עטיפת הספראיאן קרשו בעת אירוע הצגת הספר במהדורתו הגרמנית
הסוף: התרסה וחורבן בגרמניה של היטלר 1944-1945 הוא ספר מאת ההיסטוריון הבריטי, פרופסור סר איאן קרשו. הספר יצא לאור בשפה האנגלית בשנת 2011. הספר תורגם לעברית על ידי כרמית גיא ויצא לאור בהוצאת עם עובד בשנת 2012. הספר מתאר את עשרת החודשים האחרונים של החזית האירופאית בעת מלחמת העולם השנייה, החל מניסיון התנקשות הכושל של קלאוס שנק פון שטאופנברג בהיטלר בשנת 1944, ועד לכניעת גרמניה הנאצית "ללא תנאי" לבעלות הברית במאי 1945. הספר מנסה לענות לשאלה "...הרס עצמי שמקורו בהמשך הלחימה כמעט עד השמדה מוחלטת וכיבוש מלא בידי האויב הוא עניין נדיר ביותר. אך כך נהגו הגרמנים ב־1945. מדוע?..."[1]
בשנת 1944 הייתה גרמניה מצויה בנסיגה בכל החזיתות. בחזית המערבית בעלות הברית נחתו בנורמנדי ב-6 ביוני. בחזית הרוסית איבד היטלר את רוב שטחי רוסיה, והצבא האדום עמד לפני הגבול הבינלאומי של שנת 1941 (תחילת מבצע ברברוסה). על רקע זה התחולל, ביום 20 ביולי 1944 קשר העשרים ביולי ובמהלכו ניסתה (ונכשלה) חבורת קצינים מהוורמאכט להפיל את המשטר הנאצי בגרמניה, ולהתנקש בחיי אדולף היטלר. לקראת 1945 כבשו הרוסים את מרבית מדינות מזרח-אירופה והבריטים והאמריקאיים שחררו את מערב אירופה. שני הצדדים נערכו לפלוש לגרמניה ממזרח וממערב. במרץ 1945 חצו בעלות הברית המערביות את הריינוס והחלו תופשים את ערי גרמניה הראשיות תוך הסתייעות בהפצצות אוויר ענקיות, לפני ובעת ההתקדמות. כך למשל, דרזדן, בירתו של חבל סקסוניה שבגרמניה, הופצצה על ידי חילות האוויר של ארצות הברית ובריטניה במשך שלושה ימים רצופים (13 - 15 בפברואר1945), ו-85% מהעיר הוחרבו. האמריקנים הגיעו עד לאלבה, ושם נעצרו, כדי לא להפריע לרוסים להיכנס לברלין. במקביל, הרוסים פתחו במתקפה בינואר 45 - מפולין לעבר פרוסיה- תחת שרביטו של מרשל ז'וקוב. הם באו לגרמניה גם מהצד (צ'כוסלובקיה) ובסוף אפריל חדרו לברלין עצמה. בקרבות מזוינים ברחוב, פנים מול פנים, פרצו הרוסים לעבר נקודת היעד וב-2 במאי הניפו את הדגל האדום על בניין הרייכסטאג. ב-1 במאי הודיע הרדיו הגרמני על מותו של הפיהרר שהתאבד יום קודם לכן עם אשתו אווה בראון ביום חתונתם.
בחודשי "הסוף" הנהיגו ראשי הרייך השלישי מדיניות של טרור ואימה, שעד אז היו מנת חלקם של עמי אירופה הכבושים בלבד. הגרמנים נדרשו לעצור בגופם, עד הסוף המר, את הכוחות השועטים של בעלות הברית. קולות של מחאה והתנגדות דוכאו בלא רחם, והאומה כולה גויסה, מוּנעת מכוח האמונה שתבוסת הרייך השלישי משמעה סופה של גרמניה.
