הקהילה היהודית בסנקט פטרבורג

הקהילה היהודית בסנקט פטרבורג (ברוסית: Еврейская община Санкт-Петербурга) או מרכז הקהילה יהודית בסנקט פטרבורג (ברוסית: Еврейский общинный центр Санкт-Петербурга) הוא ארגון המוקדש ללימוד, פיתוח והפצה של התרבות היהודית בעיר סנקט פטרבורג.

מרכז הקהילה היהודית ממוקם בעיר סנקט פטרבורג ברחוב רובינשטיין 3^[1]

היסטוריה

המאה ה-18

הקהילה היהודית בסנקט פטרבורג הופיעה בשלהי המאה ה-18^[2].יהודים אחדים, מומרים או אנוסים, הופיעו בסנקט פטרבורג סמוך להיווסדה ב-1703. היהודי אנטון דיבייר, שנודע בכינויו "הפורטוגלי", נתמנה לשר המשטרה הראשון בבירה הרוסית החדשה ב-1718, והיהודי יאן ד'אקוסטה היה בין ליצני החצר במחצית הראשונה של המאה. באותה התקופה חיו בעיר כמה יהודים שהיו רופאים ואנשי כספים. יהודי בשם ליפמן שימש כסוכן כספים בחצר המלכות בשנות העשרים של המאה ה-18.

הקיסרית יקטרינה השנייה שביקשה למשוך לבירה קבלני בנייה, בעלי תעשייה ורופאים, ציוותה על המשטרה להתיר ישיבתם בעיר של "יהודים מועילים". בסוף ימיה התגבש שם יישוב יהודי גדול. נודע הקבלן אברהם פרץ, שבין בני ביתו היו מנדל מסאטאנוב ול' נוואחוביץ', מי שפרסם בשנת 1803 חיבור יהודי ראשון בלשון הרוסית^[3].

בשנת 1802 נחנך בית הקברות היהודי בחלק הלותרני של בית העלמין וולקוב ובאותה שנה הודפס לראשונה הספר הקהילתי "פנקס". 20 שנה אחר כך, כבר חיו בעיר כ-370 יהודים. מאחר שבאותה עת ברוסיה הוגדר תחום המושב היהודים סבלו מרדיפות השלטונות^[4].

עם סיפוח אזורים גדולים מפולין בעת חלוקת ממלכת פולין בסוף המאה ה-18, שבהם ישבו יהודים רבים, התחילו נוהרים לבירה עסקנים ולוביסטים של קהילות יהודיות, וגם אנשי עסקים שחיפשו מקום לפעולתם בעיר המשגשגת^[3].

המאה ה-19

הקיסר ניקולאי הראשון, עם עלייתו לכס המלוכה בשנת 1825, ציווה לגרש את כל היהודים "שיושבים בעיר ואינם עושים דבר". לפי הערכה רשמית ישבו אז בסנקט פטרסבורג 370 יהודים - בעלי מלאכה, סוחרים ומתווכים למיניהם. ליהודים שבאו מחוץ לעיר הותר להתעכב בה לרגל עסקיהם לתקופה של כמה שבועות. היתר מגורים הוענק לכמה רופאים, ביניהם לרופא השיניים ולמיילדת בחצר המלכות. אחרי 1827 הגיעו לבירה קנטוניסטים רבים עם משפחותיהם. איסור המגורים נשמר בקפדנות ומפעם לפעם היו נערכים חיפושים אחר יהודים "בלתי לגאליים". מספר המשתמדים עלה בהתמדה; רובם שינו את שמם ונטמעו באוכלוסייה הכללית^[3].

רוח הליברליזם של אלכסנדר השני הובילה לעלייה חדה בכמות האוכלוסייה היהודית, מפני שהוא התיר לסוחרים יהודים מן הגילדה הראשונה, למשכילים ולאומנים להתגורר מחוץ לתחום המושב. בבירה השתקעו אז יהודים בעלי הון, דוגמת משפחות גינצבורג, וארשבסקי פוליאקוב, פרידלנד, ורוזנטל; רופאים, עורכי דין ואנשי מדע יהודים. מאות צעירים יהודים נרשמו לאוניברסיטה ולמוסדות חינוך אחרים בעיר. השפעת העשירים והמשכילים הייתה חזקה; יהודים ומומרים תפסו עמדות בולטות בעיתונות ובהוצאות לאור, בפרקליטות וברפואה, בחיי המדע ובאמנות^[3].

