ייתכן שהמידע המצוי בדף זה אינו מעודכן, אתם מוזמנים לסייע ולעדכן את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעדכון הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
ייתכן שהמידע המצוי בדף זה אינו מעודכן, אתם מוזמנים לסייע ולעדכן את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעדכון הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
היקף תופעת השחתת איבר המין הנשי ברחבי העולם, 2020סוגים שונים של השחתת איבר המין הנשי, מול מצב נורמלי
איבר מין של אישה מצרית בת 29 שעברה השחתת איבר המין הנשי בילדותה
אחוזי השחתת איבר המין הנשי בגילאי 15–49 במדינות שונותשלט באזור כפרי באוגנדה, הקורא לחדול ממנהג השחתת איבר המין הנשי
השחתת איבר המין הנשי (או מילת נשים) הוא ניתוח שבמהלכו מבוצע חיתוך או כריתה של חלק מאיבר המין הנשי מסיבות חברתיות, תרבותיות ואסתטיות ונפוץ בעיקר במדינות אפריקאיות ומוסלמיות. ישנם ארבעה סוגי מילת נשים בדרגות שונות של חומרה.[1] הצורה הקלה ביותר כוללת חיתוך בעורלת הדגדגן, כפי שנהוג במלזיה. אך צורות אחרות כוללות הסרה חלקית או מלאה של עורלת הדגדגן, השפתיים החיצוניות, השפתיים הפנימיות ואף כריתת הדגדגן. במקרים הקיצוניים ביותר של הניתוח ישנה סגירה חלקית של הפות באמצעות תפרים.
בתלות בניתוח הספציפי, תופעות הלוואי המיידיות כוללות כאבים, זיהומים, שטפי דם, הלם רגשי ופיזי וכן נזק לאיברים סמוכים כגון מערכת השתן והעיכול. בטווח הארוך יותר, הניתוח עלול לגרום לתופעות של עצירות שתן, הפרעות במחזור החודשי עד כדי הפסקתו, דלקות כרוניות בנרתיק ובדרכי השתן שעשויות לגרום לפגיעה בתפקוד הכלייתי, וכן סיכון מוגבר להידבקות בנגיפים המועברים בדם, כגון HIV וצהבת B ו-C. סיבוכים אפשריים נוספים כוללים עקרות, דימומים לאחר לידה ומוות של יילודים. כל זאת, בנוסף להשלכות הנפשיות הקשות שמהן סובלות נשים שבוצע בהן הניתוח בכפייה - הכוללות חרדה, דיכאון, הפרעת פוסט-טראומה וכן קושי ליהנות מיחסי מין או אוננות ולהגיע לאורגזמה. חלק מהנשים שעוברות את הניתוח, בעיקר כאשר הוא נעשה בתנאים ירודים, מקפחות את חייהן כתוצאה מדימום או מסיבוכים רפואיים אלו.[2]
במדינות מסוימות באפריקה מבוצע הניתוח מטעמים תרבותיים, אסתטיים או היגייניים.
המושג "חִ'תאן" لختان משמש לתיאור ניתוח לכריתת דגדגן או חלקי פות אחרים לנשים.
ניתוח לביופלסטי הוא תצורה מודרנית של המנהג כיוון שאיבר המין הנשי עובר חיתוך מטעמים אסתטיים.
ארגונים בינלאומיים כמו ארגון הבריאות העולמי, וכן ארגוני נשים במדינות האמורות לעיל וברחבי העולם, משקיעים מאמצים רבים לעקור את המנהג מהשורש, אך הוא עדיין נפוץ. במדינות רבות המנהג אסור על-פי חוק. האיסור המוחלט שהוטל על המנהג במצרים ובאריתראה בשנת 2007 נחשב להישג גדול של הנאבקים במנהג, שכן במדינות אלה רוב הנשים עברו את הניתוח.
הנימוקים המסורתיים להשחתת איבר המין הנשי משתנים מאזור לאזור ומקהילה לקהילה, ולא נמצא להם ביסוס מדעי. בין ההסברים שתועדו בספרות:[4]
נשים שלא עברו את המנהג נחשבות טמאות, מזוהמות או בלתי מסוגלות לשלוט בדחפיהן המיניים.
