה, בעיר ריימס שבצפון מזרח צרפת ב-7 במאי. לאחר החתימה התברר שהסובייטים, שחששו שהגרמנים יפסיקו הלחימה רק בחזית המערבית, דרשו חתימה נוספת בברלין. על כן ב-8 במאי נחתם כתב כניעה שני, בברלין, הכבושה על ידי הצבא האדום.
בתחילה הוחלט לפרסם את דבר הכניעה רק לקראת 9 במאי ונציגי העיתונות שנכחו בכניעה בריימס התבקשו לשמור את דבר הכניעה בסוד. אולם כתב סוכנות הידיעותאסושייטד פרס הפיץ במברק את דבר הכניעה, וכך נפוצה הידיעה לפני הזמן המתוכנן, ויום הניצחון באירופה נחגג ב-8 במאי, ולא ב-9 בו.
הידיעה על דבר הכניעה הגיעה לידיעת תושבי ארץ ישראל כבר בשעות אחר הצהרים של יום ב', 7 במאי. כבר באותו ערב יצאו העיתונים במהדורות מיוחדות. בתל אביב, בשעות הערב של 7 במאי, נחטפו המהדורות המיוחדות של העיתונים וההמונים יצאו לרחובות. נשמעו קריאות שמחה והונפו הדגלים של בעלות הברית והדגל הלאומי הכחול לבן. חיילים בריטיים שהיו במקום ביקשו מהנקהלים לתרגם להם את כותרות העיתונים. חיילים יהודיים שעברו ברחובות העיר הניפו את דגל הלאום על כלי רכבם. בשעת ערב מאוחרת, לאחר יציאת הקהל מבתי הקולנוע, גברו ההתקהלויות ברחובות. ונשמעו קריאות לעלייה חופשית. עד שעה מאוחרת אחרי חצות נשמחו קריאות הצהלה וקולות השירה.
בירושלים, בהגיע הידיעה, צבאו ההמונים במרכז העיר, ברחובות יפו ובן-יהודה ובכיכר ציון. מעל מרפסות הבתים הונפו הדגלים והוצגו בחלונות הראווה. עם חשכה גברה ההתקהלות. בניין קולנוע עדן הואר בתאורה גדולה. נשמעו קולות שירה, הלמות תופים ותקיעות בחצוצרות. פוצצו זיקוקין די-נור. מנהל כרמל מזרחי הורה לספק לעוברים ושבים אלפי ליטר יין מחביות גדולות שהוצבו בעיר.
בחיפה פשטה השמועה על דבר הכניעה בשעות אחר הצהרים וכשהגיע האישור על כך מתוספות העיתונים שהופצו בעיר, הונפו דגלי הלאום מעל המוסדות והבתים הפרטיים.
8 במאי
ביום ג', 8 במאי, הכריז הוועד הלאומי כי סדר היום ביישוב ביום ד', 9 במאי, יכלול את הדברים הבאים:
היום יהיה יום שבתון מעבודה ומלאכה.
יתקיימו בו תהלוכות ואסיפות עם.
התחבורה העירונית תופסק והחנויות תסגרנה בו משעה 4 אחה" ועד 7 בערב.
קץ לאויב האדם וצורר היהודים – תהילה לצבאות המנצחים ויקר לנופלים.
זיכרון לחללי האומה העצומים. כוננות והיחלצות לשרות העם.
קריאה לעולם לקיים הבטחתו לישראל: קיבוץ גלויותיו במולדתו העצמאית.
