זרם התודעה הוא סגנון כתיבה שבו מצוטטות מחשבותיו של הדובר, והעולם מתואר על פי תפיסתו הסובייקטיבית של המתבונן בו. סגנון הכתיבה החל להתעצב בספרות המודרנית, עם שימת הדגש של ספרות זו על נפש הדמויות. את המונח טבע ויליאם ג'יימס ב"עקרונות הפסיכולוגיה".
העיקרון המארגן של צורת הכתיבה הזו אינו בהכרח נרטיבי או לוגי, כי אם על פי סדר התודעה - האופן בו המחשבות עולות בדובר. כתוצאה, מעבר ממשפט למשפט יכול להיעשות בצורה אסוציאטיבית, שאינה ליניארית, וכדומה.
אף על פי שהדבר אינו הכרחי, ברוב המכריע של המקרים הדובר ברומאנים מסוג זה (להלן אינפורמנט) אינו מודע לנמען. כתוצאה מכך, הגיבור אינו מחויב להסביר דברים מסוימים או לתאר אותם בסדר מסוים. מסיבה זו ניתן פעמים רבות למצוא דאיקטים רבים (כינויי גוף, זמן וכדומה) שאינם מפורשים. בעוד הדמות חושבת על "הוא", ויודעת למי כוונתה, על הקורא להסיק זאת בעצמו. כמו כן, האינפורמנט מרשה לעצמו לחשוב מחשבות אישיות, שכן הוא אינו יודע שאותן מחשבות "נשמעות" על ידי הקורא.
כאמור, הטקסט מגיע מתוך תודעת האינפורמנט, והיא זו שקובעת את חוקיו. לפעמים נמסר הסיפור גם מתוך תודעות משנה, של גיבורי משנה, או מתוך תודעות משנה של דמויות שהתפצלו מתודעת המספר.
דוגמה קלאסית לזרם תודעה היא המונולוג של מולי בלום בפרק החותם את "יוליסס" של ג'יימס ג'ויס (כפי שתורגם על ידי יעל רנן). להלן קטע קצר:
- ”...או אולי נצא לפיקניק נגיד שכל אחד ייתן 5 שילינג ו או שהוא ישלם ונזמין בשבילו בת זוג אבל את מי גברת פלמינג העוזרת וניסע לפניקס פארק או לגן עם ערוגות התותים רק שהוא לא יתחיל לבדוק קודם כל ציפורן ברגל של הסוסים כמו שהוא עושה עם מכתבים לא לא אם בוילאן יהיה שם כן עם סנדוויצ'ים של פסטרמה וחתיכות האם יש שם בתים קטנים למטה על יד הנהר במיוחד בשביל אבל אפשר להיצלות שם כמו בעזאזל ככה הוא אומר לא ביום חופש של כולם מה שלא יהיה אני לא יכולה לסבול את האווזות האלה שמתלבשות כמו ליצניות...”[דרוש מקור][מפני ש...]
סופרים שכתבו בזרם תודעה
לקראת אמצע המאה העשרים ניתן היה כבר לדבר על אסכולה חדשה בכתיבה הרומניסטית האירופית והאמריקאית, אסכולת זרם התודעה. בין ראשי האסכולה הזו נמנו הרומנים של וירג'יניה וולף, ויליאם פוקנר, ג'יימס ג'ויס, סמואל בקט והרמן ברוך. יש הכוללים גם את שיריו של משורר הרוק בוב דילן.
בספרות העברית נחשב אורי ניסן גנסין לראש וראשון בין מחדשי זרם התודעה בסיפורת, בארבעת סיפוריו הגדולים: "הצידה", "בינתיים", "בטרם" ו"אצל". ניתן למנות גם את שמעון הלקין, בספרו "עד משבר", יעקב שבתאי בספריו "סוף דבר" ו"זיכרון דברים", ס. יזהר בספרו המונומנטלי "ימי צקלג", יורם קניוק בספרו "סוס עץ", דויד גרוסמן בספרו "עיין ערך: אהבה" (חלקו השני של הספר) וא.ב. יהושע ב"גירושים מאוחרים", כמי שכתבו יצירות שאפשר לשייכן לאסכולת זרם התודעה.
חדירה לנפש
כז'אנר שהומצא במודרניזם (אם כי ניתן למצוא לו אבות קודמים גם לפני המאה העשרים), מתאפיין זרם התודעה בהתמקדות בנפש הגיבור, שמחשבותיו מצוטטות. בבסיסו, זרם התודעה הוא מונולוג פנימי, שיח של אדם עם עצמו, על אף שיש הבדלים ניכרים בין ספרות זרם התודעה לבין המונולוגים השייקספיריים. ההבדל העיקרי, אם כי לא היחיד, הוא העובדה שזרם התודעה מנסה לחקות לא רק את תוכן המחשבות, אלא גם כיצד הן "נראות". כלומר, במקום להסתפק במסר הכללי של המחשבה, כתיבה בזרם תודעה היא ניסיון לייצג גם את אופייה הצורני של המחשבה, כפי שהם תפסו אותו, ממעברים אסוציאטיבים ממחשבה למחשבה ועד לאי בהירות בדאיקטים. מכיוון שכך, חוקרים רבים הניחו כי זרם התודעה הוא שיאה של החדירה לנפש הדמות.
