השבוי הוא סיפור מאת יזהר סמילנסקי (ס. יזהר), שנכתב בשנת 1948.
עלילה
הסיפור מספר על נפילתו בשבי, בשלהי מלחמת השחרור, של רועה צאן פלסטיני תמים בידי יחידה של צה"ל, ועל מסכת החקירות הגרוטסקית והאלימה שהוא עובר, על מנת להוציא ממנו מידע שאין לו מושג בו.
הסיפור מציג את ההתלבטויות המוסריות של החייל השומר עליו, שבידיו לשחררו, אך אינו מעז.
לאורך הסיפור ישנו טשטוש בין מחלקת החיילים לבין עדר הכבשים של הרועה. השבוי לבסוף, הוא החייל שאינו מסוגל לצאת מהעדר, ולא השבוי הערבי.
ניתוח היצירה
הסיפור הוא אחד הסיפורים המוכרים של ס יזהר, הנכתב לאור אירועים שהתרחשו במסגרת מלחמת העצמאות. בספר זה מעביר יזהר ביקורת על פעולות הצבא הישראלי במהלך מלחמת יום העצמאות. הסיפור עוקב אחר קבוצת חיילים המחליטה לקחת רועה צאן ערבי בתור שבוי, לשם חקירה ושאיבת אינפורמציה, מה שלכאורה אין בידי השבוי. אחד החיילים (הזקיף) מופקד לשמור על השבוי ובכך למעשה מתחיל אותו סיפור מתוך נקודת מבטו של אותו חייל, השרוי בקונפליקט בין נאמנותו למדינה ולחבריו ביחידה, לבן ההליכה בעיוורון מלא, בידיעה ובתחושה כי הוא וחבריו אינם נוהגים בצורה אתית.
במהלך הסיפור ישנה הרגשה כי העלילה מחולקת, ניכר לראות זאת באופן הכתיבה. החלק הראשון, בו נפגשת החבורה עם הרועה, הנוף מתחיל להיראות אחרת, המ"מ מתחיל לסחוף את החיילים והנוף משתנה בהתאם אליו. החלק השני, מתנהל במשלט (במפקדה הקטנה), חלק זה שונה לחלוטין מהחלק הראשון. ניתנת תחושה לחיילים, שהם נמצאים במקום מרכזי, בו מתרחשת מלחמה, שכל דעתם היא כיבוש וניצחון. גם לשפה הלשונית ישנה תפקיד חשוב, היא משרתת את המשמעות. הדיבור של החיילים נעשה בצורה גסה וגרוטסקית והם מתבוננים ברועה כאל "טרף" כשכל רצונם "לצוד" אותו.
הקורא מתחיל להרגיש בירידה ובהסתאבות של הדיבור והתנהגות החיילים. הקורא בסיטואציה זו מתחיל להזדהות עם הרועה ומתחיל להבין כי מדובר ברועה תמים ושמטרתם של אותם חיילים היא להוציא את היצרים הקולקטיבים שלהם, בהתנהגותם החייתית והמאצ'ואיסטית על השבוי.
בחלק השלישי, ישנה תחושה שהתפאורה והנוף משתנים, החיילים מוליכים את השבוי אל תוך המפקדה כדי להוציא ממנו את כל הסודות שהוא יודע. במהלך כל החלקים הללו החייל הנקרא גם "הזקיף" מתחיל יותר ויותר להרגיש חוסר שייכות לקבוצה. תחילה נקרע בין הרצון להיות נאמן לחבריו ולצד זה חש תסכול וחוסר שביעות רצון מהאופן בו חבריו והוא נוהגים כלפי השבוי. בחלק השלישי, למעשה ישנה ידיעה, הזקיף מתחיל להתמודד עם הדברים ומרגיש לא בנוח עם חבריו, הוא כבר לא זקוק לעיניים המשוועות של חבריו, אלא מתחיל אט אט להיסגר עם עצמו, ללא אישור מחבריו. השבוי ברובד הגלוי, הוא אותו שבוי ערבי שנשבה על ידם, עיניו מכוסות במטרה שלא יראה את השטח.