אמונה שלפיה ילדים נולדים עם מרכיבים משני המינים - העורלה נחשבת נקבית ואילו הדגדגן נחשב זכרי. לפיכך יש להסיר מרכיבים אלה בתקופת ההתבגרות כדי להבהיר את הזהות המינית של המתבגר/ת.
הדגדגן עלול להרעיל תינוקות בשעת הלידה.
גברים מסרבים לשאת נשים שלא עברו את המנהג משום שהם מאמינים שינאפו בבעליהן, משום שהדגדגן כולא את הפין בזמן המשגל או משום שלא ניתן לחדור לנשים כאלה.
שימור הבתולין הנשיים, שליטה מינית בנשים.
שיעבוד האישה להוריה תחילה ולבעלה בהמשך.
איבר מין נשי שעבר את הניתוח הוא נקי ואסתטי יותר.
מדיקליזציה
פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לערוך אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא: פסקה זו מציגה הליך אחד כאילו הוא מייצג (והוא לא) ובקושי כוללת היבטים רפואיים..
מדיקליזציה של השחתת איבר המין הנשי מתייחסת למצבים שבהם הניתוח מבוצע ע״י גורם רפואי, בין אם במרפאה ציבורית או פרטית, בבית או במקום אחר. עם זאת, הניתוח לעולם אינו יכול להיות בטוח ואין כל הצדקה רפואית לביצועו. גם כאשר הוא מבוצע בסביבה סטרילית וע״י גורם רפואי, קיים סיכון להשלכות בריאותיות מיידיות ובהמשך החיים. כשהניתוח מבוצע במרפאה, הוא מפר סטנדרטים של אתיקה רפואית ועלול לטעת את הרושם שאין לו השלכות רפואיות, מה שעלול לפגוע במאמצים להפסקת המנהג.[5]
הניתוח מבוצע בדרך כלל ע״י רופא שנשכר במיוחד למטרה זו, או על ידי אישה מבוגרת שמבצעת את החיתוך שמסיר את הדגדגן או השפתיים הפנימיות של הנרתיק.
לעיתים השפתיים החיצוניות נתפרות זו לזו ונותר פתח חדירה זעיר לתוך הנרתיק.
לעיתים לאחר התפירה רגלי האישה נקשרות זו לזו על מנת לאפשר לפצע להחלים. החיתוך נעשה לעיתים עם כלים בלתי מעוקרים, אשר יכולים לגרום לזיהומים קשים ולבעיות גיניקולוגיות בעתיד. בעת לידה, השפתיים החיצוניות נפרמות מכיוון שהפתח שמתירה המילה צר מדי. לאחר מכן השפתיים החיצוניות נתפרות שוב.
צורה מוקצנת יותר של השחתת איבר המין הנשי הייתה נהוגה בקרב שבט הפיטה-פיטה, שבט שנכחד כבר (מקהילות התושבים המקוריים של אוסטרליה) ובני הקוניבו שחיו על נהר אוקיאלי בפרו. אצל הפיטה-פיטה היה קורע גבר זקן את חיץ הנקביים המפריד בין פתח הנרתיק לבין פי הטבעת של הנערה, בהגיעה לגיל בגרות מינית. לאחר מכן היו אונסים אותה כמה גברים צעירים בזה אחר זה.[6] אצל הקוניבו בפרו אישה מבוגרת היא החותכת את חיץ הנקביים ולאחר הנחת עשבי מרפא מוחדר עצם פאלי מחרס לנרתיק.[6]
מעריכים כי במצרים, סומליה, סודאן, אוגדן ומאלי מעל 95% מהנשים עברו את המנהג.[8] באתיופיה אסר הרודןמנגיסטו היילה מריאם על השחתת איבר המין הנשי וחייב מילת גברים (גם בקרב ערלים מבוגרים). ההערכה של ארגון אמנסטי היא שמספר הנשים שעברו את ההליך בעולם הוא מעל 130 מיליון. מדי יום כ-8,000 נשים עוברות את המנהג ברחבי העולם.[9]
פעילים למען זכויות האישה מתנגדים נחרצות למנהג של השחתת איבר המין הנשי.