על פי מפקד האוכלוסין מ-1869 חיו בעיר 6,624 יהודים ו-6,745 דוברי יידיש, ב-1881 — 14,249 יהודים ו-16,826 דוברי יידיש, 1890 — 15,331 יהודים ו-10,353 דוברי יידיש. דוברי היידיש שלא נספרו כיהודים היו אלו שהתנצרו. באותה תקופה היהודים לא היוו יותר מ-1.64% מהאוכלוסייה^[5].

בזכות קרבתה לכס השלטון ובזכות בעלי ההון שבקרבה, מילאה הקהילה היהודית בבירה תפקיד חשוב בחיי היהודים במדינה כולה. הברונים לבית גינצבורג ואחרים נחשבו כדובריה של יהדות רוסיה בפני השלטון המרכזי. מדי פעם נערכו בעיר כינוסים של רבנים ואנשי ציבור. הקהילה היהודית התארגנה בשנות ה-60 וזכות ההצבעה לוועד הקהילה ניתנה תמורת תשלום שנתי גבוה. המשורר י"ל גורדון שימש כמזכיר הקהילה בשנים 1879-1872^[3].

בשנת 1862 התקבל רבי יצחק בלאזר לרבנות העיר, וכיהן בה שש עשרה שנה ברבנות.

פטרבורג הייתה בבואו אליה כמעט ריקה מפעילות דתית יהודית (זו הייתה השנה הראשונה בה מונה רב ראשי לעיר), ולעומת זאת כבר נחשבה מרכז של נציגי המודרנה ביהדות, אנשי ההשכלה ברוסיה. בבוא רבי יצחק בלאזר לשם החל בביסוס חיי הדת בעיר, ופתח במלחמה חזיתית עם ראשי המשכילים שבה. המשכילים לא טמנו ידם, והשמיצוהו מעל גבי עיתוניהם. הסופר יהודה לייב גורדון נהג להשתלח בו מעל גבי העיתון "המליץ" ולכנותו בלעג "רבי יצחק נפחא" (בלאזר פירושו נפח). במהלך שנות רבנותו בפטרבורג חיבר הרב יצחק בלאזר והדפיס את ספרו "פרי יצחק". עוגמת נפש רבה נגרמה לו בפטרבורג בעיקר מריבוי הבעיות בסידור הגיטין בעיר. בעקבות בעיות רבות בתחום, בעיקר בשל מומרים רבים, החליט לבסוף להתפטר ממשרתו.

באמצע שנות השמונים הופיע בעיר עיתון יומי עברי חדש: 'היום (עיתון רוסי)' ועשה היסטוריה: היה זה כנראה העיתון היומי הראשון בעולם בשפה העברית. באותן שנים הפך גם השבועון 'המליץ' שיצא לאור בפטרבורג, לעיתון יומי. ב-1893 נחנך בית הכנסת הכוראלי הגדול. על פי מפקד 1900 בסנקט פטרבורג חיו 19,279 יהודים^[6].

המאה ה-20

פטרוגארד, נציגים לועידת הלסינגפורס, 1906, ביניהם: אברהם אידלסון, זאב ז'בוטינסקי, בצלאל יפה, אריה לייב יפה, אלכסנדר גולדשטיין

סנקט פטרבורג הייתה מרכז העיתונות היהודית בעברית, ביידיש וברוסית. יצאו לאור "המליץ", "היום", "דאס אידישעס פאלקסבלאט" והיומון היידי הראשון ברוסיה "דער פריינד" (1908 - 1903). כמו כן נדפסו כתבי-עת כלליים וציוניים דוגמת "ווסחוד", "ראזסוויט", וגולת הכותרת "האנציקלופדיה היהודית" ברוסית.

בנוסף לאגודות המקומיות לעזרה הדדית שכנו בבירה מרכזי ארגונים יהודיים ארציים כמו "החברה לקידום ההשכלה בקרב יהודי רוסיה", "אורט", יק"א, "חובבי שפת עבר" (אחרי 1917 - "תרבות") החברה להיסטוריה ולאתנוגרפיה והאגודה למוזיקה עממית. אוספים חשובים של ספרים וכתבי יד עבריים רוכזו במוזיאון האסיאני ובספרייה הציבורית בעיר (לימים הספרייה ע"ש סלטיקוב-שצ'דרין).

