על פי רישומים צבאיים העות'מאניים, מרידות כורדיות התרחשו באנטוליה לפני למעלה ממאתיים שנה.[1] עם זאת, היקף המרידות החל להיות משמעותי עם הקמתה של הרפובליקה הטורקית בסביבות 1921, עם הופעת הלאומיות הכורדית.[2] מרידות כורדיות רחבות היקף התרחשו באררטובדרסים שבטורקיה בשנים 1930 ו-1937, כאשר הגורם המרכזי להן הוא שאיפת הכורדים להקמת מדינה עצמאית בכורדיסטן (חבל ארץ המשתרע בין שטחי טורקיה, סוריה, איראן ועיראק).[3]
הכורדים מאשימים את הממשלות הטורקיות שהתחלפו במשך השנים בדיכוי שיטתי של זהותם הכורדית, על ידי שימוש באמצעים כמו איסור על שפות כורדיות בדפוס ובתקשורת.
החל משנות ה-80 של המאה העשרים, קיים סכסוך מזוין רחב היקף בין הכוחות המזוינים הטורקים לבין מפלגת הפועלים של כורדיסטן (PKK), אשר גבה את חייהם של למעלה מ-35,000 נפשות.[4]
באופן מעניין, תפקידה של הדת המוסלמית בסכסוך החליף צדדים במשך השנים. בעוד שבתחילתו של הסכסוך התבדלו הכורדים מטורקיה בין היתר על רקע היותם מוסלמים במדינה חילונית, כיום הארגונים הכורדים הנלחמים בטורקיה הם חילונים וטורקיה נעשתה למדינה דתית-מוסלמית יותר מבעבר.
רקע
בתקופת שלטונו של עבדול חמיד השני, בשלהי האימפריה העות'מאנית, הכורדים נחשבו לנאמנים למשטר. באותה תקופה, האימפריה החשיבה את כלל נתיניה המוסלמים כבעלי זהות מוסלמית מאוחדת. עם הקמת המדינה הטורקית החילונית לאחר נפילת האימפריה, הקבוצות האתניות המוסלמיות המגוונות בתחומי האימפריה לשעבר נחשבו לטורקיות. אטאטורק, מייסד הרפובליקה הטורקית, האמין שהאחדות והיציבות של המדינה טמונים בקיומה של זהות פוליטית טורקית אחידה, תוך דחיית הבחנות תרבותיות ואתניות בין אזרחי טורקיה. הכורדים התנגדו לתפיסה זו,[5] והחלו להתקומם כנגד המשטר החדש באזורים הדרום-מזרחיים של טורקיה, אשר הכורדים מחשיבים כחלק מכורדיסטן.[6]
מרד שיח' סעיד (1925)
המרד הבולט בהיסטוריה של הסכסוך הכורדי-טורקי הוא מרד שיח' סעיד שפרץ ב-1925. הגורמים למרד היו דיכוי ותוקפנות מצד משטר אטאטורק, שהוציא מחוץ לחוק גילויים פומביים שונים של הזהות הכורדית. מרד השיח' סעיד החל בפברואר 1925, כאשר 15,000 מורדים בני שבטים כורדים החלו לתקוף את הכוחות הטורקים, אשר מנו 52,000 איש בקרב הכוחות מדכאי המרד. מרד זה היה המרד הגדול הראשון שמקורו בזהות כורדית אתנית. המרד דוכא לאחר כחודש, ומנהיגיו, כולל שיח' סעיד, נתלו.[7]
מרד אררט (1927–1930)
מנהיגי מרד רפובליקת אררט
רפובליקת אררט הייתה מדינה כורדית בשטח טורקיה שהכריזה על עצמאות בשנת 1927, וזאת במהלך מרד כורדי נוסף כנגד הכוחות הטורקים בדרום מזרח טורקיה. את המרד הוביל הגנרל איהסאן נורי פאשה. עם זאת, הרפובליקה לא קיבלה הכרה רשמית מצד מדינות אחרות, ולא זכתה לתמיכה זרה. לאחר מספר שנות לחימה, שכללו הפצצות אוויריות כבדות מצד הטורקים, הצליחה טורקיה להשתלט מחדש על הטריטוריה בשנת 1931.[8]