העולם המערבי רואה בהשחתת איבר המין הנשי התעללות ופגיעה בכבוד האישה ובגופה. המום באיבר המין הנשי גורם לבעיות גופניות ונפשיות אצל הילדות הצעירות, בעיות הנגררות גם לחייהן הבוגרים וגורמות להן לרתיעה ממגע באיברי המין, ולהרגשה שהן מוענשות מעצם ביצוע המנהג. נלווה לכך הכאב שנובע מקריעת התפרים עם יחסי המין שמבוצעים לראשונה בליל הכלולות. מקרי מוות כתוצאה מהשחתת איבר המין הנשי נחשבים למקרי רצח נשים[דרוש מקור][מפני ש...].
אחת הפעילות המרכזיות ממוצא סומלי נגד השחתת איבר המין הנשי היא ווריס דירי. דירי עברה את האקט בילדותה, והיגרה מסומליה ללונדון, הפכה לדוגמנית-על ולאחר מכן לשגרירה של רצון טוב מטעם האו"ם נגד התופעה ואף כתבה ספר המתאר את חוויותיה. פעיל אחר, ממוצא גרמני, הוא רודיגר נברג, שב-2006 נחשף לטקס לביצוע המנהג באפריקה ובעקבות כך יזם כנס, שנערך באוניברסיטת אל-אזהר שבקהיר, בו גינו אנשי דת מוסלמים סונים את המנהג. גינוי זה נחשב למהפכני באסלאם.
באריתראה, מדינה בקרן אפריקה, נאסרה השחתת איבר המין הנשי ב-31 במרץ2007. ההערכה היא ש-90% מהנשים באריתראה עברו מילה, רובן המכריע בידי נשים שאין להן הכשרה רפואית.[10]
ב-12 בדצמבר 2009, אישר הפרלמנט באוגנדהחוק נגד השחתת איבר המין הנשי הקובע 10 שנות מאסר על הפרתו, ובמקרים חמורים כגון מוות כתוצאה מהמנהג, נקבע עונש של מאסר עולם.[11]
באפריל 2017 הוגשו כתבי אישום ראשונים בארצות הברית בגין ביצוע השחתת איבר המין הנשי. הנאשמים הם שני רופאים ומספר נשים משיקגו שביצעו או חתרו לביצוע המנהג בכמעט מאה בנות במשך עשור. קו ההגנה של הנאשמים נסמך על חופש הפולחן והדת ועל הטענה כי הרופאים לא כרתו חלקים מהפות אלא רק שרטו את רירית איבר המין.[12]
ב-2 במאי 2020 חוקק הפרלמנט של סודאן חוק שאסר את השחתת איבר המין הנשי וקבע עונש של עד 3 שנות מאסר על הפרתו.[13]
החלפת המונח "מילת נשים"
המונח "השחתת איבר המין הנשי" נעשה מקובל ברחבי העולם, בפרט על ידי גורמי המקצוע העוסקים בנושא, כבר בשנות ה-90 של המאה ה-20. כך לדוגמה, החלטת העצרת הכללית של האו״ם למאבק בהשחתת איבר המין הנשי השתמשה במונח זה כבר ב-1998.[14] מונח זה מופיע גם במילון המונחים של בריאות הציבור של האקדמיה ללשון העברית מאז 2022 בתור התרגום למונח המקובל בשפות זרות, כמו גם בוויקיפדיה (באנגלית: Female Genital Mutilation).[15] מנגד, לפי האקדמיה, המונח הקודם, ״מילת הנשים״ הוא תרגום המונח שהוצא משימוש בעולם (באנגלית: female circumcision).[16]
ההליך המבוצע בנשים וילדות שונה בתכלית ממילת גברים, שהיא הליך פשוט יחסית של כריתת העורלה מאיבר המין הגברי, שלרוב אין לו השלכות רפואיות משמעותיות. השחתת איבר המין הנשי כרוכה בכריתת או חיתוך הדגדגן ושפתי הפות. זהו הליך פולשני ומזיק יותר, ועלולות להיות לו השלכות גופניות ונפשיות חריפות על נשים וילדות.
יש חשש מפגיעה במאמצים למגר את ביצוע ההליך, אם ייעשה שימוש במונח ״מילת נשים״ שאינו מבטא את הפגיעה בנשים וילדות.
זיהוי ההליך עם מילת גברים מעודד גורמים בעולם לגנות יהודים על ביצוע הליך פולשני לכאורה ואף להעביר חקיקה שתגביל ביצוע ברית מילה.