9 במאי
ב-9 במאי התקיימו תהלוכות ועצרות ניצחון ביישובי הארץ. ב-10 במאי תיאר אותן העיתון דבר תחת הכותרת הראשית בעמודו הראשון:[3]
הישוב חגג בהמוניו את הניצחון
תהלוכות הרבבות הפכו הפגנות אדירות ומלוכדות
לתביעות הצלה, עליה והקמת המדינה העברית
התהלוכה הגדולה ביותר בארץ התקיימה בתל אביב. דגלי הלאום הונפו על כל הגגות והמרפסות ותושבי תל אביב נהרו לרחוב אלנבי ממנו יצאה התהלוכה לעבר כיכר דיזנגוף. הצועדים נשאו כרזות עם סיסמאות על הניצחון, על הדרישה להקמת מדינה יהודית ובגנות הספר הלבן ודגל שחור ועליו רשום באותיות לבנות "לזכר חללי עמנו". ההערכה הייתה שכמעט שליש מבני היישוב השתתפו בחגיגה. בשמחה השתתפו גם חיילים בריטים ואמריקנים וגם חיילים עבריים. קבוצות קבוצות הם עברו ברחובות תל אביב בשירה ובריקודים. בסיום התהלוכה התקיימה עצרת ענקית ליד בית הבימה. ראש העיר, ישראל רוקח, נשא דברים. הקהל הרב עמד דום למשך שתי דקות דומיה לזכר קורבנות השואה ולזכר חללי הבריגדה היהודית. תזמורת ניגנה את התקווה ואת ההמנון הבריטי. עם סיום העצרת הכללית יצאו הצועדים חברי ההסתדרות, ובראשם תנועות הנוער החלוציות, במצעד לעבר שפת הים, ושם התקיימה עצרת המונית נוספת. החגיגות נמשכו עד לשעה שלוש לפנות בוקר.
בחיפה השתתפו כ-30 אלף אנשים בהפגנה בהדר הכרמל. התהלוכה החלה בשעה 5 אחר הצהרים. בראשה צעדו אנשי ציבור, חיילים משוחררים, ימאים, אנשי שירותי ההגנה האזרחית ושירותי העזרה הראשונה, פועלים ובני נוער. הצועדים נשאו כרזות ועליהן סיסמאות בגנות הספר הלבן ובעד עלייה חופשית של שארית הפליטה.
אישי ציבור נשאו דברים. משה גוטל לוין, ראש ועד הקהילה, הזכיר את חללי העם העברי במלחמה ואבא חושי אמר:
"אנו שמחים עם כל האנושות. אנו גאים שעם צבאות המנצחים צועדים למעלה ממיליון חיילים יהודיים. זו הפעם הראשונה שדגל עמנו מתנופף על חטיבה עברית בחזית. אבל לבנו מלא זעם על ששערי הארץ עודם נעולים ועדיין קיים הספר הלבן."
העצרת ננעלה בשירת התקווה. שעות לאחר סיום העצרת עדיין התהלכו קבוצות חוגגים ברחובות.
בירושלים התרכזו בשעות אחר הצהרים כחמישים אלף איש במשולש הירושלמי של רחובות יפו, בן יהודה ו המלך ג'ורג' וברחובות הסמוכים. הם התלכדו לתהלוכה. בראש צעדו נכבדי העיר כשהם נושאים כרזה עטופת שחורים בה נכתב "יזכור עם ישראל את חלליו, לא ישקוט ולא ינוח עד אם תקום עצמאותו במולדתו". משני הצדדים נישאו הדגל הבריטי ודגל הלאום. אחריהם צעדו חניכי תנועות הנוער וקהל רב. פני התהלוכה היו לעבר בית המוסדות הלאומיים. שם נשא דברים יצחק בן-צבי, נשיא הוועד הלאומי. המעמד הסתיים בשירת "התקווה". התהלוכה המשיכה לעבר בית ההסתדרות לשמיעת נאומו של ראובן שרייבמן מזכיר מועצת פועלי ירושלים. בתום דבריו שר הקהל שוב את "התקווה" והתהלוכה התפזרה, אך ההמון המשיך לגדוש את הרחובות עד לשעת לילה מאוחרת. המונים נהרו גם אל הכותל המערבי שם נשאו תפילה מיוחדת שחוברה לכבוד יום הניצחון והעלו את זכר נספי השואה.
עצרות ותהלוכות דומות נערכו גם בכל יתר ערי הארץ ומושבותיה. בעמק יזרעאל הוכרז שבתון כללי בכל יישובי אזור הגלבוע ונערכה עצרת מרכזית בקיבוץ תל יוסף. בעפולה נערכה תהלוכה בה צעדו תושבי העיר והכבאים המתנדבים לבושי מדיהם הלבנים, כשהם נושאים את דגל הלאום, את דגלי בעלות הברית ואת דגל פולין, ארץ מוצאם של רוב תושבי עפולה באותה עת. אחרי נושאי הדגלים צעדו קצין המחוז הבריטי, יושב ראש המועצה המקומית. אחריהם צעדו תלמידי בתי הספר וכל הקהל.