בספרה Transparent Minds, המנסה לאפיין סוגי חדירה לנפש הדמויות בספרות, קראה דורית קון תיגר על טענות אלה. קון טענה כי ציטוט מחשבות הדמות היא רק דרך אחת לאפיין את הדמות ולחדור לנפשה. זרם התודעה בעיקרו הוא מילולי, ומכאן שהוא יכול לתאר רק את הרובד המילולי של מחשבות הדמות. רבדים שאינם מילוליים, תת-הכרתיים, אינם יכולים לקבל ייצוג בטקסט שכולו זרם תודעה.
יתרה מכך, אין שום סיבה להניח שהדמות יודעת הכול על עצמה או על נפשה. דמויות רבות, כבני אדם רבים, משקרות לעצמן ומטעות את עצמן. סופר הכותב בזרם התודעה יתקל בקשיים כאשר ירצה להדגיש זאת.
זרם תודעה, טוענת קון, הוא ציטוט ישיר של מחשבות הדמות, ולכן הוא מגביל את אפשרויות המחבר. בספרים שאינם כתובים בז'אנר זה, יכול הדובר לאפיין את הדמות באמצעים נוספים, שאינם זמינים בזרם התודעה. כך, למשל, הדובר יכול לסכם את מחשבות הדמות, להאריך אותן, לייצר בינן לבין דבר מה אחר אנלוגיה, שתאיר אותן באור מסוים, וכדומה. הדובר יכול גם להביע ביקורת על מחשבות הדמות ולנתח אותן, והוא יכול להעמיד אותן בקלות יתרה באור אירוני בהתאם למטרותיו ביצירה.
התודעה כציטוט
זרם התודעה מתיימר להציג ציטוט ישיר ממחשבות הדמות. במובן זה, אין הבדל רב בינו לבין המונולוג. אולם, כפי שניתן לראות מהשוואה פשוטה בין מונולוגים שייקספיריים, למשל, לבין המונולוג של מולי בלום, יש הבדלים ניכרים בין מונולוג אחד למשנהו.
אחת הסיבות העיקריות להבדל זה נעוצה בעובדה שבשני המקרים המונולוגים מצוטטים (ע"ע: אינטרטקסטואליות). על פי תאוריית הציטוט של מאיר שטרנברג, ציטוט הוא אירוע בו פעולת תקשורת אחת מייצגת פעולת תקשורת אחרת, גם אם זו פעולת תקשורת בדיונית. בספרות קיימת מערכת היררכית של ציטוטים, שבראשה עומד המחבר, לאחריו הדובר, ולאחר מכן, אם בכלל, הדמויות.
בנוסף לכך, יחסי ציטוט הם תמיד יחסים של משעבד ומשועבד. פעולת תקשורת אחת מנותקת מההקשר המקורי שלה, וממטרתה המקורית, ומועברת לפעולת תקשורת אחרת, שמטרותיה שונות. ביחסים אלה נוצר מונטאז' פרספקטיבי – שילוב בין הפרספקטיבה של המצטט לפרספקטיבה של המצוטט. לעיתים, השילוב הזה גלוי יותר לעין, ולעיתים פחות, אולם הוא תמיד שם.
במונולוג השייקספירי ניתן לחוש ביתר שאת בידו המכוונת של המצטט. המונולוגים כתובים במשקל מסוים, שפתם גבוהה, בדרך כלל, והמחשבות המצוטטות מסודרות באופן נרטיבי או כטיעון. התחושה המתקבלת היא שאלו אינן מחשבות הדמות, כפי שהיא ביטאה אותן בפרטיות מוחה, אלא עיבוד של מחשבותיה, והתאמתן לקהל. מדובר, אם כן, במעין מבע משולב, מאפיינים של פעולת תקשורת אחת, המשתלבים במאפיינים של פעולת תקשורת אחרת.
עם זאת, גם בספרות זרם התודעה ניתן לראות כי מדובר בציטוט. ראשית, זרם הסיפור נפתח ומסתיים. מישהו בוחר היכן לפתוח את הסיפור, והיכן לסיים אותו. הבחירה הזו נעשית על פי מטרות המחבר, מטרותיו התקשורתיות והרטוריות (ע"ע: הנמקה). מטרות אלה מכתיבות גם בחירות אחרות במהלך הכתיבה. למשל, אלו ממחשבות הדמות יובנו על ידי הקורא (כלומר, הטקסט יספק מספיק מידע, שממנו ניתן יהיה להסיק מסקנות פרשניות), ומתי הן יובנו.