זיהוי ההליך עם מילת גברים עלול לדכא את הביצוע של מילת גברים במדינות מתפתחות, בפרט במדינות אפריקאיות, וכך להגביר תפוצת מחלות מין, בפרט איידס, מכיוון שגורמי הרפואה שם נסמכים על מילת גברים כאמצעי לצמצום מסוים של סיכויי ההדבקה במחלות מין.
גורמים אשר ביקשו לשמר את האפשרות לבצע את ההליך בנשים וילדות, ביקשו לכנות את ההליך כחיתוך, או כפשרה: ״השחתת/חיתוך איבר המין הנשי״. השימוש במילה ״חיתוך״ (באנגלית: cutting) נזנח מסיבות דומות לאמור לעיל, מאחר שאינו מבטא את הפגיעה בנשים וילדות העוברות את ההליך.
המילה (הן של נשים והן של גברים) נקראת בערבית "ח'יתאן" (ختان). ישנם מקורות בחדית' המצדדים בהשחתת איבר המין הנשי. אלו טוענים שמסורת המנהג לשני המינים היא אות למנהג קדמוני מימי אברהם והגר. פוסקי הלכה קדומים באסלאם הסכימו שהשחתת איבר המין הנשי היא מנהג מוסלמי, אך בניגוד למילת גברים, הנחשבת לחובה דתית (واجب, "ואג'ב"), השחתת איבר המין הנשי נחשבת על ידי רוב הפוסקים להמלצה בלבד (مندوب, "מנדוב") על-פי החדית': "המילה היא חובה לגברים וסגולה לנשים" (ألختان سـُنـّة للرّجال، مكرّمة للنـّساء).[18] אבו בכר אלביהקי, שחי במאה ה-10 לספירה,[19] קבע כי החדית' הזה אינו מהימן. בניגוד למילת גברים, שנועדה לבטא את ביטולו של המאמין מול האל, השחתת איבר המין הנשי נועדה לרסן את יצרן המיני של הנשים וכך לשמור על צניעותן.
יש סוגים שונים של השחתת איבר המין הנשי, מלאה או חלקית. על פי החדית', הנביא מייעץ למוהלת אום עטיה "ערכי מילה לנשים, אך אל תגזימי, שהרי (מילה חלקית) מוצאת חן ביותר בעיני הבעל ומאירה את פניה (של האישה) בצורה הטובה יותר".[20] הנביא מורה למוהלת לכרות רק את עורלת הדגדגן ולהימנע מכריתת הדגדגן עצמו. כריתה מלאה, מזהיר הנביא, תביא לאיבוד תאוותה המינית של האישה ואף תסכן את חייה.
השחתת איבר המין הנשי היא כיום מעשה שנוי במחלוקת בין מאמיני האסלאם. היא נהוגה בידי מוסלמים ולא-מוסלמים במזרח אפריקה ובעמק הנילוס, בשבטים הבדואים של סיני וירדן, וכן בחלקים מחצי האי ערב ובדרום-מזרח אסיה. ברוב האזורים האלה, המנהג קודם לאסלאם. מוסלמים רבים באפריקה רואים את המנהג כנוהג שמקורו בחוק המוסלמי, אך אין זה כך בהכרח. בקרב הקהילה הבינלאומית נחשבת השחתת איבר המין הנשי, בניגוד למילת הגברים, למעשה מגונה. בפרסומים רשמיים של גופים בינלאומיים לרוב משתמשים במושג "השחתת איבר המין הנשי" בשל הברוטאליות והנזק הבריאותי והנפשי שהמנהג עלול לגרום.
