PROFILBARU.COM

הסרת שיער ברגליים ובבית השחי על ידי נשים אמריקניות לא הייתה שכיחה עד תחילת המאה ה-20^[1]^[2]^[3]. שיער גוף נתפס כברכה בקרב אירופאים,^[2] ולכן עד אז הסרתו לא הייתה מקובלת בקרב מתיישבות אירופאיות בארצות הברית.^[1] הסרת שיער בבית השחי והרגליים בקרב נשים אמריקאיות הפכה לשכיחה רק בתחילת המאה ה-20. שינוי תרבותי מרכזי שהוביל לכך היה השינוי בהגדרת הנשיות. בעידן הוויקטוריאני זו הייתה מבוססת על תפיסות מוסריות-ערכיות. ההגדרה השתנתה בתחילת שנות ה-20 של המאה העשרים, והתפיסה החדשה לגבי הנשיות התבססה על הגוף.^[4] נשים חשפו יותר מגופן באופנת התקופה; ובמקביל החלו להשתמש בחזיות, איפור ודיאטה.^[4] מחבר "פרויקט הגוף", ג'יי ברומברג, מסכם, "הגוף עצמו הפך לאופנה בשנות ה-20".^[4] הסרת שיער קודמה כנורמה הנדרשת מנשים, וככזו שניתן ליישמה באמצעות המוצרים הזמינים בשוק לשם כך.^[1]

שפה עליונה, צוואר, זרועות ושיער סנטר

ב-1858, לולה מונטז כתבה על כמה נשים "אומללות" שהכירה, שניסו להסיר שיער "לא נשי" על השפה העליונה, הצוואר, הזרועות והסנטר בשיטות שונות שיצרו כיבים. הספר תיאר שיטה חלופית להרחקת השיער בשעווה באמצעות תערובת של גאלבנום ו"פלסטר" המחוברים לרצועת עור. נטען כי השיטה גם פחות כואבת וגם יעילה יותר.^[5]

בית השחי

התפתחויות בשלוש תעשיות הניחו את הקרקע למסע פרסום שהחל ב-1908 במטרה להמחיש לציבור האמריקני שעבור נשים, הותרת שיער בבית השחי אינה נאותה. התעשיות המעורבות בקמפיין זה היו תעשיית מוצרי הסרת שיער לגברים, שזכתה באותה עת להצלחה מסחרית וביקשה להתרחב, תעשיית אופנת בגדי הנשים, שהחלה לייצר שמלות ערב חסרות שרוולים ומגזינים לנשים.^[1]

שוק המוצרים להסרת שיער לנשים

גברים כבר התגלחו במספרות ומאוחר יותר בבית. "סכין גילוח" חד פעמי לגברים הוצג לשימוש ביתי ב-1903. בעקבות זאת נחלה ג'ילט הצלחה ומכרה 90,000 מערכות סכיני גילוח לאחר שנה. לעומת זאת שוק למוצרים להסרת שיער נשי, עדיין לא היה קיים בארצות הברית.^[1] סכין הגילוח הראשון ששווק במיוחד לנשים הגיע לשוק בשנת 1915 מג'ילט. באותו זמן "איש לא שמע על הסרת שיער מבתי השחי והרגליים". מאז ועד שנות ה-30 השתמשו ג'ילט ועשרות חברות אחרות להסרת שיער בשינויים באופנת בגדי נשים כהצדקה לצורך להסיר שיער בבית השחי, ואחר כך שיער ברגליים.^[1] המסר הופץ בעיקר דרך מגזיני הנשים שזה עתה נולדו, הפופולריים והמשפיעים^[1].

הקמפיין להסרת שיער בית השחי

פרסומות המעודדות הסרת שיער של נשים מתחת לזרוע, ומסבירות כיצד ומדוע לעשות זאת, פורסמו כבר ב-1908,^[1] והופיעו באופן עקבי יותר החל מ-1914.^[6] הפרסומת מ-1915 עבור אבקת אפילציה בשם X Bazin היא סטריאוטיפית לפרסומות בתקופה זו בכך שהיא מגדירה מדוע יש צורך בהסרת שיער בבית השחי^[1].

מפרסמים הקפידו להשתמש בניסוחים שלדעתם יהיו נעימים יותר לקהל שלהם, למשל "החלקה" במקום "גילוח"^[7] ו"גפיים" במקום "רגליים"^[8]. שיער בית השחי כונה במודעות אלו "לא רצוי", "מביך", "מכוער" ו"לא נקי"; והסרתו מצביעה על אישה שיש לה "קסם" ו"מגע של 'חביבות נשית'" והיא "צנועה", "עדינה ומטופחת בצורה מושלמת"; הסרת השיער מתאימה ל"נשים מעודנות" ול"נשות אופנה"^[1].

יצרני מוצרי הסרת שיער התמקדו בתחילה בשיווקם בקרב בני מעמד הגבוה. החל משנת 1934 הופיע סוג דומה של פרסום בכתב העת "Ladies Home Journal" שהיה נפוץ בקרב בנות המעמד הבינוני.

גילוח רגליים

שנות ה-20 הרחיבו את האידיאל חסר השיער של בתי השחי גם לרגליים. החלו פרסומות המצביעות על הסרת שיער ברגליים. בעוד שמודעות בין 1920 ל-1940 אכן מתייחסות לרגליים, הרגליים לא היו המוקד ב-90% מהמודעות הללו.^[6] המודעה הראשונה בהארפר'ס בזאר שהתמקדה בעיקר ברגליים הופיעה ב-1929.