פרופסור סר איאן קרשו נולד באולדהם שבאנגליה. ראשית הכשרתו כהיסטוריון התמקדה בימי הביניים, עת למד באוקספורד ובאוניברסיטת ליברפול. את תאריו בהיסטוריה מודרנית והיסטוריה של ימי הביניים קיבל מאוניברסיטת מנצ'סטר, כאשר פנה להיסטוריה גרמנית בשנות ה-70. כיהן כפרופסור אורח בשנים 1983-1984 באוניברסיטת רוהר בוכום, כיהן בשנים 1987-1989 כפרופסור להיסטוריה מודרנית באוניברסיטת נוטינגהאם, מכהן משנת 1989 כפרופסור להיסטוריה מודרנית באוניברסיטת שפילד. תלמידו הבולט של ההיסטוריון המערב גרמני מרטין ברושאט, שתפישותיו וניתוחיו השפיעו עליו רבות. על פועלו בחקר ההיסטוריה הגרמנית קיבל תואר אבירות בשנת 2002 מהמלכה אליזבת השנייה.
הספר
סיפור קריסתו של הרייך השלישי כבר תואר במגוון ספרים ויצירות כגון "נפילת ברלין - 1945" מאת אנטוני ביוור, ספרו של קרשו מתייחד בדגש שהוא שם על חיי האזרחים הפשוטים בגרמניה, ועיסוק מעמיק בהבנת היעילות המנגנון הגרמני עד השלבים הסופיים של המלחמה.
בראיון שנתן לעיתונאי עיתון הארץאבנר שפירא: תיאר קרשו את הרקע לכתיבת הספר: "זו תקופה מכריעה בהיסטוריה של המאה ה–20, זו נקודת הזמן שבה המאה הסתובבה על צירה בגרמניה, המשטר הנאצי הופל בסופו של דבר, אחרי שנלחם עד הסוף המר והמיט חורבן ואובדן חיים בממדים אדירים: ייתכן שעשרה מיליון בני אדם נהרגו באירופה באותו פרק זמן (מתוך יותר מ–40 מיליון שנהרגו ביבשת לאורך כל המלחמה). הקרקע כבר הייתה מוכנה לאירופה חדשה, שתחולק למשך עשורים בין שתי מעצמות העל, ארצות הברית וברית המועצות. בספר ביקשתי לבחון כיצד ומדוע הייתה גרמניה מסוגלת להמשיך בלחימה זמן כה רב אפילו כאשר היה ברור שהמלחמה אבודה באופן בלתי נמנע. הופתעתי לגלות כי לא נעשה קודם לכן ניסיון כללי להשיב לשאלה זו על בסיס ניתוח של מבני השלטון ושל סוגי המנטליות שרווחו בגרמניה באותה העת"[2].
קרשו מתאר את הכאוס המוחלט והשתוללות חסרת המעצורים של תהליכי חורבן ומוות ומולם - באופן מתריס - המשיכו לפעול כסדרם המנגנונים הפוליטיים והחברתיים של גרמניה הנאצית. מנגנונים אלו אחזו ברסן השלטון ודיכאו באכזריות את כל מי שלא הלך בתלם או הביע שמץ של התנגדות. מעל הכל ריחפה דרישת בעלות הברית לכניעה ללא תנאי ומולה סירובו המוחלט של היטלר לשקול דרישה זו. קרשו מנתח את אופייה הייחודי של הדיקטטורה הנאצית שלצידה לא התגלו אופציות שלטוניות שהיו יכולים לקרוא תיגר על הסדר הקיים, כך "משטר קרוע לגזרים המשיך לפעול עד אשר הצבא האדום ניצב בשער משרדי הקנצלר של הרייך".
קרשו מתעד את הקריסה ומערבולת הטירוף החל מהקשר של יולי 1944. בראיון הוא אומר: "הקשר הכושל הותיר אחריו מורשת גדושת רוע ושנאה. רק קצינים שהיו נאמנים למשטר באופן קיצוני הושארו בעמדות מפתח של הפיקוד הצבאי". הספר מתאר כיצד תגובת הנגד של המשטר הנאצי הביאה להקצנה בתוך הצבא הגרמני וקשירתו בעבותות בלתי ניתנים להתרה למוסדות המפלגה, כך הוכפפו יחידות צבאיות להיינריך הימלר, מפקד האס.אס שאף נטל את רסן הפיקוח האידאולוגי ופעל להטמיע את הדוגמה הנאצית לחיילים. בתוך החברה הגרמנית התעצמה פעילות התעמולה תחת ניצוחו של יוזף גבלס בין היתר במטרה לגייס את כל שאריות כוח האדם למאמץ המלחמתי.