במצרים, שם עוברות רוב הנערות את המנהג, הוציא הנשיא חוסני מובארכ תקנה בשנת 1996 האוסרת על ביצועו, אלא במקרים של צורך רפואי, ולפי המלצת רופא. תקנה זו נתקלה בהתנגדותם של חוגים אסלאמיים, שראו בה הפרה של השריעה ולכן מנוגדת לחוקת מצרים. בית המשפט העליון של מצרים דחה את עתירת התובעים וקבע שאין בשריעה הלכה ברורה בנושא זה, היות שמסורות החדית' הקשורות לנושא אינן נחשבות מהימנות בהלכה המוסלמית (בטרמינולוגיה הדתית המוסלמית נקרא מקור הלכתי כזה "דעיף", ضعيف, כלומר "חלש"). אי לכך, אין באיסור על השחתת איבר המין הנשי משום הפרה של הנוהג הדתי, לדעת בית המשפט המצרי. גם בקרב המנהיגות הדתית במצרים הדעות חלוקות: הפוסקים הרשמיים - שייח' אל אזהר הדוקטור מוחמד סיד טנטאווי והמופתי של מצרים נצר פריד - רואים במעשה נוהג חברתי שאינו קשור לדת. לעומתם השיח' יוסוף אל קרדאווי, המקובל כפוסק בקרב התנועות האסלאמיות, תומך בחיתוך חלקי ובהשארת זכות ההחלטה על המנהג בידי ההורים. האיסור מ-1996 לא מנע בפועל את ביצוע המנג בילדות ובנערות, שכן קל היה למצוא רופא שיאשר אותו. ביוני 2007 החליט שר הבריאות המצרי לאסור כליל על השחתת איבר המין הנשי, אחרי סערה ציבורית עקב מותה של ילדה בת 12 ממינון יתר של חומר הרדמה שניתן לה בניתוח.[21][22]
השחתת איבר המין הנשי בישראל
ההיסטוריון שייע כהן כתב, בהתבסס על הספרות היהודית מכל התקופות, שמילת נשים מעולם לא הייתה נהוגה בקרב היהודים או היהדות.[23] מצד שני קיימת עדות יחידה של ההיסטוריון היווני הקדום סטראבון לפיה היהודים, בדומה למצרים, נוהגים למול את בניהם ו"לקטוע" את בנותיהם.[24] עדות זו נסתרת, בין השאר, בידי עדות של פילון האלכסנדרוני, פילוסוף יהודי שחי בדורו של סטראבון במצרים וכתב שהיהודים מלים את הזכרים בלבד. כהן ייחס את דברי סטראבון או להיכרות שלו עם מנהג של קהילה יהודית עתיקה מסוימת שלא השתמר במקורות אחרים, או, מה שלדבריו מסתבר הרבה יותר, לטעות הנובעת מהזיהוי של סטראבון את היהודים כקרובים אתנית למצרים.
השחתת איבר המין הנשי אינה נהוגה בישראל. ניתן למצוא נשים שעברו את המנהג בילדותן בשתי קבוצות מיעוט באוכלוסיית ישראל:
אצל שבטי בדואים-מוסלמים בנגב, שבקרבם נהגו בעבר לחתוך את רקמת ערלת הדגדגן בלבד. המנהג נפוץ פחות ופחות בקרב הבדואים בעשורים האחרונים.[25]
בדומה לשכנים החבשים נהגו גם חלק מיהודי אתיופיה לבצע את המנהג בטקס שאינו דתי. המנהג, בקרב ביתא ישראל, יכול להתבצע בידי אישה יהודיה בלבד.[26] במדגם שפורסם בשנת 1997 נמצאה ב-42 מתוך 113 נשים שנבדקו עדות לביצוע כלשהו של המנהג.[27] השחתת איבר המין הנשי פסקה כליל עם העלייה לישראל.[27] המדגם לא פורסם בתקשורת הישראלית מחשש לתגובתה של החברה ליוצאי אתיופיה.
בפסק דין של בית המשפט העליון בישראל נפסק שאיום בהשחתת איבר המין הנשי יכול לעלות כדי רדיפה שתקים לילדה או לאישה המאוימת מעמד של פליטה מכוח האמנה בדבר מעמדם של פליטים. בפסק הדין מצוין כי פסיקה דומה נקבעה כבר לפני שנים רבות בארצות הברית, בקנדה ובבריטניה, המכירות בכך שזו עילה מבוססת למתן מעמד פליט.[28]
^שרון שלום, מסיני לאתיופיה: עולמה ההלכתי והרעיוני של יהדות אתיופיה, כולל "שולחן האורית" - מדריך הלכתי לביתא ישראל, עורך אברהם ונגרובר, ידיעות ספרים, 2012, עמ' 268–266
^ 12Nimrod Grisaru, Simcha Lezer and R. H. Belmaker, "Ritual Female Genital Surgery Among Ethiopian Jews", Archives of Sexual Behavior, Vol. 26, No. 2, 1997, pp. 211-215
.jpg)