הסרת שיער ברגליים צברה פופולריות במהלך מלחמת העולם השנייה. ייצור הגרביים צנח בפתאומיות ב-1941 ב-97% כאשר מועצת הייצור של ארצות הברית צמצמה את ייצור גרבי המשי והניילון. בתגובה הניחו נשים אמריקניות מדבקות או "גרביים נוזליים" (איפור רגליים) כדי לדמות את התפר של גרביים על גבי רגליים מגולחות. בין 1942 ל-1945 הטילה מועצת הייצור המלחמתית מגבלות נוספות על ייצור קוסמטיקה, כולל איפור רגליים, והטילה מס על קוסמטיקה עד 20%.^[3] הנורמה המחייבת הסרת שיער רגליים לנשים התחזקה מאוד בשנות ה-40.^[6] ליתר דיוק, היא הפכה מאופנה חולפת למנהג קבוע תוך מספר חודשים בתחילת שנות ה-40^[3]. סקר מאוחר יותר, ב-1964, הצביע על כך ש-98% מהנשים האמריקאיות בגילאי 15–44 גילחו את רגליהן באופן שגרתי^[3].

העידן המודרני

מאה שנה לאחר תחילת מסעות הפרסום הללו הפכה הסרת שיער ברגליים ובבית השחי לנפוצה מאוד בקרב נשים אמריקניות, והימנעות מהסרת שיער הייתה כמעט לטאבו (אמנם פמיניסטיות רבות בשנות ה-70 וה-80 התנגדו לתופעה^[9]). על פי ההערכות 80-99% מהנשים האמריקאיות מסירות היום שיער מגופן^[6]^[10]. הופעות של סלבריטאיות לא מגולחות החלו לעלות לכותרות. לדוגמה, ג'וליה רוברטס, שהייתה לא מגולחת בבתי השחי בהקרנת הבכורה של הסרט נוטינג היל ב-1999. אן רובינסון, מגישת תוכנית המשחקים בבריטניה The Weakest Link, קיבלה תגובה דומה לאחר שחשפה את שיער בית השחי שלה בפרק ששודר ב-2008^[10]. מחקרים מצאו שאנשים רבים - גברים ונשים כאחד - תופסים נשים שאינן מסירות שיער גוף כפחות מושכות, פחות חברותיות ופחות אינטליגנטיות מאותה אישה ללא שיער גוף^[11], ומצאו ששיער הגוף עלול לעורר גועל בקרב חלק מהגברים^[12]. עם זאת, יש נשים שמתנערות מהרעיון שעליהן לדבוק בשגרה של הסרת שיער שהחלה דרכה כתכסיס שיווקי למכירת מוצרי יופי.^[13]

הערות שוליים

^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ ⁸ ⁹ ¹⁰ Hansen, K. (2007). "Hair or Bare? The History of American Women and Hair Removal, 1914-1934". {{cite journal}}: Cite journal requires |journal= (עזרה)
^ ¹ ² Sherrow, Victoria (2006). Encyclopedia of Hair: A Cultural History. Greenwood Press. p. 68.
^ ¹ ² ³ ⁴ Herzig, R.M. (2015). Plucked: A History of Hair Removal. New York University Press. p. 287.
^ ¹ ² ³ Brumberg, J. Jacobs (1998). The Body Project: An Intimate History of American Girls. Random House. p. 98.
^ Lola Montez (1858). The Arts of Beauty; Or, Secrets of a Lady's Toilet: With Hints to Gentlemen on the Art of Fascinating. New York: Dick & Fitzgerald. נבדק ב-12 ביולי 2022. {{cite book}}: (עזרה)
^ ¹ ² ³ ⁴ Hope, C. (1982). "Caucasian female body hair and American culture". 5 (1): 93–99. {{cite journal}}: Cite journal requires |journal= (עזרה)
^ Adams, R.B. (1978). King C. Gillette, the man and his wonderful shaving device. Little, Brown.
^ Basow, S.A. (1991). "The Hairless Ideal: Women and Their Body Hair". Psychology of Women Quarterly. 15 (1): 83–96. doi:10.1111/j.1471-6402.1991.tb00479.x.
^ "The History of Female Hair Removal". Women's Museum of California. 22 בנובמבר 2017. נבדק ב-11 באפריל 2021. {{cite web}}: (עזרה)
^ ¹ ² Smelik, A. (2015). "A close shave: The taboo on female body hair". Journal of American Culture. 6 (2): 233–251. doi:10.1386/csfb.6.2.233_1.
^ Basow SA, Braman AC (1998). "Women and body hair: Social perceptions and attitudes". Psychology of Women Quarterly. 22 (4): 637–645. doi:10.1111/j.1471-6402.1998.tb00182.x.
^ Tiggemann M, Lewis C (2004). "Attitudes toward women's body hair: Relationship with disgust sensitivity". Psychology of Women Quarterly. 28 (4): 386. doi:10.1111/j.1471-6402.2004.00155.x.
^ "The Sneaky History Of Why Women Started Shaving". Bustle. Bustle. נבדק ב-11 באפריל 2021. {{cite web}}: (עזרה)