|
|
ערך מחפש מקורות
|
רובו של ערך זה אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים.
אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.
אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
|
|
| ערך מחפש מקורות
|
רובו של ערך זה אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים.
אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.
אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
|
הפרלמנט של הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד (באנגלית: The Parliament of the United Kingdom of Great Britain and Northern Ireland) הוא הרשות המחוקקת של הממלכה המאוחדת. הפרלמנט הבריטי מורכב משני גופים: בית הלורדים (הבית העליון) ובית הנבחרים (הבית התחתון), בעוד המונרך, שהוא הריבון, מהווה החלק השלישי ברשות המחוקקת, ובסמכותו שלא לחתום על חקיקה ובכך למנוע את העברתה הסופית. הפרלמנט יושב בארמון ווסטמינסטר שבלונדון.
בית הלורדים מורכב מלורדים רוחניים (בישופים אנגליקניים בכירים), מלורדים חילוניים (הממונים על ידי המונרך בעצת ראש הממשלה) ומלורדים יורשים (שיורשים את תאריהם מאבותיהם). בית הנבחרים מורכב מ-650 חברים, שנבחרים בבחירות אזוריות. ראש הממשלה הוא חבר בית הנבחרים, בעוד שאר השרים הם בדרך כלל חברי בית הנבחרים, אך אין מניעה למנות לורדים לשרים. הלורד צ'נסלור הוא חבר בממשלת בריטניה, ויש לו תפקיד מעשי.
הפרלמנט של בריטניה הגדולה הוקם בשנת 1707, עם אשרורה של אמנת האיחוד בין אנגליה וסקוטלנד, וחקיקת חוקי האיחוד של 1707. בתחילת המאה ה-19 צורפה גם אירלנד לממלכה, ובכך הוגדל הפרלמנט עוד יותר. בשנת 1922 הפכה אירלנד עצמאית, ומאז הפרלמנט הבריטי שולט על בריטניה הגדולה וצפון אירלנד.
האימפריה הבריטית, שהייתה האימפריה הגדולה בעולם, עיצבה את התרבות הפוליטית של רבות ממושבותיה; עם נפילת האימפריה והקמתן של מדינות חדשות במקום המושבות, הוקמו בתי פרלמנט דומים לזה הבריטי במבנה, בסדרי הדיון, בנוסח החקיקה ואפילו בעיצוב אולמות המליאה. על כן נקרא הפרלמנט הבריטי "אם הפרלמנטים".
באופן תאורטי, סמכות החקיקה נתונה בידי המונרך; עם זאת, המונרך מאציל את סמכותו לפרלמנט.
רקע היסטורי
בתקופת ימי הביניים היו ממלכות נפרדות באנגליה, סקוטלנד ואירלנד, ולכל אחת מהן היה פרלמנט נפרד. בשנת 1707 הוקם הפרלמנט של בריטניה הגדולה (אנגליה וסקוטלנד), ובשנת 1800 הוקם הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (אנגליה, סקוטלנד ואירלנד).
הפרלמנט של אנגליה
מלך אנגליה ויליאם הראשון, שעלה לשלטון בשנת 1066, הקים מועצה שסייעה לו בנושאי חקיקה. בשנת 1215 חברי המועצה החתימו את המלך ג'ון על המגנה כרטה, שחייבה את המלך לקבל את אישור המועצה המלכותית בנושאי מסים. בשנת 1265 נערכו הבחירות האזוריות הראשונות לכהונה בפרלמנט, ובשנת 1295 המלך אדוארד הראשון הקים פרלמנט שהורכב מאצילים ובכירי כנסייה, לצד נבחרי ציבור. בשנת 1327, המלך אדוארד השלישי הקים פרלמנט שהורכב משני בתים נפרדים, וקבע שחקיקת חוק תחייב אישור בשני הבתים.