ב-1907 נפתחו ביוזמת הברון גינצבורג קורסים למדעי המזרח, כגרעין למוסד גבוה ללימודי היהדות. בין אנשי המחקר בעיר היו: א' הרנבי, י"ל קצנלסון, שמעון דובנוב ומ' קולישר. בראשית מלחמת העולם הראשונה נוסד הוועד היהודי למען נפגעי המלחמה שסייע רבות לפליטים מאזורי הקרבות. מספר היהודים בסנקט פטרבורג הגיע אז ל-35,000^[3].

מהפכת פברואר הובילה לזרם של מהגרים יהודים לעיר ובשנות 1920 כבר הגיעה אוכלוסיית היהודים ל-100 אלף איש, בתחילת המצור על לנינגרד — 180 אלף איש.

אחרי מהפכת אוקטובר בוטלו ההגבלות על מגורי יהודים, ופטרבורג נעשתה מרכז הפעילות הארגונית והמפלגתית ביהדות רוסיה. ביוני 1917 נערכה בעיר הועידה השביעית של ציוני רוסיה ונעשו הכנות לכינוס ועידה יהודית כל-ארצית. בימים הסוערים במחצית השנייה של השנה הוקם גדוד יהודי בפיקוד יוסף טרומפלדור, ולידו התארגנה יחידה להגנה עצמית. ב-1918 נעשתה מוסקבה בירת המדינה. פטרבורג סבלה ממחסור ומרעב ורבים מתושביה היהודים הצטרפו למשפחותיהם בערי-השדה.

עם התבססות המשטר הסובייטי גדלה האוכלוסייה היהודית בעיר, שנקראה אז לנינגרד, ל-84,500 בערך ב-1926. מהם %40.2 עסקו בפקידות, %14 היו בעלי-מלאכה, %13.5 פועלים, %10.2 עובדי המדינה והעירייה, %2.5 בעלי מקצועות חופשיים והשאר מובטלים.

קבוצה קטנה של אנשי רוח המשיכה בפעולותיה עד סוף שנות ה-20; היו שיצאו לארצות אחרות (דוגמת שמעון דובנוב ושאול גינצבורג); אחרים (דוגמת ישראל צינברג וי' הסן) השתלבו בחיים הסובייטים. את ההווי בעיר באותה התקופה תיאר המשורר העברי חיים לנסקי. במלחמת העולם השנייה, ערב הפלישה הגרמנית לברית המועצות, ביוני 1941, נאמד מספר היהודים בלנינגרד ב-200,000.

אחרי המלחמה התחדשו החיים היהודיים בעיר סביב בית הכנסת הגדול. בשנות החמישים עמד בראש הקהילה גדליה פצ'רסקי, דאג לצורכי הדת והגיש עצומות לשלטון בעניין פתיחת קורסים ללימודי עברית. הוא נעצר ונדון ל-7 שנות מאסר על "קיום קשרים עם שגרירות זרה" (ישראל). מנהיגה הרוחני של הקהילה היה הרב לובאנוב, שחזר ממחנה לעבודות כפייה. בשנות ה-50 וה-60 פרסם בית הכנסת לוח שנה עברי.

באוניברסיטת לנינגרד המשיכה המחלקה ללימודי המזרח בחקר היהדות; יוסף אמוסין פרסם ספר על מגילות מדבר יהודה. ב-1962 נוסד חוג לדרמה, אך לא האריך ימים מחוסר אמצעי מימון. באותה השנה גברו רדיפות על רקע דתי, יהודים נאסרו על אפיית מצות, וצעירים נאסרו בליל שמחת תורה ליד בית הכנסת הגדול. כך היה גם ב-1964. ב-1963 נאסר השימוש בבית העלמין היהודי, והמקום נסגר סופית כעבור שש שנים.

אחרי מלחמת ששת הימים, משגברה הזדהות הנוער היהודי עם מדינת ישראל, התחילו ללמוד עברית ולדרוש בגלוי רישיונות יציאה לישראל. בעקבות זאת נעצרו יהודים. בדצמבר 1970 נשפטה בלנינגרד קבוצת צעירים יהודים מריגה על תכנון לחטוף מטוס סובייטי ולהטיסו לישראל.