אם כן, ההבדל העיקרי בין מונולוג שייקספירי למונולוג של זרם התודעה אינו צורני בהכרח (חלק מהמונולוגים בספר "יוליסס" לג'ויס כתובים במשקל, משום שהדמות, סטיבן דדאלוס, מנסה את כוחה בכתיבה), אלא נעוץ במטרותיו של המחבר והדובר. סיבה נוספת להבדלים בין מונולוגים, מלבד ההבדל בין הדמויות, הוא ההבדל באופן בו התודעה נתפסה בזמנים שונים ועל ידי אנשים שונים.
מודל התודעה
קשה לטעון שזרם התודעה הוא ייצוג מהימן של תודעת האדם, גם אם מדובר בייצוג של הרובד המילולי בלבד בתודעתו. מאחר שתודעה אינה דבר נראה וניתן למדידה, ייצוגה מסתמך על מודל תרבותי, שמשתנה בהתאם לתקופה ולהנחות היסוד שלה. כך, למשל, מודל הנפש של זיגמונד פרויד שונה באופן מהותי ממודל הנפש שהיה מקובל בימי הביניים. לפיכך, ייצוגה של תודעה בספרות מדיאוולית (גם אם זו אינה כתובה בסגנון זרם התודעה) יהיה שונה מייצוג תודעה בספרות המודרנית.
ההבדל אינו חייב להיות צורני בלבד, להתבטא באופן בו כתובים הדברים, הוא יכול להיות גם רחב יותר. מהלך מחשבתי שנראה הגיוני בתקופה מסוימת, תחת הנחות יסוד מסוימות, יראה בלתי הגיוני בתקופה אחרת.
דוגמה מובהקת לכך ניתן למצוא דווקא באירוע שאינו ספרותי. ג'רלד מוויילס ניסה במאה ה-12 להוכיח שהאי מן שייך לבריטניה ולא לאירלנד. כדי להוכיח טענה זו, הוא הצביע על העובדה שיש נחשים באי. ומאחר שעל פי כל המסורות הקיימות פטריק הקדוש גירש את הנחשים מאירלנד, ולכן באירלנד אין נחשים, הרי שהאי אינו חלק מאירלנד. כדאי לשים לב כי אירלנד נתפסת כאן לא כמקום שגבולותיו משתנים על פי שרירות ליבו של האדם, אלא כמהות ברורה ומובחנת, כמעט מנותקת מההיסטוריה האנושית.
במובן מסוים, אם כן, זרם התודעה אינו מייצג מהימן של תודעת האדם, אלא של האופן בו תודעת האדם נתפסה בזמנים שונים.
לכתוב תודעה – התנגשות מוטיווציות
כתיבה בזרם תודעה באופן גלובלי (כלומר, כל הטקסט הוא זרם תודעה, ולא רק חלקים ממנו, כמו פרקים מסוימים ב"יוליסס") מציגה בפני הכותב אילוצים מסוימים, שעמם עליו להתמודד. חוסר המודעות של האינפורמנט לנמענים לא רק מאפשר לכותב להציג את מחשבותיו הפרטיות והאישיות ביותר של הגיבור, הוא גם מציג בפניו קשיים.
ראשית, לאינפורמנט אין צורך להסביר לעצמו דברים שהוא כבר יודע. כך, למשל, אין לו סיבה מיוחדת להציג את עצמו. הוא יודע מי הוא, יודע את שמו, ויודע כיצד הוא נראה. כמו כן, הגיבור לא צריך לפרט לעצמו במחשבותיו מי זה אותו "הוא" עליו הוא חושב, בעוד שהקורא זקוק לאינפורמציה זו כדי להבין דברים בסיסיים בעולם המיוצג.
במילים אחרות, בעוד המחבר מעוניין לספק לקורא מידע אקספוזיציוני, מידע בסיסי להבנת המתרחש, לגיבור אין שום אינטרס לעשות זאת. לדברי דורית קון, זו הסיבה שבשלה מתחילים סיפורים רבים, הכתובים בסגנון זה, בהתעוררות. כך המחבר מספק גם סיבה להתחלת זרם התודעה (ובכך לא גורם לתחושה שהחדירה לנפש הדמות נעשית באמצע הדברים, ומכאן גם לא מבליט את קיומו), וגם מסוגל לספק מעט מידע בסיסי, בתואנה שלוקח לגיבור המתעורר זמן לזהות את סביבתו.
בעיה נוספת, חשובה לא פחות, היא תיאור הסביבה בה הגיבור נמצא. מאחר שהקורא מקבל רק את מחשבות הגיבור, על הסופר למצוא דרך לתאר את המתרחש בעולם דרך מחשבות אלה. דרך אחת להתמודד עם הבעיה היא למקם את הגיבור במקום אחד, ובכך לצמצם למינימום את הצורך בתיאור זה. דרך אחרת היא לגרום לגיבור לחשוב על הדברים המתרחשים סביבו ועל סביבתו, וכך להציג את האירועים לקורא בעקיפין. חלק מהסופרים אף תמללו את הדברים שהגיבור רואה, ובכך ניסו ליצור את הרושם שהגיבור אינו "חושב", אלא פשוט חווה את האירועים או מתבונן בעולם מבלי לנסות לפרש אותו.
ראו גם
קישורים חיצוניים