בעקבות סכסוך שהיה בין המלך צ'ארלס הראשון לפרלמנט על רקע מלחמות הבישופים וגיוס כספים נוספים, החליט המלך לפזר את הפרלמנט בשנת 1629 ולא כינסו מחדש עד 1640. הפרלמנט החדש שכונה הפרלמנט הארוך והונהג על ידי הפוריטנים העביר חקיקה שמנעה את פיזור הפרלמנט ללא הסכמתו, דרשה הסכמה פרלמנטרית להטלת מיסים ואפשרה פיקוח פרלמנטרי על השרים. ההתנגשות בין תפיסות המלך והפרלמנט החריפה והביאה למלחמת האזרחים האנגלית. המלחמה הסתיימה ב-1647, ב-1649 הוצא להורג המלך צ'ארלס הראשון ועלה לשלטון אוליבר קרומוול בשנת 1653, בית הלורדים פורק, והוקם מחדש בשנת 1660. בשנת 1689, המלכים מרי השנייה וויליאם השלישי חתמו על מגילת הזכויות של הפרלמנט, שהפכה את אנגליה למונרכיה חוקתית באופן חלקי.
הפרלמנט של בריטניה הגדולה
בעקבות איחוד אנגליה וסקוטלנד לממלכת בריטניה הגדולה בשנת 1707 שני הפרלמנטים הנפרדים פורקו, ופרלמנט משותף הוקם בלונדון. במהלך המאה ה-18 כוחו של הפרלמנט התחזק – אך רוב חבריו היו אצילים, הוא נשלט למעשה על ידי המלך, והבחירות הכלליות היו נגועות בשחיתות.
הפרלמנט של הממלכה המאוחדת
בריטניה ואירלנד אוחדו בשנת 1800. בתחילת המאה ה-19 בית הלורדים נחשב לבית החזק, וחבריו שלטו גם בחברי בית הנבחרים. בעקבות רפורמות שנערכו בשנת 1832 במטרה לצמצם את התלות של בית הנבחרים בבית הלורדים, הבית התחתון התחזק.
ב-1829, לאחר מאבק שכונה "המאבק לאמנציפציה" (וזו הפעם הראשונה שנעשה שימוש במושג זה בהקשר פוליטי-מודרני[1]) קיבל הפרלמנט את "חוק האמנציפציה הקתולי", שאיפשר לנבחרי ציבור בעלי אמונה קתולית - בעיקר מאירלנד - לממש את חובתם לייצג את הציבור שבחר בהם, מבלי שיאלצו להשבע אמונים על בסיס הגרסה האנגליקנית של התנ"ך.
באופן דומה, עד לרפורמה שהתקבלה ב-1858, לא יכלו לממש את חובתם לייצג את הציבור שבחר בהם, מועמדים יהודים שסירבו להשבע אמונים על עותק של התנ"ך בגרסת המלך ג'יימס, והדוגמה המפורסמת ביותר באותה תקופה הייתה של היהודי ליונל נתן רוטשילד, שנבחר מטעם מחוז הבחירה שלו חמש פעמים לפרלמנט אך לא הורשה לשרת את הציבור עד לרפורמה שאיפשרה לו להשבע על תנ"ך עברי.
בית הנבחרים הפך לבית החזק בתחילת המאה ה-20, ובשנת 1911 נחקק חוק שמאפשר חקיקה ללא אישור בית הלורדים. מידע עשיר על הפרלמנט ופעולתו ניתן לקבל באתר הרשמי של הפרלמנט, שבין השאר מדווח על נוהג הקיים מאז המאה ה-16, לפתוח את דיוני הפרלמנט בתפילה, שעד למאה ה-20 הייתה כל כולה נוצרית-אנגליקנית, אך שמאז ניתן לבצעה גם על פי פולחנים אחרים, וכיום היא כבר איננה בגדר חובה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ יעקב כ"ץ, היציאה מהגטו - הרקע החברתי לאמנציפציה של היהודים 1770-1870, תל אביב, עם עובד 1985.