צעדי הממשלה לאחר 1937
לאחר דיכוי מרד כורדי נוסף ב-1937, טורקיה הכריזה על משטר צבאי בדרום מזרח אנטוליה. משטר צבאי זה התאפיין בהרס כפרים וגירוש מסיבי של אוכלוסייה כורדית, כאשר ממשלת טורקיה עודדה קבוצות אתניות אחרות, כגון אלבנים ואשורים, להתיישב באזור הכורדי כדי לשנות את ההרכב האתני של האזור.[9] על מנת למנוע מהאירועים להשפיע לרעה על התדמית והמוניטין הבינלאומי שלה, מנעה טורקיה מזרים לבקר בכל האזור שממזרח לפרת עד 1965. השפה הכורדית נאסרה והמילים "כורדים" ו"כורדיסטן" הוסרו מהמילונים וספרי ההיסטוריה, כאשר הכורדים כונו על ידי הטורקים כ"טורקים הרריים".[10]
במהלך שנות השבעים של המאה העשרים, החלה תחייה אתנית כורדית מחודשת, כאשר בתקופה זו אופיינה טורקיה במאבקים פוליטיים בין ימין לשמאל. בתקופה זו, הוקמה מפלגת הפועלים של כורדיסטן (PKK), הידועה גם בתור המחתרת הכורדית, ששמה לעצמה מטרה להקים מדינה כורדית עצמאית, מאוחדת וסוציאליסטית.[11] מנהיג המחתרת הכורדית היה עבדוללה אג'לאן, אשר התגאה בכך שמגיע מרקע עממי. המחתרת פעלה תחילה כנגד ראשי שבטים כורדים אשר שיתפו פעולה עם המשטר הטורקי, ונגד ארגונים יריבים.
במהלך 1980 התרחשה בטורקיה הפיכה צבאית, אשר הובילה לתקופה של דיכוי הכורדים והארגונים הקשורים בעצמאות כורדיסטן או ארגוני שמאל אחרים. ה-PKK, לעומת זאת, הייתה המפלגה הכורדית היחידה שהצליחה לשרוד ואף לצמוח בגודלה לאחר ההפיכה. היא יזמה מתקפת גרילה עם סדרה של התקפות על תחנות צבא ומשטרה טורקיות, ובשל כך שאתגרה את הצבא הטורקי, זכתה בהדרגה לתמיכה רחבה מצד חלקים באוכלוסייה הכורדית בטורקיה. בתחילת 1990, המחתרת הכורדית אף הקימה מינהל מקומי משלה באזורים כפריים מסוימים.
בשל הקושי להתארגן בשטח טורקיה, המחתרת הכורדית פעלה מתוך שטח כורדיסטן העיראקית, חבל ארץ כורדי שקיבל אוטונומיה מעיראק במהלך מלחמת המפרץ.
תהליך השלום בין המחתרת הכורדית לטורקיה
בתחילת שנות התשעים, נשיא טורקיהטורגוט אוזל החל במגעים למשא ומתן עם ה-PKK. מגעים אלו היו הראשונים בכל הנוגע לתהליך שלום בין המחתרת הכורדית לממשלה.[12] בפברואר 1991, בתקופת נשיאותו של אוזל, שהיה חצי כורדי בעצמו, הופסק בטורקיה איסור על השמעת מוזיקה כורדית.[13] המגעים הושהו כאשר טורקיה פתחה במבצע כנגד ה-PKK בצפון עיראק בשנת 1992, בו נהרגו למעלה מ-1,000 לוחמים.[14] ב-1993 חודשו המגעים, ונציגי הצדדים אף הופיעו באמצעי התקשורת כאשר הם מביעים את רצונם לסיים את הסכסוך בדרכי שלום, תוך ויתורים הדדיים. עם זאת, אוזל נפטר בפתאומיות באותה שנה, והדבר הביא לסיום הליך שלום. הצבא הטורקי פתח במבצע נוסף נגד הכורדים כחודש לאחר מותו של אוזל,[15] והלחימה בין הצדדים נמשכה גם בשנים שלאחר מכן.