ביום א', 13 במאי, אמורה הייתה להיערך באמפיתיאטרון שבהר הצופים עצרת מרכזית לרגל יום הניצחון. אלפי אנשים נהרו להר, אך בגלל חשש מגשם הופנו לאחד האולמות של האוניברסיטה העברית, אשר לא היה יכול להכיל את כולם ורק כמה מאות מהם זכו להיכנס פנימה. משני צדי הבמה התנוססו דגלי הלאום עטורים שחור. על הבמה הוצבו הדגל הבריטי ודגל הלאום ובתווך הוצב סמל הבריגדה היהודית. על הבמה ישבו חברי הנהלת הסוכנות היהודית והוועד הלאומי, הרבנים הראשיים, קצין המחוז הבריטי ונכבדים אחרים.
את דברי הפתיחה נשא דוד רמז, שקרא לאומות המנצחות לתמוך בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. בפתח דבריו אמר:
"שמע העולם, קצה נפשנו בחיי חסד נטולי עצמאות, נטולי ביטחון, נטולי קרקע. הושמדנו ללא רחם בידי המנוצח. אם גם המנצחים יסגירו את תקוות עצמאותנו לאלה שיש להם הרבה, כי ניתן להם הרבה, הרי יהיה כל דיבור על צדק רק דיבור נבוב".(מקור)
בשנים שלאחר 1945 נערכו באופן לא סדיר אסיפות לרגל יום הניצחון, שנהגו לקיימן ב-8 במאי, יום הכניעה לבעלות הברית המערביות. בישראל המשיכו לחגוג את יום הניצחון. חוגי השמאל המשיכו לנהוג במסורת הסובייטית הרואה את 9 במאי, יום הכניעה לברית המועצות, כיום הניצחון. ב-9 במאי 1951 התקיימה עצרת חגיגית מטעם "הליגה לידידות ישראל-ברית המועצות", ביער הצבא האדום, ליד קיבוץ מעלה החמישה. שבהרי ירושלים. ראשיתה של ליגה זאת הייתה בליגה V, ארגון שהוקם ביישוב בשנת 1942 לתמיכה בברית המועצות, לאחר שזו הותקפה על ידי גרמניה הנאצית. בעצרת לא נטלה חלק כל הנהגת המדינה אלא השתתפו בה רק נציגי מפלגות השמאל מפ"ם ומק"י ונציגים דיפלומטיים של הגוש המזרחי.
בגל העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90 הגיעו לארץ כמיליון עולים, בהם כעשרים אלף ותיקי המלחמה ("וטרנים"), שנהגו להתכנס מדי שנה ב-9 במאי ולצעוד ברחובות ירושלים במדיהם שעליהם אותות המלחמה. בשנת 1995 פנה השר לקליטת העלייה, יאיר צבן, אל ועדת השרים לסמלים ולטקסים בבקשה לשלב את ה-9 במאי בלוח השנה של האירועים הממלכתיים של המדינה. באפריל 1996 קיבלה הממשלה את ההצעה וקבעה את ה-9 במאי כיום הניצחון הרשמי במדינת ישראל. בהחלטה נקבעו דפוסי החג לפיהם תיערך מדי שנה ב-9 במאי עצרת ממלכתית שנתית ב"יד ושם", אחת לחמש שנים תיערך עצרת גדולה ואחת לעשר שנים יתקיים אירוע המוני בשטח פתוח.
בשנת 2015, במלאת 70 שנה ליום הניצחון, חל 9 במאי בשבת. על כן נחגגו חגיגות יום הניצחון במועדים שונים שסביב 9 במאי. במוזיאון יד לשריון התקיימה עצרת ממלכתית ב-7 במאי. בתל אביב נערך ב-8 במאי אירוע הפנינג חגיגי של עולי ברית המועצות במתחם התחנה. בחיפה נערכה צעדת הווטרנים ב-8 במאי. בירושלים נערכה צעדת הווטרנים ב-10 במאי. במועדים דומים נערכו החגיגות ביתר ערי הארץ.