ב-1970 נרשמו בעיר 162,587 תושבים יהודיים (%4.1 מכלל האוכלוסייה), אך משערים שהמספר הנכון התקרב ל-200,000. קרוב ל-14,000 הצהירו על יידיש כשפת אם. בית כנסת גדול ומרשים מהתקופה שלפני המהפכה עומד על תילו, וכן אולם חתונות, משחטת עופות ומאפיית מצות. אלפים רבים מיהודי העיר עלו לישראל בעלייה הגדולה של שנות ה-90. בשנת 1997 חיו רק כ-100,000 יהודים בסנקט פטרבורג^[3].

המאה ה-21

על פי מפקד האוכלוסין משנת 2002 בסנקט פטרבורג חיו 35 אלף יהודים^[7]. על פי רוב המומחים, נתון זה אינו מדויק וייתכן שמספר האוכלוסייה היהודית בעיר הוא הרבה יותר גבוה.

בשנת 1924 הוקם בעיר ארגון הקהילה היהודית הדתית של לנינגרד (ברוסית: Ленинградская еврейская религиозная община, בראשי תיבות ЛЕРО) שגם הוכרה על ידי השלטונות^[8]. בשנת 1990 הארגון שינה את שמו לקהילה היהודית הדתית של סנקט פטרבורג (ברוסית: Санкт-Петербургская Еврейская Религиозная).

מרבני העיר

• יצחק בלאזר (1877–1862)
• יצחק זאב אולשוואנגר (1878–1896)
• דוד טבל קצנלנבוגן (1908–1930)
• משה אלעזר אייזנשטדט (1909–1918^[9])
• יוסף יצחק שניאורסון (1920–1927)
• מנחם מנדל גלוסקין (1934–1936)
• אברהם לובנוב (1943–1973)
• יפים לוויטיס (1980–1997)
• מנחם מנדל פבזנר (1997–ואילך)

מספר היהודים בעיר

הדינמיקה של האוכלוסייה היהודית בעיר סנקט פטרבורג.

1926	1939[10]	1959[11]	1970[12]	1979[13]	1989[14]	2002[15]
84,480	201,542	168,641	162,500	142,730	106,142	36,570

הדינמיקה של אוכלוסיית יהודים אחרים בעיר

כמות	1926[16]	1970	1979	1989	2002
יהודי ההרים	4	15	47	209	42
יהודים גאורגים	13	9	1	23	6
יהודי מרכז אסיה	—	1	1	95	10

קישורים חיצוניים

• אתר האינטרנט הרשמי של הקהילה היהודית בסנקט פטרבורג
• אתר מרכז הקהילה היהודית
• "הקהילה היהודית בסנקט פטרבורג", באתר JewishGen (באנגלית)
• מיכאל בייזר , היהודים בסנקט פטרבורג
• אתר בית הקברות היהודי. פרויקט של הקהילה היהודית בסנקט פטרבורג
• תולדות בית הכנסת של סנקט פטרבורג
• ההיסטוריה של הקהילה היהודית

הערות שוליים

1. Здание Еврейского общинного центра разрисовано антисемитскими надписями с угрозами
2. תולדות הקהילה היהודית באתר הרשמי (ברוסית)
3. קהילת יהודי סנקט פטרבורג, מאגרי המידע הפתוחים של מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות. 27-03-2019
4. Евреи в Петербурге были всегда
5. s:ru:ЭСБЕ/Санкт-Петербург, столица России/История // Энциклопедический словарь Брокгауза и Ефрона : в 86 т. (82 т. и 4 доп.). — СПб., 1890—1907.
6. Санкт-Петербург // Еврейская энциклопедия Брокгауза и Ефрона. — СПб., 1908—1913.
7. Евреи Санкт-Петербурга: этническая самоидентификация и участие в общинной жизни
8. Жизнь еврейских религиозных общин в Ленинграде. Репрессии против хасидов
9. רב מטעם
10. "Всесоюзная перепись населения 1939 года. Национальный состав населения по регионам России". דמסקופ.
11. "Всесоюзная перепись населения 1959 года. Национальный состав населения по регионам России". דמסקופ.
12. "Всесоюзная перепись населения 1970 года. Национальный состав населения по регионам России". דמסקופ.
13. "Всесоюзная перепись населения 1979 года. Национальный состав населения по регионам России". דמסקופ.
14. "Всесоюзная перепись населения 1989 года. Национальный состав населения по регионам России". דמסקופ.
15. "Всероссийская перепись населения 2002 года. Национальный состав населения по регионам России". דמסקופ.
16. "Всесоюзная перепись населения 1926 года. Национальный состав населения по регионам РСФСР". דמסקופ.