חטיפת אוג'לאן על ידי הטורקים
בשנת 1999, הלחץ הטורקי המוגבר על סוריה הוביל לגירוש של אוג'לאן (מנהיג המחתרת הכורדית) שהסתתר בסוריה, ובהמשך למעצרו בקניה,[16] ולקיחתו לטורקיה. מעצרו של אוג'לאן הביא למחאות גדולות של כורדים ברחבי העולם.[17] באותה תקופה רווחה סברה כנגד מדינת ישראל, לפיה היא סיפקה מידע מודיעיני שהוביל ללכידתו של אוג'לאן. סברה זו הובילו לכך ששלושה מפגינים כורדים נורו למוות כשניסו להיכנס לקונסוליה הישראלית בברלין כדי למחות על המעורבות הישראלית לכאורה.[18]
חשיבותו של אוג'לאן למאבק הכורדי בעיני הטורקים, מתבטאת, בין היתר, בכך שהוא האסיר היחיד בכלא מבודד באי בים מרמרה,[19] המאובטח על ידי כ-1,000 אנשי ביטחון טורקים.[20] נכון לנובמבר 2022, אוג'לאן טרם שוחרר.
על אף מעצרו של אוג'לאן, המחתרת הכורדית המשיכה לפעול כנגד המשטר הטורקי. בשנת 2013 התנהלו שיחות שיחות שלום בין נציגים טורקיים לבין אוג'לאן, אשר הביאו להסכם הפסקת אש.[21] עם זאת, ב-25 ביולי 2015, התחדש הסכסוך כאשר חיל האוויר הטורקי הפציץ עמדות של ה-PKK בעיראק,[22] וזאת בעיצומה של המתיחות שנבעה מהמעורבות הטורקית בסכסוך בין הכורדים לדאעש והקבוצות האיסלאמיסטיות השונות בסוריה. עם חידוש האלימות, מאות אזרחים כורדים נהרגו, והאלימות כללה הפרות רבות של זכויות אדם, כולל עינויים, אונס והרס נרחב של רכוש.[23][24] חלקים ניכרים מערים כורדיות בטורקיה, בהן דיארבקיר, ג'יזרה ונציבין נהרסו במהלך העימותים.[25]
זליגת הסכסוך אל מלחמת האזרחים בסוריה
טנקים של צבא טורקיה בדרך לפלישה לסוריה במסגרת מבצע ענף זית
במהלך מלחמת האזרחים בסוריה, התפתחה אוטונומיה כורדית בצפון סוריה ששמה רוג'בה, שנלחמה בעיקר נגד ארגון המדינה האסלאמית (דאעש). בשל העובדה שהיווצרותה והתחזקותה של האוטונומיה הביאה להתפתחות התנועות הכורדיות בכל רחבי חבל כורדיסטן (המשתרע על פני טורקיה, סוריה, איראן ועיראק), חששה טורקיה מהתקוממות כורדית בשטחה והגבירה מעורבותה במלחמת האזרחים על מנת להחליש את רוג׳בה. הדבר התבטא, בין היתר, בהתנגדות הטורקית לסיוע מערבי לכורדים בעת המערכה על כובאני נגד דאעש בשנת 2014. בעקבות זאת, במהלך המערכה על כובאני החלו מחאות כורדיות נרחבות בטורקיה, אשר המשטר דיכא בכח. במחאות אלו נהרגו 37 מפגינים.[26]
בנוסף, הכורדים טענו, כי טורקיה "העלימה עין" מהסתננות לוחמי ג'יהאד שביקשו להצטרף לדאעש דרך שטחה.[27] טענה זו קיבלה סימוכין כאשר רבים מלוחמי ארגון דאעש שנפלו בשבי, ציינו כי נכנסו בקלות לצפון סוריה דרך גבול טורקיה. בנוסף, לפי הניו יורק טיימז, טורקיה היא המדינה ממנה יצאו הכי הרבה לוחמים לדאעש.[28]
עם התחזקותה של רוג'בה, האוטונומיה הכורדית בסוריה, הגבירה טורקיה את מעורבותה במלחמה. הדבר התבטא, בין היתר, במספר פלישות קרקעיות לצפון סוריה על מנת להלחם בכוחות הכורדים בסוריה. הפלישה המשמעותית ביותר הייתה לעיר הכורדית עפרין שבצפון מערב סוריה בינואר 2018, ונקראה על ידי השלטונות בטורקיה מבצע ענף זית. נכון לנובמבר 2022, טורקיה עודנה מחזיקה בשטחים שכבשה בצפון סוריה.