כאשר ממשיכים עם הסיפור ועוקבים אחר הזקיף, אחר הוויכוחים האתיים עם עצמו ואחר הקונפליקטים שלו, מתחילים להבין כי למעשה השבוי הוא כל אחד ואחד מאיתנו. כולנו שבויים למוסכמות, ואנו הולכים כמו עדר אחר חוקים, כללים, בצורה מלאכותית ומאבדים לחלוטין את האמת שלנו. וזו למעשה הביקורת המרכזית אליה חותר ס יזהר, אין לאדם באמת כוחות להיאבק על האמת הפנימית שלו, אנו לא נוקטים עמדה, אלא הולכים אחר אותם צווים, נורמות וכללים מבלי לעצור שנייה ולחשוב, אם אכן זהו המעשה הנכון לעשות ואם זהו עניין מוסרי.
האדם הוא ישות מורכבת וישנם שני קולות. ס יזהר מציג זאת דרך דמותו של הזקיף המייצג כל אחד ואחד מאיתנו, בסופו של דבר, מהותו של האדם היא ללכת אחר קולו הפנימי, האמת הפנימית, לאחר חשבון נפש עם עצמו, אם אכן אותו מעשה שעשה, נעשה בלב שלם ומרצונו החופשי ולא מרצון לרצות את הכלל. ישנם מספר מוטיבים שחוזרים על עצמם במהלך העלילה, מוטיב המעגל המשתקף דרך הנוף הפסטורלי המוצג בתחילת הסיפור. מוטיב זה מתגלגל לכמה וכמה צורות, כאשר הזקיף שרוי בקונפליקטים ניתן לראות כיצד אותו מעגל הופך לאלכסונים המהווים קונוטציה שלילית לאווירה הנוסטלגית והפסטורלית. זאת כדי לרמז על משהו רע שנכנס לעולם, אלכסונים אלו הורסים את אותה אווירה. כמו כן, גם לתיאור השמש יש תפקיד חשוב באותו נוף פסטורלי, השמש סובבת את היקום וסוגרת עליו ולמעשה דרכה ניתן להבין את אותה אזלת יד, בה הזקיף אינו מסוגל לבטא את האמת שלו.
השמש מתבקשת לומר את האמת לאותם חיילים, להזהירם, אך הם לאורך הסיפור פחות נשמעים לה ובכך גם היא סוגרת עליהם ועל היקום כולו. כוחות הטבע והנוף הפסטורלי המוצגים לאורך הסיפור מצטיירים כאנושיים יותר מבני האדם. השמש, הנוף וכוחות הטבע עוברים האנשה. ישנם שני קולות בסיפור, קולו של היחיד והקול הקולקטיבי. הקול היחיד מסמל את הקול ההומאני, קולו של השבוי, של הזקיף, זהו למעשה הקול של המצפון והמוסר.
יחד עם זאת, יש גם את הקול הקולקטיבי, קול ההיגיון הקר, השכל הישר. קולות אלו למעשה סותרים אחד את השני. מוטיב נוסף שהולך לאורך הסיפור, זהו מוטיב ה"בן אנוש" לצד ה"חייתיות" של החיילים, כשקורא הסיפור מייחל שהקול של היפה נפש (הזקיף), שזהו למעשה הקול ההומאני אשר מזדהה עם בני האדם, ינצח. הזקיף הוא הגיבור, הוא האדם שבסופו של דבר הלך עם האמת הפנימית שלו ואינו ויתר על אישיותו ונתן ביטוי ל"אני" שלו. יזהר פירק כל חייל וחייל בסיפור, כשלכל אחד יש אישיות משל עצמו, אך לצד זה הראה כי כאשר כל החיילים מתקבצים יחד, הם הופכים "לחיות" ונוהרים אחר הפקודות והכללים ומוותרים על האינדיבידואל. בצבא אין חשיבות לאינדיבידואל, כל חייל הוא מספר אישי וכאשר כולם יחד כקבוצה, קל יותר להטמיע פקודות, נורמות וערכים המשרתים את צה"ל. לחייל אין אישיות במהלך שירותו, אישיותו קשורה לחבריו מהפלוגה, ליחידה ולצה"ל, אישיותו וזהותו נשללת ממנו, כאשר הוא הופך להיות חייל.[1]
לקריאה נוספת
- נורית גוברין, "עלילת השבוי", סדן, כרך 5, 2002, עמ' 98–114.
- חנן חבר, "אחריות ומרחב ב'השבוי' מאת ס' יזהר", מחקרי ירושלים בספרות עברית, כרך כ"ג, 2009, עמ' 273–278.
- ש"י פנואלי, "על ספוריו החדשים של ס. יזהר", דורות, גיליון א', 22 בספטמבר 1949, עמ' 16–17.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