משאבי המדינה הוכפפו לשירותו של שר החימוש, אלברט שפר, קרשו קובע כי: "שפאר היה באותה תקופה הדמות הכי חידתית וייתכן שגם הכי משמעותית מבין המנהיגים הנאצים שפעלו תחת היטלר. ללא המיומנות הארגונית והניהולית הבלתי מוטלת בספק שלו, ייצור החימוש היה נפסק כמעט בוודאות זמן רב קודם לכן והוורמכט לא היה מסוגל להמשיך בלחימה". רק במרץ 1945 הוא הודה לבסוף כי אין סיכוי להמשך הלחימה, וגם אז לא היה מסוגל לנתק מגע מהיטלר ולהיפרד ממנו באופן מוחלט.
המפלגה הנאצית הידקה את אחיזתה בכל ההיבטים של החיים תחת פיקוחו של מרטין בורמן, מבכירי המפלגה ומזכירו האישי של היטלר, כך, באוקטובר 1944, הוטלה על בורמן המשימה להגדיר את הנהלים הארגוניים והפוליטיים לצורך ייסודו של ה"פולקסשטורם", כוח צבאי שמגויסיו היו ילדים וקשישים והיה ארגון נפרד מהוורמאכט, על פי הוראתו אורגן הצבא בגדודים ופלוגות שהשתייכו לסניפי המפלגה הנאצית ביישובים ובנפות השונות. בספר קובע קרשו כי הפולקסשטורם, שנוסד בסתיו 1944 בפיקוחם של הימלר ובורמן, היה חסר ערך כיחידה צבאית. הגברים שאולצו להילחם במסגרת זו היו חסרי אימון וחסרי ציוד ובמקרים רבים, בלתי כשירים פיזית ללחימה. הפולקסשטורם היה ארגון גדול, ששימש את הנאצים ככלי נוסף לסידור, שליטה, שיטור וכלי למיליטריזציה של החברה הגרמנית באותם חודשים אחרונים. בניגוד ללוחמים מן השורה, היו מפקדי הפולקסשטורם נאצים פנטים שהיו מעורבים בפשעים כנגד האנושות, במצעדי המוות ופעולות טרור כנגד אזרחים גרמנים.
קרשו מתמודד עם טענות שהועלו בעבר במחקרים היסטוריים שהסבירו, כל אחת בדרכה, את הסיבות שהביאו את גרמניה להקיז את דמה עד הטיפה האחרונה במלחמה חסרת סיכוי. הראשונה, שרווחה שנים לא מעטות לאחר שהסתיימה המלחמה, ראתה בתביעה הנחרצת של בעלות הברית ל”כניעה ללא תנאי” את הסיבה לחוסר נכונותה של גרמניה להניח את נשקה, קרשו פורש משנה סדורה המצביעה על נכונותם של מפקדי הצבא הגרמני לנהל מלחמה עקובה מדם ולהקריב את חייהם של מאות אלפי צעירים גרמנים, רוסים, בריטים ואמריקאים, אף על פי שכמעט כולם הבינו לאן מובילה דרכו של הפיהרר קרשו טוען כי מפקדי צבא גרמנים רבים הזדהו עם האידאולוגיה הנאצית ועם מטרותיה של המפלגה. קרשו קובע שלתביעה לכניעה ללא תנאי היה מקום שולי, אם בכלל, בנכונותה של האליטה הצבאית להמשיך ולהילחם ואף קובע את כישלונה של האליטה הצבאית לסיים את ההרס וההרג.
קרשו גם דוחה טענות נוספות המציירות תמונה של אחדות גורל ומטרה שהמפלגה הנאצית הצליחה להטמיע בחברה הגרמנית, אחדות לאומית על־מעמדית של כל בני הגזע השותפים למשימה היסטורית גורלית. על פי התאוריה הזו שותפות גורל זו החזיקה מעמד עד הסוף, ונתנה לעם הגרמני את היכולת להמשיך ולהילחם נגד אויבים שמטרתם הייתה להרוס ולהשמיד את האומה. בספר מצוירת מציאות אחרת - מעוותת - הוא מתאר את האומה הגרמנית המחכה בכיליון עיניים לסיום הסבל הפועלת באוטומטיות מבלי יכולת להשפיע על מהלך האירועים.