ב-13 בנובמבר 2022, התפוצץ מטען חבלה בשדרות אסתקלאל שבאיסטנבול. כתוצאה מהפיצוץ, נהרגו שישה בני אדם ו-81 נפצעו.[29] הרשויות בטורקיה הודיעו כי ארגונים כורדים אחראים למתקפה, אך הן ה-PKK והן המחתרת הכורדית בסוריה הכחישו כל קשר לפיגוע.[30] הארגונים הכורדים אף טענו כי הם חושדים בכך שטורקיה השתמשה במתקפה כתירוץ לפלישה לצפון סוריה, לאחר מספר חודשים בהם ארדואן איים בפלישה כזו.[31] ב-20 בנובמבר 2022, פתחה טורקיה פתחה במבצע ציפורני החרב (אנ') כנגד הכורדים בעיראק ובסוריה, והרגה ביום הראשון למבצע כ-35 פעילים כורדים.[32][33] כורדיסטן העיראקית התמודדה במקביל עם מתקפה מצד איראן.[34] עם התמשכות המבצע, טורקיה איימה בהרחבתו לפלישה קרקעית נוספת לסוריה.[35][36]
התנגדות טורקיה להצטרפותן של שוודיה ופינלנד לנאט"ו
במאי 2022, בעיצומה של מלחמת רוסיה-אוקראינה, ביקשו שוודיה ופינלנד להצטרף לברית נאט"ו, ונדרשו להסכמת כל חברות הברית לשם כך, בהן - טורקיה. עם זאת, טורקיה לא הסכימה לתת את הסכמתה הנדרשת, בטענה כי שוודיה ופינלנד מסייעות למחתרת הכורדית. מהלך זה הוגדר כקלף פוליטי כדי להסיח את הדעת מהמשבר הכלכלי המתמשך בטורקיה לקראת הבחירות, תוך נקיטת עמדה תקיפה נגד מעצמות זרות והכורדים.[37] ב-30 ביוני 2022, נשיא טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן, אמר כי שוודיה הבטיחה להסגיר "73 מחבלים" המבוקשים על ידי טורקיה.[38]
Olson, Robert (במרץ 2000). "The Kurdish Rebellions of Sheikh Said (1925), Mt. Ararat (1930), and Dersim (1937–8): Their Impact on the Development of the Turkish Air Force and on Kurdish and Turkish Nationalism". Die Welt des Islams. 40 (1): 67–94. doi:10.1163/1570060001569893. {{cite journal}}: (עזרה)
van Bruinessen, Maarten Martinus (1978). Agha, Shaikh and State: On the Social and Political Organization of Kurdistan. Utrecht: University of Utrecht. ISBN1-85649-019-X. (also London: Zed Books, 1992)
Küpeli, Ismail (2019). "Machbarkeit der türkischen Nation: Diskursive Exklusion und physische Vernichtung als Säulen von nation building". In Marcus Hawel (ed.). Work in Progress: Doktorand*innen Jahrbuch 2019. Berlin: Rosa-Luxemburg-Stiftung. pp. 129–139. ISBN978-3-96488-042-0.
^Şentürk, Burcu (2010). Invisibility of a Common Sorrow: Families of the Deceased in Turkey's Kurdish Conflict. Cambridge Scholars Publishing. p. 99. ISBN9781443839549.
^Orhan, Mehmet (2016). Political Violence and Kurds in Turkey: Fragmentations, Mobilizations, Participations & Repertoires. Routledge. p. 183. ISBN9781138918870.
^"Report on the human rights situation in South-East Turkey"(PDF). Office of the United Nations High Commissioner for Human Rights. בפברואר 2017. Some of the most extensively damaged sites are Nusaybin, Derik and Dargeçit (Mardin); Sur, Bismil and Dicle (Diyarbakır); and Cizre and Silopi (Şırnak).{{cite web}}: (עזרה)
